הרבה איגרות ברכה צבעוניות נשלחו ממחשבי במהלך השבוע.
למרות המסגרת האחידה, השתדלתי לנסוך נפח אישי מסוים בכל ברכה.
שלחתי לכולם
לכל אנשי הקשר שלי
גם לאלו שכבר מזמן אבד הקשר איתם.
קיבלתי המון הודעות אדומות.
מילים חמות, איחולים לבביים חרוזים, חיוכים והמון תשומת לב שעושה טוב.
היו כמה הודעות שהפתיעו אותי למדי אפילו שימחו אותי מאוד.
חשבתי שאותם חברים מזמן כבר לא פעילים פה
מסתבר שהם כאן ואולי מתחבאים משהו.
שני חברים איכזבו
שניים שהכרתי אישית.
ציפיתי לקבל מהם תגובה, לפחות שנה טובה עם חיוך קטן.
בחרו להתעלם...... חבל.
הודעה אחת היתה אדומה מכולם.
אותה אני נוצרת בליבי
המילים החמות של אדוני
הוא העיר לי שהפרתי את פסק הזמן והוא צודק 😡
ובכל זאת
יכולתי להכנס לשנה החדשה ולהתעלם ממנו?
הרגשתי טוב לכתוב לו ברכה מיוחדת מכל הלב
ועוד יותר לקרא את מילותיו הנפלאות.
תודה לכל המאחלים לכל שולחי החיוכים ולכל החברים הנפלאים.
שולחת לכם פרחים ומיטב האיחולים.
והמון המון מנגינות רקע נפלאות.
כל שתבקשו לשנה החדשה לו יהי.
הכל התחיל בקליק
מרד ליום אחדהשעה 4 אחר הצהרים
הבית ריק
אני מנמנמת ונרגעת מיום העבודה שלמזלי היה מקוצר.
צילצול עז בדלת.
מי זה יכול להיות בשעה כזו?
הרי כולם חושבים שאני עוד בעבודה?
הילדים מסודרים במחוזותיהם הבעל בעבודה...
הצצתי באישון
שני גברים. נראים נחמד למדי
לשאלתי הציגו את עצמם כמשטרה ואף נופפו למולי בתעודה מזהה.
מ--ש--ט--ר--ה ? ? ?
אלי?
אלפיות שניה שנראו כמו נצח בהן אני מנסה לשחזר את כל מעללי בתקופה האחרונה....
שילמתי את כל החשבונות
לא רבתי עם אף אחד
הגשתי תלונה, כשלפני שנה בני ספג אלימות אבל זה כבר בטיפול...
אז מה זה עכשיו?
מיותר לציין שקצת התקשתי לפתוח את הדלת
בכל זאת הידיים רעדו
גם הלב רעד
הגברים היו בלבוש רגיל , מן הסתם חוקרים או בלשים.
למותניים היו מחוברים שני מכשירים סלולריים ו... אזיקים.
שומו שמיים
אני הרי בפסק זמן אז מה הם באים לי עם אזיקים עכשיו????
שלום אפשר להכנס?
ככככן בטח שבו בבקשה, מה קרה?
גברתי יש לכם מיקלט בבניין נכון?
( אופס אני חושבת לעצמי המקלט שלנו מאוד מאוד לא מסודר ולא ערוך למלחמה הם בטח באו להזהיר לפני שיקנסו אותנו על זה)
כן יש לנו מיקלט.
היה לכם במיקלט זוג אופניים?
כן היו אבל לפני חצי שנה בערך הם נגנבו.
( נשמתי לרווחה , אני לא בדרך למאחורי הסורגים ).
סיפרתי להם כל שידעתי על הגניבה
הם כמובן רצו לדבר עם בני שראה את הנערים הגונבים דלק אחריהם אבל לא הצליח לתפסם.
אבל בני.... בצבא!
בשלב זה כבר הייתי מאוד רגועה והכי נחמדה אליהם
( הם היו שווים את זה ממש חמודים אפילו במראה)
הם סיכמו איתי שיתקשרו לבני לשמוע פרטים על הגניבה
ואני כמובן הזהרתי אותם שברגע הראשון יגידו שהנושא הוא אופניים,
רק חסר לי שבני ישמע שמשטרה מחפשת אותו.....
