עדיין חולה
אבל בסך הכל יום יחסית חביב - שתי שיחות ממש טובות עם מישהו מקסים ומצחיק, ישר ההרגשה הזאת של "אני יכולה להוריד נימוסים ודיסטנס"
קצת זמן איכות עם לוקי
שיחת וידאו עם ההוא
קצת עבודה
קצת משחקי מחשב
אז למה?
למה הגל הזה פשוט תוקף יותר חזק?
אני כל כך מותשת מנטאלית שאני רק רוצה להתמסר לחוסר שליטה בתוך סשן, או בעיקר להרגיש איך לוקחים ממני את השליטה.
היו לי כמה דיונים היום בנושא של רכיבה על אופנוע.
ואז נזכרתי (תראו אותי, נוסטלגית וזקנה) שבגיל 23 יצאתי עם מישהו מהאתר (נראה לי שהוא כבר מזמן לא פעיל באתר או בסצנה) והוא לקח אותי על האופנוע שלו, מהמסיבה לבית שלו.
נסיעה של חצי שעה נראה לי, או משהו בסגנון הזה.
ואני זוכרת כמה חופשיה הרגשתי, הרגשת החופש שנדנדות של ילדים נותנות לי
חופש של אוויר, חופש של לעוף, חופש של לא לחשוב, חופש מהכל, להיות באותו הרגע.
והרי אני? אני כמעט אף פעם לא חיה באותו הרגע, תמיד ממקבלת.
כולנו ככה, כל החלקים למעשה, אולי הקטנות לא.
.
אני מותשת
אני רק רוצה לרדת מהרכבת הזאת ולנוח
להרגיש חיה כשאני מקבלת את האנרגיה הזאת, כשאני בתוך החוסר אונים הזה.
ההגדרה המדוייקת שמצאתי לעצמי - החופש שבחוסר האונים.
.
שלושה שבועות ליום ההולדת
גיל 37
אני מזדקנת (נו, משתבחת עם השנים כמו יין טוב והרי אני, המכשפה ערפדית, אוהבת יין טוב)
