אני שוב כותבת - מדובר בפנטזיה בלבד, היא כוללת בתוכה התחלה של תיאור אונס והתעללות
בבקשה לא לקרוא אם לא מתאים
"איזה יום ארוך זה היה" אני ממלמלת לעצמי בזמן שאני הולכת ברחוב, בדרך הביתה.
זה היה יום כל כך ארוך עם המון סידורים, המון עבודה, המון עומס של החיים שלא מפסיקים לרוץ.
אני רק חושבת על כמה שאני רוצה להגיע לדירה, להתקלח ולזרוק את עצמי על המיטה עם איזו סדרה מטומטמת וכייפית.
אני כבר רואה את הבניין, במרחק של שתי דקות הליכה אבל יש יותר מידי שקט מסביבי ובכל זאת השעה כבר מאוחרת בלילה.
השמלה האדומה שלי עוטפת את הגוף אבל אני מרגישה קור וצמרמורת שמקפיאות אותי.
לפתע, אני מרגישה סכין קרובה לצוואר שלי ויד שחוסמת לי את הפה מהר מאוד לפני שאני מספיקה לצרוח.
"את עכשיו באה איתי וכדאי לך לא לעשות לי יותר מידי בעיות, אחרת זה רק יכאב לך יותר ואני דווקא אהנה מזה מאוד"
אני מתחילה להיאבק, מסרבת להיכנע כל כך בקלות.
אני שורדת, תמיד נלחמתי בקשיים ותמיד ניצחתי ועכשיו זה לא הולך להיות שונה.
או ככה לפחות רציתי להאמין...
מהר מאוד הרגשתי משיכה חזקה בשיער שלי ויריקה על הפנים שלי, הסכין נצמדה יותר הדוק לצוואר שלי וטיפות דם כבר החלו לזלוג.
אני עצרתי את המאבק ונתתי לחוטף שלי לשלוט זמנית על הסיטואציה, חשבתי לעצמי שמתישהו תהיה לי את ההזדמנות של להשתחרר ולברוח.
הוא גרר אותי במהירות לתוך ואן, קשר לי את הידיים (הבעיטות שנתתי לא באמת עזרו) וחסם לי את הפה ואת הראייה באמצע צרחה שלי.
קיוויתי שמישהו ישמע אותי, שמישהו יגיע לעזרתי, אבל כשהתחלנו לנסוע הבנתי שאין סיכוי ורק חיכיתי להזדמנות הבאה שאוכל לנצל ולברוח.
כשעצרנו לא ידעתי כמה זמן עבר, לי זה הרגיש כמו 5 שעות אבל לא יכולתי לדעת את זה באמת.
נרתעתי בפחד כשהרגשתי את הידיים שלו על הגוף שלי, הוא הוריד את כיסוי העיניים ואת המאסקנטייפ שחסם את הפה שלי ואני ישר התחלתי לצרוח, אבל להפתעתי הוא רק צחק.
צחוק קר, צחוק סאדיסטי, צחוק אפל שהקפיא את הדם שלי.
הסתכלתי עליו וראיתי גבר גבוה, לבוש בגדים שחורים ומסכה שמסתירה את הכל חוץ מאת העיניים הכחולות שלו.
והמבט שהוא נתן לי זה מבט שאני לא אשכח עד יום מותי, הרגשתי שהוא רואה לתוך הנשמה שלי ושמעולם לא הייתי עירומה יותר ממה שאני עכשיו וזה למרות שעדיין הייתי לבושה בבגדים.
הקול הנמוך שלו קטע את מחשבותי "כן זונה, תצעקי עוד, תראי לי כמה את נואשת ומסכנה", הוא עצר ויכולתי להישבע באותו הרגע שהוא חייך גם אם לא ראיתי את החיוך, "אף אחד לא ישמע אותך כאן, אל תדאגי"
הוא משך אותי מהשיער והוציא אותי מהאוטו, אני נאנקתי מכאב ועצרתי מהדמעות לרדת, אני לא הייתי מוכנה לתת לו את הסיפוק הזה.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בכעס למרות שכבר ידעתי את התשובה "יש לי מי שמחכה לי בבית אתה יודע, אנשים כן ידאגו שנעלמתי"
"את מתכוונת לבעלך?" שאל וצחק "אל תדאגי, אני דאגתי שחברה שלך תשאיר לו הודעה שאת היום נשארת אצלה כי הרגשת לא טוב אבל שאת תדברי איתו מחר בבוקר"
העיניים שלי נפערו באותו הרגע והבנתי שהפעם בהחלט הסתבכתי ושאולי אני לא אצא מזה בחיים.
"אל תדאגי" הוא אמר כאילו קרא את מחשבותי, "אני לא מתכוון להרוג אותך, אני רק רוצה... לשחק, את צעצוע כל כך יפה"
ירקתי עליו וצרחתי "אני לא צעצוע ובטח שבטח לא צעצוע שלך!"
היריקה לא ממש הזיזה לו אבל הוא נתן לי סטירה בכל מקרה, לא סטירה של אובדן שליטה אלא סטירה משפילה, סטירה שממנה אני יודעת שהמקום שלי כרגע הוא כמו מקום של נמלה, שאני חסרת ערך, שאני באמת רק צעצוע.
בשלב הבא הוא פשוט זרק אותי על האדמה ולפני שיכולתי להשחיל עוד הברה הרגשתי איך הסכין קורעת את הבגדים שלי.
קודם השמלה, אחר כך החזיה ובסוף התחתונים.
בשלב הזה כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות והוא הוריד חלקית את המסכה, רק מספיק בשביל שארגיש את הלשון שלו מלקקת לי את הדמעות מהפנים
היה בזה משהו משפיל ומנחם בו זמנית והרגשתי שאני מתחילה להרטיב למרות שאני לא רוצה
אבל אני מודה שאת הדבר הבא שקרה אני לא ציפיתי.
-המשך יבוא-