עוד קצת פיטפוטים ( כי מנגינה אוהבת לפטפט...)
הביקור הסתיים.
הצצתי דרך החלון וראיתי בחצר שלושה נערים ועוד איש משטרה שאיתם.
נראה לי שאלו הגנבים שבאו לעשות שיחזור לגניבה כי הם נכנסו למקלט ויצאו משם.
נו נו אולי נזכה אפילו לראות את האופניים שלנו בחזרה.
אני יודעת שיש בין חברי הקהילה כמה שוטרים
תשמעו אתם בטח נחמדים
אבל וואלה לפעמים מפחידים.
הבוקר מצאתי מעטפה צבעונית בתיבת הדואר שלי.
בפנים היתה איגרת ברכה מהודרת למדי עם איורי פרחים בהבלטה
וברכה נאה משובבת את הלב.
נחמד מאוד לקבל איגרת שכזו, אלא שהפעם האיגרת נשלחה מיו"ר עמותה לניזקקים,
שפועלת אצלינו בשכונה.
מלבד הברכה צורף דף מפורט על כל פעילות העמותה ועל אזורי חלוקת משלוחי המזון במשך השנה.
בסיום האיגרת כתב היו"ר שהוא מרגיש סיפוק ושליחות על שהוא וכל העמותה הצליחו לעשות חסד גדול ולעזור להרבה תושבים.
אני באמת מברכת את פעילות העמותה ומפרגנת להם על הסיוע החשוב שהם עומלים למענו
אבל לכל הרוחות מי צריך את איגרת הברכה הזו, למה זה אמור לעניין אותי לאלו איזורים בדיוק הם שלחו חבילות מזון וכמה הם עומלים למען הנזקקים?
איפה המתן בסתר?
מה רצה אותו יו"ר להשיג באיגרת הזוו מלבד פירסום וקצת הדרת כבוד לעצמו?
לדעתי לא ראוי ואפילו מבזה משהו את פעילות העמותה.
מעבר לזה
אני שואלת את עצמי כמה כסף עלה כל מפעל הנפקת המכתבים עם האיגרות המהודרות לכל תושבי השכונה?
למה לא השתמשו בכסף הזה לעוד עזרה לנזקקים?
הרי זה כסף שניתרם ע"י התושבים למען מטרה מסוימת מאוד.
לא אל תטעו הוא לא מימן את המפעל הזה מכיסו ממש לא
כבר לפני שנה קיבלתי החלטה שאני לא תורמת לשום עמותה ולשום מפעל של ניזקקים,
שומעים על הרבה מקרים שחלק ניכר מהכספים מופרשים למשכורות לכל אותם מנהלי עמותות.
את התרומות שלי אני עושה ישירות מול משפחות שמקבלות סיוע ישיר ללא מתווכים הגורפים רווחים ותהילה מהעניין.
ובכלל
למה כל כך הרבה עמותות?
איפה המדינה?
בוקר טוב
השמש יותר מידי זורחת
העולם התעורר לבוקר יפה
בעבודה הכל נפלא
ממממ..... הכל מידי מתקתק ומרוח בדבש
אז בא לי קצת להפוך ((-:
הנה השובינזם במיטבו
אבל לא לשכוח לתבל בהומור
אפילו המנגינה הפמניסטית לא כעסה באמת :)))
-------------
לאשתי ולי יש את הסוד לשימור חיי הנישואים שלנו.
פעמיים בשבוע אנחנו הולכים למסעדה נחמדה, אוכלים אוכל טוב, ומעט יין בחברת חברים.
היא הולכת בימי שלישי ואני בימי חמישי.
אנחנו ישנים בשתי מיטות נפרדות, שלי בחיפה ושלה בעפולה.
אני לוקח את אשתי לכל מקום, אבל תמיד היא מצליחה למצוא את הדרך חזרה.
שאלתי אותה לאן היא תרצה ללכת ביום הנישואים שלנו.
"למקום שלא הייתי בו הרבה זמן" היא אמרה.
אז הצעתי לה ללכת למטבח.
אנחנו תמיד מחזיקים ידיים.
אם אני עוזב לרגע, היא מייד עושה קניות.
