בראשית היה חושך. ורוחי על פני מיים

חלאס.
מצאנו לקטנה דירה מקסימה.
סגרנו זכרון דברים.
הלחץ ירד.
המצור הוסר (זמנית, עכשיו היא לוחצת שנארגן לה נגר, מסגר, אנסטלטור ושיפוצניק להתאמות קלות), אבל היא מבסוטה.
כעת נתפנה למה שחשוב.
לאלף כלבה צעירה שדחיתי עד עתה.
כזו שלמרות ינקות שנותיה, דורשת את אילוף הסוררת.
בזה אני טוב.
😄

אתמול צלצלה הקטנה, "מחר" היא הודיעה לי, "אתה בא לראות איתי דירה בעכו".
לא מעניין לה כלום.
"לא יכול".
"מה לא יכול?, אחרי ששכנעת אותי שכעת כדאי לי להשקיע בנדל"ן בצפון? אין לא יכול".
טוב. למנוע ממני נידנודים נון סטופ כל השבוע ופרצופים חמוצים במסן. באתי.
המתווכת הכינה 3 דירות. הראשונה נראתה כמו הכור הסורי אחרי ביקור חיל האוויר.
השניה, מושקעת, חבל"ז ויש על מה לדבר במחיר.
ואז הגענו לשלישית שממוקמת בקומה שניה בבית דירות.
ליד המעלית הקטנה, כבר עמדה סובחיה שהביאה לאחותה שגרה בקומה השלישית, מי זהאר, במילים פשוטות: מי וורדים.
אז נדחסנו. 4 איש במעלית לגמדים אנורקסים. אף אל אף. טוסיק מול בטן.
"אהאלין", אמרה סובחיה "אתם לקנות פה?". "נעם" אמרתי לה "אנתי סאכן הון?".
עוד לפני שהדלת נסגרה, הבנתי שהצפיפות גרועה מגולאג רוסי. ביקשתי לצאת ואמרתי שאעלה אח"כ.
"שו יה סידי", אמרה סובחיה, מחזיקה במי הורדים צמוד למחלבות, "וואלה יש מקום לכולם", ומייד לחצה על קומה שלוש.
אנחנו הזדרזנו ללחוץ על שתיים.
המעלית סגרה עלינו. נותר בה מקום לעוד חצי שעה אוויר, היות ואת יתר הנפח אנחנו תפסנו.
לאט ובשקט עלתה מעלה וכשהגיעה לשלושת רבעי קומה שתיים, השתתקה, נרעדה, נאנחה קלות ונתנה לנו הבהוב בכפתור קומה 2. ודי.
"נעאן דינאק", פלטה סובחיה, "המעלית הזו נתקעת כל שבוע".
לוחצים על פתח וסגור, אין, המעלית שווקה לכל חי.
לוחצים על כל הכפתורים. אין, המעלית לא נושמת, ז"ל לכל הדיעות.
סובחיה מתחילה להלחץ בצחוק הסטרי קטן.
נציג המתווכת מהרהר שתכף לא יהיה אוויר.
הקטנה שותקת.
אני לוחץ על כפתור המאוורר ובקול חריקה, אנחות תלונה , המאוור מסתובב, ומזרים אוויר קלושות.
"הלו", צועקת לנו מישהי מלמטה, "יאללה, שחררו את המעלית".
סובחיה מנפחת את המחלבות ועונה בשחרור אוויר לחוץ, "אנחנו תקועים. תקראי לשכן מהחמישית", :הוא יודע מה לעשות", היא מסבירה לנו ולא מבינה למה נחרשנו מעט עם צלצולים באוזניים.
אחרי 10 דקות, וסובחיה בוכה: "אחחח, מה יהיה, מהההה?"
המתווך הצעיר מפגין סימני קלסטופוביה קלה. "עוד כמה דקות ואני מפוצץ למעלית את התקרה".
הקטנה תוקעת בי מבט של "מה שלא יהיה, אתה אשם".
אני מעודד את סובחיה ואומר לה שאם היא כבר נוערת לעזרה, שתבקש שיביאו עם החילוץ, וואחד חומוס על הכיפאק, מעאה פול וקוקה דיאט.
"שו חומוס", היא צוחקת לעברי בעין אחת וממשיכה לבכות בשניה.
אני מנסה לפתוח בכח את דלתות המעלית ונוכח מבעד לחריץ שאנו ממש בקומה השניה פחות רבע. רק שהדלתות מסרבות להיפתח ואני לא רמבו.
