לפני 13 שנים. 14 בפברואר 2011 בשעה 8:44
באי קטן התגוררו כל הרגשות: שמחה, אושר, עצב וכל השאר, כולל אהבה.
יום אחד הגיעה הודעה לרגשות שהאי עומד לשקוע. כולם תיקנו את הסירות שלהם ועזבו.
האהבה הייתה היחידה שנשארה. האהבה רצתה להיות עד הרגע האחרון האפשרי,
וכשהאי כבר כמעט שקע לגמרי, האהבה החליטה לבקש עזרה.
העושר עבר ליד האהבה בסירתו הגדולה. האהבה אמרה, "עושר, האם תוכל לקחת אותי איתך?" העושר ענה, "לא, אינני יכול. יש כסף וזהב רב בסירה. אין מקום בשבילך כאן."
האהבה החליטה לבקש מהגאווה אשר עברה גם היא בספינה יפהפייה, "גאווה, בבקשה עזרי לי!" "אינני יכולה לעזור לך, אהבה. כולך רטובה וזה עלול להזיק לסירה שלי", ענתה הגאווה.
העצב היה אף הוא קרוב, האהבה בקשה את עזרתו, "עצב, הרשה לי ללכת ביחד אתך."
"הו… אהבה, אני כל כך עצוב שעלי להיות לבדי!"
האושר חלף אף הוא על פני האהבה אך הוא היה כל כך מאושר עד שאפילו לא שמע את האהבה קוראת לו!
לפתע נשמע קול, "בואי אהבה, אני אקח אותך." היה זה ישיש.
האהבה הרגישה כל כך מבורכת ומאושרת עד שהיא שכחה אפילו לשאול את הישיש לשמו.
כשהגיעו ליבשה, הישיש הלך לדרכו. האהבה הבינה עד כמה גדול חובה לישיש, ושאלה את הידע, ישיש אחר, "מי עזר לי?"
"היה זה הזמן", ענה ידע. "זמן?" שאלה האהבה. "אך מדוע הזמן עזר לי?"
הידע חייך ובחכמתו העמוקה ענה:
"בגלל שרק זמן מסוגל להבין עד כמה נפלאה האהבה."
כל אחד מאיתנו מקבל המון אהבה מהסובבים אותו:
מההורים, מהילדים, המשפחה, חברים, ידידים,
מיפי הטבע, הפרחים, בעלי החיים,
מאלוהים.
האהבה, היא מעבר לכל מקום וזמן.
כולנו צרכנים הדוקים שלה.
היא החיזוק שמעמיד אותנו על רגלינו
בכל פעם שהכנפיים שלנו לא זוכרות כיצד לעוף.
באמתחתי זר של לבבות אהבה.
לב אחד שלוח לכם החברים הנהנים לבקר ולקרא בבלוגי.
לב שני שלוח למספר ידידים בדסמיים מדהימים, שעומדים להכנס לחלום פרטי שלי.
את צפונות ליבי הפרטי אני מקדישה לך.