יש לה קומקום חשמלי, מערבל חשמלי, טוסטר חשמלי ואופה לחם חשמלי, כשהיא אומרת שיש לה יותר מדי מוצרי חשמל אבל אין לה איפה לשבת, מייד קניתי לה כסא חשמלי.
בעצם ... הנישואים הם הגורם מספר אחת לגירושים.
סטטיסטית, 100% מכל הזוגות הגרושים התחילו כזוג נשוי.
לא דיברתי איתה בערך שמונה חודשים.
אני פשוט לא אוהב להיכנס לה באמצע הדברים.
בפעם האחרונה שרבנו הייתה באשמתי.
היא שאלה "מה רואים היום בטלוויזיה", אז עניתי "המון אבק!".
-----------------
אוחח הגברים שלנו
תלמידי השביעית שמינית קיבלו אפטר של אחר הצהרים.
אפילו אירגנו להם הסעה למרכז העיר והקציבו להם זמן כדי שיוכלו לקנות מתנות לבני המשפחה לקראת החג.
מכיון שאני מלמדת בפנימה והתלמידים משתחררים רק בערבי חג אנו דואגים לתת להם זמן לקניות ואירגונים פרטיים שלהם.
ביום שלישי מסיימים ללמוד מקדם ואז חלקם מגיעים למקום עבודתי השניה, כי הם משתייכים ללהקת ייצוגשל המקום ואנו עורכים חזרות.
ביום שיש אפטר שכזה כולם מגיעים לבושים במיטב בגדיהם. נו נו לא כל יום הולכים לחרוש את העיר הגדולה.
המון חנויות אוכל והכי חשוב פוגשים בחורות.
כבר בתחילת החזרות שמתי לב שטדסה שקט למדי היום.
בדרך כלל הוא אחד הכוכבים שלי, מצחיק את כולם ומשחק את התפקידים שלו נהדר.
היום ראיתי נוגה על פניו ובמבט שני הבחנתי שלא החליף את בגדיו למשהו מהודר.
בתום החזרות ביקשתי ממנו להשאר " כדי לעבוד איתו על צורת המשחק שלו"
אני מאוד פתוחה עם תלמידי ומיוחד עם אלו שמשתייכים לנבחרת שלי.
בצורה הכי ישירה שאלתי אותו למה פניו נפולות ולמה לא החליף בגדים לקראת היציאה לעיר?
טדסה הודיע לי שלא בא לא לצאת היום.
???
לא אין דבר כזה כולם מאוד נהנים לצאת לאפטר הזה.
שאלתי שוב
" המורה עזבי אין לי מצב רוח אני נשאר בחדר"
הסתכלתי עליו במבט חודר לתוך עיניו
" טדה ( כך אני מכנה אותו) אתה יודע שאין ביננו סודות, בחיית אני לא הולכת הביתה
עד שאתה מספר לי מה הקטע...?
" המורה אין קטע אני אומר לך לא נוסע וזהו"
" טדה הבת שלי ועוד שתי חברות מחכות לי לארוחת צהרים, על אחריותך הן נשארות רעבות כי אני לא זזה מפה ואתה יודע שאני מתכוונת למה שאני אומרת..."
"בשביל מה לי לנסוע, אבא לא קיבל משכורת עדיין ולא נתן לי דמי כיס אז אין לי כסף לקנות כלום"
באותו רגע שמתי בצד את החמלה, זה לא המקום לרחם עליו כי לא יצא מזה כלום.
אז פשוט עשיתי את עצמי כועסת והמשכתי:
" ואת זה לא רצית לספר לי? ככה אתה מסתיר ממני דברים, אחרי שאנו מכירים כבר 3 שנים...?"
------
הבהרה קטנה:
מכיון שאני מנהלת את להקת הייצוג, הקשר של חברי הלהקה ושלי מאוד קרוב הם פתוחים איתי ואנו מדברים על הכל ולכן הרשתי לעצמי לשחק את משחק הכעס עד הסוף?
------------
המשכתי...
"אין מצב שאתה חוזר הביתה בלי מתנות."
הוצאתי מכיסי שטר של 100 שקל ושמתי על השולחן.