אני מתחיל להבין מה מרגיש סרדין בקופסת שימורים.
ויש בעיה. בתוך המעלית אין קליטה. כל הסלולרים מסרבים לצלצל.
"דווקא המעלית תקינה", צוחקת הקטנה ומסבה את תשומת לב הסרדינים למדבקה צהובה בה מודיע מוהנדס חיפני, שהוא כמהנדס בדק אותה בתחילת החודש הזה ומצא אותה תקינה לחלוטין ונותן לה אישור תנועה לחצי שנה.
אני לוקח תסלולרי ומתכופף לעבר המקום שלדעתי נמצאת הריצפה של הקומה.
נס. במכשיר מופיע סימן אחד לקליטה.
אז מחייגים כפוף וסמוך לריצפה למשרד התיווך.
זה לא פשוט כשעוד שלושה סרדינים שיותר דומים ללוקוסים במשקלם תקועים לך מול האף.
אבל.. כשצריך? גם מטאטא יורה.
במשרד מבטיחים לשלוח מייד את אלכסי. במקביל מצליחה הרמקול האנושית, הקרויה סובחיה, ליצור קשר בלתי אמצעי עם אחת השכנות. זו נערה לה בתשובה שהיא הולכת להזמין את מכבי האש.
סובחיה עברה להתייפחות שקטה עם נעירות מתונות.
המתווך מחרחר לאוויר ומרים את האף לכיוון המשוער של המאוור שעומד בגבורה במשימה ומזרים קצת אוויר.
הקטנה מנסה לעודד את סובחיה ואת הקלסטופוב הצעיר ואומרת לה, "תגידי לשכנה הזו שתזרז את מכבי האש כי אני תכף יולדת".
"אבל את לא בהריון", לא מבינה סובחיה את המסר.
"זה בסדר", עונה הקטנה ושולחת עין חצופה לעבר הקלסטופוב הצעיר, "במצב הזה? אני תכף אהיה". רק שהוא עסוק בלחשב מתי יגמר האוויר ולא קולט את המסר.
15 דקות אחרי כן הגיע אלכסי.
המתווך הצעיר נרגע באחת. "זהו, הוא יודע לעבוד. יש לו ברכב המון כלים. הוא כבר יחלץ אותנו". אלכסי מודיע לנו שהוא מנסה לפתוח את הדלת.
10 דקות נוספות ועוד מישהו מגיע. "תרגעו", הוא מודיע.
ובאמת אחרי חמש דקות ודלת הפיר החיצונית נפתחת ועוד 10 דקות וגם דלתות המעלית נפתחות לרווחה.
רבע קומה מעלינו, עומד כבאי נמוך בגובה כוס תה עם כפית. אבל בעינינו הוא נראה אריה. מעליו, תקוע בין הקורות יש מלחץ שפתח את הדלת.
אנו מנתרים רבע קומה. זהו, אנחנו בחוץ וחופשיים.
"החופש, אין מחיר לחופש", צוחקת הקטנה.
סובחיה טסה מעלה מעלה במדרגות ונשבעת שיותר כף רגלה לא תדרוך במעלית.
הכבאי סוגר את דלת הפיר ונועל. "תזמינו מחר תיקון", הוא פולט לעבר הסקרנים מסביב ומודיע בקשר שהמשימה בוצעה בהצלחה.
המתווך מנסה נואשות לשמור על משימת התיווך, "טוב הנה, בואו ניכנס לדירה".
אני מודיע לו בשקט שמצידי, הדירה יכולה לעבור בלי מו"מ לידי הסורים. אני לכאן לא נכנס.
במשרד התיווך שתינו קפה. משם הפלגנו לפלאפל ערפי, כן, ככה כתוב בשלט בכניסה לשוק העתיקה: "פלאפל ערפי". זה היה טעים.
"מחר אתה בא לקחת אותי לראות דירות בקרית חיים", אומרת לי הקטנה.
אני תוקע בה מבט רצחני והיא נסוגה לעמדת מגננה, "טוב מתי שיהיה לך זמן", וכשהיא רואה שאני לא ממש כועס, היא מוסיפה בתקיפות: "אבל עוד השבוע".
התיישבתי בנבלה והיא הבינה שכעת אין מצב להתעסק איתי ובשקט מופתי לקחה אותי הביתה.
אני למעליות סרדינים?
יותר לא נכנס.
נקודה.

