הסופ"ש הזה עובר לו באטיות ובמהירות בו זמנית.
הגוף שלי קרס לשינה מתוקה ללא חלומות, סוף סוף.
אחרי שכבר תקופה אני מתעוררת בלילות בלי הפסקה מתוך בהלה ומתוך סיוטים שאני אפילו לא זוכרת.. היום הצלחתי לישון, שינה מתוקה בצהריים.
"מנוחת הלוחמת" - ככה זה מוגדר לי במוח כרגע.
אתמול אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית הרגשתי בעיקר זעם טהור.
האנשים שמסביבי, החברים שהפכו למשפחה ובעלי דואגים, אני יודעת שהם דואגים.
אבל אני גם יודעת שכרגע זה תהליך של לידה מחדש.
והיום אין לי כוח לדבר למרות שאני רוצה לדבר.
"מתן עדות" - מה שהיה שם היה לא תקין, לא בסדר, לא נכון.
זה כל כך "קל" לראות את זה כבר על ההיסטוריה המשפחתית שלי, במיוחד אחרי השיחה עם אמא שלי שבוע לפני החתונה (תזמון מושלם יש לאישה הזאת, אבל בדיעבד זאת היתה מתנה נהדרת)
אני יכולה להאשים היום, לצעוק בזעם כמה הדברים היו לא בסדר, אני יכולה לומר שזה קרה, להאמין שזה קרה.
הנה יש עוד מישהי שזוכרת במדוייק את הדברים כמוני.
.
אבל... את מה שקרה אחרי זה, בשנות העשרים שלי, שם הדברים מעורערים למדי.
זה מצחיק, לקראת סוף שנת 2019 היה את הטרנד של "פוסט סיכום עשור", פרסמתי שם את הפוסט שלי והוא כלל כל כך הרבה טראומות, כוויות של הנפש, כל כך הרבה כאב וסבל.
.
לפחות חזרתי לכתוב, הכתיבה משחררת.