" לא אני לא נותנת לך תרומה או נדבה ואל תתחיל להרגיש לא נעים כאילו אני מרחמת עליך,
אבל בהופעה הקרובה שלנו אני מורידה חלק מפועלי הבמה ואתה מקבל את התפקיד במקומם.
סומכת עליך שתעשה את זה מעולה כי מי כמוך מכיר את ההופעה הרבה יותר טוב מהם.
זו מיקדמה לשכר שתקבל באותו יום.
עכשיו אני לא רוצה לשמוע שום מילה נוספת רוץ להתלבש כי בעוד חצי שעה האוטובוס יוצא."
בשניה הראשונה הוא היה בהלם ( וואלה הייתי תקיפה , אבל הרגשתי חייבת לשחק אותה)
רגע אחרי זה לקח את הכסף ואמר לי להתראות המורה ותסמכי עלי.
טדה עזב את החדר.
התחלתי לארגן הכל לקראת יציאה הביתה.
צעדים במדרגות.
הוא חזר חיבק אותי אמר תודה וברח.
את הדמעות הזלתי בדרך הביתה.
יום שיגרתי לכאורה
האוירה קודרת והעצבות אופפת בכל מקום.
החלטתי שאפילו חלק מהשיעורים היום אני אקדיש לשיחה עם תלמידי, הם בטח ירצו לדבר
לשאול לשתף ברגשות שלהם.
ברגעים עצובים שכאלו יש נטיה לשכוח ויכוחים, מריבות. קיים צורך מסוים להתאחד.
זה מה שיפה בעם שלנו.
בקהילה שאני מנהלת שלחתי את החברים לאתר שבו כולם מדליקים נרות זיכרון
לזיכרו של אסף רמון.
העלאתי את כתובת האתר גם פה באחד הפורומים.
בתמימותי חשבתי שהחברים יזדהו ויבואו להדליק נר.
אקט קטן של זיכרון והזדהות.
אחת החברות ציינה בעוז: " לאתר בדסמ לא צריך להביא כתובות כאלו"
נו בטח שלא, באתר בדסמ אין רגשות אין אנשים......?!
איך שכחתי
אנשים, מסתבר, נהנים לטבול ברפש הביצה שפה ולהרגיש חוסר אנושיות.
עד כדי כך, שהרגישו צורך להתחיל במסע ניגוחים כלפי איך העזתי בכלל לרשום כתובת שכזו.
מה שעניין אנשים אלו לא התמונות של אסף ז"ל, אלו לא נרות הזיכרון שבאתר,
אלא דוקא שורת הפירסומות שהיתה בצד
או המצלמה שנמצאת בקצה המסך.
כן כן זה הרבה יותר חשוב מאקט הזיכרון..
עצוב שזו הרמה שמפגינים פה
טוב שאני לא בתוך זה
ועוד יותר טוב שלמרות הכל יש פה גם חברים שיודעים לשמור על רמת האתר.
הורי גרים בשכנות למשפחת רמון.
לא היה בינהם קשר מיוחד אבל יחסי ידידות של שכנים שכנו תמיד.
אני זוכרת שלפני 3 שנים בערך אירגנו מסיבה לאבי.
קפצתי לסופר השכונתי וקניתי מאפים חמים לארוע.
בעצלותי לא לקחתי עגלה והעמסתי את כל שקיות המאפים ביד.
בדרך לקופה כשאני עמוסת שקיות שמעתי מישהו שורק לי.
בתחילה לא התייחסתי
השריקה גברה ותקרבה אלי.
" ככה את מוותרת על בורקס הפטריות?"
זיהיתי את קולו של אסף.
מסתבר ששכחתי את השקית על הדוכן והוא דאג להביא לי אותה
לא לפני שדאג לקחת לעצמו בורקס אחד חם ומהביל.
" מצטער הריח הורג אותי," אמר לי.
היום הייתי נותנת לו את כל השקית
אולי את כל השקיות.
זיכרון קטן לאדם גדול.
יום עצוב
הודעה אדומה ראשונה:
שלום לך
מילות פתיחה עלי ועל המנגינות שבי
קצת פירגונים על שאני לא משעממת כמו כולם
וכמובן בקשה מנומסת להכרות
עם תוספת חד משמעית
אני מתכוון לעכשיו!