הגעתי מוקדם.
הסצנה מוכנה.
בשמונה תגיע האתיופית.
אני הולך להתחרע..

😄

הצעות?

רבע לשש. בוקר. בחוץ הנבלה עטופה טללי בוקר. רטובה.
ניתקתי את הצ'ארג'ר. אחרי ליל טעינה הנבלה הניעה בשניה וטסה בכביש כאילו זה היומולדת שלה. נשבע לכם שברמזורים שמעתי אותה מגרגרת מהנאה.
בינתיים לו"ז העבודה שלי קוצר. איזה אייטם נפל.
בצהריים טסתי הביתה.
בדרך אספתי את הקטנה. "תגידי לי", שאלתי, "בא לך לסיים את מסיק הזיתים"? "בטחחח".
אחרי שעתיים שהרבצנו לעץ עם מקלות מטאטא.
התחלתי לכרות.
אני כורת ענפים והקטנה מסרקת אותם במסרקה מיוחדת.
זהו גיזום ליצירת התחדשות ושפע זיתים בעונה הבאה.
תוך כדי, חלק קטן מהזיתים עפים על הנבלה.
פגעו בה במכסה ההמנוע והשמשה הקדמית.
"תיזהר" צרחה לי הקטנה מלמטה, "מה אתה מתעלל בה?, יהיו עליה כתמי שמן"
אז לקחתי זית אחד גדול שחור ונוטף שמן והעפתי אל השמשה הקדמית.
הוא נשאר תקוע על הווישר השמאלי.
פתאום, הווישרים עבדו, הזית עף והווישרים עובדים.
לא האמנתי. ירדתי מהסולם ועפתי לנבלה.
ידית ההפעלה אכן עמדה על מצב גשם קליל. כזה שממתין בין וויש לוויש.
איך?
מה?
מי?
לא.
מה זה?
ואז הקטנה התפוצצה והתגלגלה על הזיתים.
היא פשוט נכנסה בגנבה מהצד ה שני. פתחה הסוויץ' והפעילה.

לרגע חשבתי שהנבלה התעוררה לחיים.

:))

אז זהו זה.
הנבלה הכריזה עלי מלחמת חורמה.
הפיוז שמחבר את הדינג, דינג, דינג שאתה שומע אם הדממת ושכחת אור דולק? נשרף. החלפתי, נשרף.
היום הדממתי ושכחתי אורות.
אחרי כמה שעות? אין מצבר.
אין מצבר?
אין פגישה.
אז השארתי לצעירה הודעה במשיבון. סורי. נדחה למחר. צלצלי.
היא הגיבה אס אמ אסית: מפתיע!!

כעת המצבר בהטענה
מחר בבוקר נראה לנבלה מאיפה משתין החשמלאי.

סעמאאאאאאאאאאאאאאק.

מצד שני?
קיבלתי היום תנור עצים חדש ע-נ-ק-י.
בשבוע הבא נרכיב.
אוחח על הערמונים החמים ותה קינמון בלילות חורף מול האח..

על החלון ישבתי, וזיכרון כתבתי, פתאום נפל העיפרון, ונמחק הזיכרון.
פתאום חשתי שמה שלא יהיה? משעמם.
ואז נזכרתי במילות השיר הבא.


ביצוע: התרנגולים
מילים: חיים חפר
לחן: סשה ארגוב

יש אנשים שנהנים מהחיים
יש אנשים שטוב להם, וגם נעים
יש המוצאים עניין בעצם הקיום
אבל אני מת משעמום

הן בשלשות באות אלי, ברחוב רצות הן אחרי
הו, מה כולן רוצות פה מחיי - משעמם!
אחת גונבת בשבילי, כל כך נלהבת בשבילי
לבסוף היא גם יושבת בשבילי - משעמם!

אומרים שבשמיים יש כוכב
למי יש כח להביט עליו?
אומרים שהים הוא כחול
בשבילי זה פיהוק אחד גדול

אני אוכל קבב כפול עם חומוס וצלחת פול
אז אני חוטף דלקת כלי עיכול - משעמם!
יורד לו גשם פתאומי אז היא נרטבת במקומי
אחר כך עוד שואלת מה שלומי - משעמם!

מראים לי את תפארת הבריאה
מראים את הזריחה והשקיעה
מראים לי שדות ירוקים
זה אצלי מעורר רק פיהוקים

קפה תביא אל מיטתי ותתקן את שמיכתי
אפילו אם אני לא לבדי - משעמם!
משקל תוריד היא במקומי, סליחה תגיד היא במקומי
וגם תינוק תוליד היא במקומי - משעמם!

הראו לי את האלפים הגבוהים
סידרו לי רנ-דה-וו עם אלוהים
זה טוב, זה אולי מרתק
אך אני לא הפסקתי לפהק

יש אנשים שנהנים מהחיים
יש אנשים שטוב להם, וגם נעים
יש המוצאים עניין בעצם הקיום
אבל אני מת משעמום...


אז קבעתי למחר בערב עם הכלבה הצעירה ההיא.
במסן היא נראית מתוק.

נחיה ונראה..

יודע. תצעקו מפגר.
אבל הסרגוסים.
אז בבבוקר הג יע היחפן וגנב אותי מהמחשב.
ממש לא להרבה ז מן.
בריף מול מדינת אכזיב הים התעצבן על הסלעים.
נעמדנו ממש על הקצה.
זרקנו ז'רז'רות.
המלוח בנחיריים עושה לי טוב.