-----
לא הבנתי מה פשר הציווי שנחת עלי ברגע הזה
מעבר לזה שהיה משהו מוזר בניק של אותו אדון
אני לא רוצה לחשוף אותו מפאת כבודו אבל היתה סתירה בולטת בין היותו שולט לבין העובדה
שהציג את עצמו בתור כנוע.
-----------
הודעה שניה:
ממשיך ומסביר לי מדוע הוא כתב לי שהוא כנוע.
הסבר מוזר וגם אותו לא ממש הבנתי.
-----
בתשובה ניסיתי לכתוב לו שלעניות דעתי אם הוא שואף להיות שולט עליו לבחור ניק שיעיד על כך שהוא שולט . הניק שהוא בחר בו לא מתאים.
---------------
הודעה שלישית
באותו רגע הוא החליף את הניק לפי בקשתי
ושלח לי הודעה בזו הלשון:
" איך אני עכשיו מאמי?"
---------------
רגע לא הבנתי
מי פה השולט באמת?
הוא או אני - המנגינה הנשלטת הנצחית?
------------
איך אני "אוהבת" את ה" אדונים" האלו שיעשו הכל פשוט הכל כדי לרצות וכדי להשיג לעצמם נשלטת.
נחמד
אבל שלא יקראו לעצמם אדונים.
אני טועה?
רגע לפני סוף הקיץ
בא לי עוד קרטיק אחד
נוטף כזה
נוזל שכזה
מתוק
משאיר חותם צבע על שפתי
אבל לא סתם קרטיב
אני קונה אותו בתאילנד אצל המוכר הזה
כי יש לו הפתעה מיוחדת לכולם.
כנסו כנסו....
http://fun.mivzakon.co.il/flash/video/3869/מוכר%20ארטיקים.html
איזה מזל שיום העבודה שלי מתחיל בצהרים.
פעמים רבות אני מקטרת על זה שאני בתחילת שבוע בשיא המרץ
וסתם מתמרחת בבית עד הצהרים.
אבל היום
ואווווווווווו
היום אני נושמת לרווחה שזה כך.
איך הייתי הולכת לעבודה אחרי ליל הסיוטים שהיה לי?
לא ישנתי הרבה
עליתי על יצועי ב-2.
אבל אותן 4 שעות גרמו לי להרבה עגלי זיעה.
זה התחיל מכך שאני גרה בקומת קרקע ( לא נכון מציאותית),
עובדת במטבח, מולי נוף הרחוב המשתקף דרך החלון.
שניה מסיטה את עיני ואז יד נשלחת דרך החלון
ולא סתםהיא אוחזת בידה סכין.
אני מנסה לסגור את החלון להעיף את היד המאיימת
לשוא....
זוכרת מאבק רציני והמון פחדים נוכח אותה יד מבהילה.
לקח לי זמן להתעורר ולהרגיע את עצמי שזהו רק חלום.
נכנסתי שוב לעולם השינה.
הפעם אני חיילת בבסיס, אנו מועדים ליציאה לתרגיל חשוב.
היה חם בטירוף הורדתי את חולצת המדים.
( לא בלי כוונות זדון, אני עדיין עם גופיה).
התלבטתי אם לצאת לתרגיל רק עם גופיה ( חחח אשליות- אבל זה חלום)
החלטתי שלא ראוי, כי גם דרך הגופיה רואים ואני עלולה לסנוור חייל או שניים 😄
רגע לפני התרגיל רצה ללבוש את החולצה
רגגגגע
איפה לעזאזל הנחתי אותה?
מחפשת בין כל המיתלים, בין כל החדרים.
יש שם המון חולצות, הרוב של חיילים.
שלי אין!
מחפשת
כבר קוראים לתחילת התרגיל
ואני עם.... גופיה שלא הכי מסתירה!
רצה
שואלת חיילים אולי ראו במקרה...
רצה.........
חסרת אונים
כמה טוב שיש שעון מעורר.
השמש זרחה
אני אחרי הקפה
אבל עדיין עם הסיוטים.
זה בגלל פסק הזמן מהאדון?
אולי בגלל הדאגה לחייל שלי?
אולי הכל ביחד בבלגן בתוכי?
שיהיה שבוע יותר שמח ואפשר גם עם פחות דאגות.
:)