שעתיים ויש 5 קילו סרגוסים . פלטות. מבריקים כאלו עם פס? מכירים?

אז אוטוטו הם על המחבת.

הבירות כבר בחוץ.
גם היין.

אגב, הגשם ידע לרדת קלות כשהיינו בחוץ ולדפוק הופעה כשהיינו בבית.
יש בינינו הבנה. יש.

שבוע טוב..

הגענו לפארק הירדן.
השמש היתה לעניין. לא רותחת, לא קרה ולא פושרת.
הפארק היה כמעט נקי מבני אדם.
למעט מס' משפחות בני דודינו שהגיעו עם דרבוקות, עוד ונרגילות, היה לנו נקי.
בני דודינו חברו למנגל שיתופי. הכבש עליהם, הדגים עלינו, הסלט והצ'יפס על נש ותיהם.
היין עלינו, הבירות עליהם.

בחורשה הקטנה סושנו הכלבות, מיללות מכאב ועונג.
כמה מבני דודינו הציצו מהצד ומלמלו: "וואלה, אינתה מג''נון, אינתה (אתה משוגע אתה). שו מלאכ (מה יש לך), יה חביבי. תהרוג אותן ודי. למה לענות?".
אח"כ שאלו אם אני מוכר. עניתי שעל הכלבות הללו יש לי עוד משכנתא והקילומטרז' שלהן נמוך. נראה, בקרוב לקראת אוברול, אולי נמכור.
"תיקח יה סית, תיקח איל טלפון" אמרו בני דודינו בתאווה גלויה, "נקנה אותן לפי הקילו".
"אצלנו" אמרו קרובינו השחרחרים, "לא נרביץ ככה. לא יפה. וואלה נקרע להם ת'צורה, זה כן. אבל למה להרביץ, חראם.
בינתיים הודיעו נשותיהם שהמנגל מוכן.
אז סיימנו. הותרתי אותן קשורות והלכנו לאכול.
כשסיימנו, ארזתי פקלאות. גם את הכלבות, לא לפני שקרובינו ההמומים עדיין, דאגו להביא להן בשקיות, מנגל ושתיה.
"וואלה", הם פלטו ברחמים לכלבות, "גם אצלנו מחטיפים לאישה, אבל סתם ככה. סתם, גם שלא בגדתן בו, חראם".
הכלבות חייכו ושתקו.
בדרך אספנו את הקטנה. הדירות שראתה היו על הקרשים.
היו לה דמעות אכזבה בעיניים.
אז נסענו לחוף בצת. לעשר דקות. לראות את הגלים. להביט, לשתוק ולשקוע בכדור הזהב ארמני שבוער וטובע בים.
הים סוער קצת. אבל הוא תמיד עולה בחורף. זה הזמן לסרגוסים. מחר אינשאללה, נביא להם מכה.

הכלבות שוחררו לבתיהן.
הקטנה והיחפן מכינים לנו כעת ארוחת ערב.
אח"כ יפליגו הביתה.
הערב נחמד
והלילה עוד בתול.

יש הצעות?

נ.ב
טיפונת לפני הפניה לישוב, הנבלה שרפה לי את פיוז האורות בלוח השעונים. נטפל בה מחר. אבל היא רק צייצה להזכיר שנבלה זה נבלה.
נבלה.

בוקר טוב עולם.

לשם שינוי היום אני עסוק בלטייל.
צלצלתי ליחפן, לקרימינולוגית, לקטנה, לוולד (שווא מתחת לווים),ול2 כלבות אתיופיוות שעידנים לא יצרתי עימן קשר.
היחפן עסוק ויצטרף בצהריים לאן שלא ניהיה (להיות או להיות, זו השאלה )
הקרימנולגית ישנה את שנת היופי. (נא לא להעיר אחרת תתקלו בסופת טייפון)
הקטנה קפצה על המציאה וביקשה טרמפ לבדוק איזה דירה לקניה.
וולד הודיע שיגיע בערב עם וודקה לקבץ את סיפורי המסע.
הכלבות .. טוב, להן לא ניתנה זכות התגובה.
תכף מניע ונוסע.
לא לפני שדוחף לבג'אז' של הנבלה תיק מסע (ארוז כל טוב. חבלים, מצבטים, שוטים ועוד הפתעות)
הנס קפה (עלית אבקה) כבר מוכן בכוס הטרמית.


ניסע בעקבות השמש..

יאללה, הייתי פה.

דש בבית ואל תשכחו לכתוב

לכל השואלות מיליו שאלות בפרטי.

מה כתוב בבלוג אודות הסשן?
זה מה יש

מה ניה?

תוכנית כבקשתך?

:)