לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הכל התחיל בקליק

מרד ליום אחד
לפני 15 שנים. 25 בספטמבר 2009 בשעה 6:02

ניסיתם פעם להקליד עם יד קצת פצועה עטופה בתחבושת שיכבתית?
משימה בכלל לא קלה
אולי אפילו סשן כאב ואי נוחות עצמי.
חתיכת מכורה שכמוני, למה שלא אותר על הקלדה וזהו?
" תעופי כבר מהמחשב, מנגינה, יש עוד המון דברים לעשות והסירים מחכים."
כן בטח
מצא לו המצפון שלי עם מי להתחיל.....
אני הרי לא אכנס לסופ"ש בלי לאחל שבת נפלאה לכמה אנשים שאני אוהבת במיוחד.
לכל החברים שלא שוכחים להכנס לפה ואפילו מידי פעם להשאיר תגובה.
לך המנטור הפרטי, שבזכותך אני ממשיכה להיות אני, למרות כל מה שעובר בתוכי.
לידיד שיחות הלילה,אתה השומר על כולם, שבימים האחרונים בחר להאלם קצת.
לידידה בעלת ים הסבלנות שמחכה לשיחת הטלפון ממני... מבטיחה אני אתקשר, באמת.
לידיד התימני המיוחד עם הכתיבה הנפלאה.
לאחד ש"בולש" מאחורי גבי אבל גם מחכה לשובן של השיחות.
לאחת שלמרות הנתק שגזרתי על עצמי מבלוגה, בנחישות מדהימה לא מוותרת עלי.
(מתה עליך תדעי לך).
לנשלטת החצי תאומה שלי שהכרתי רק השבוע והיה כייף להכיר.
לעוד כמה חברים שלמרות שאין קשר מיוחד ביננו הם כאן, כל הזמן כאן בשבילי-
ולא שוכחים לרשום לי מילות עידוד פרטיות, אחחח כמה שזה חודר ונותן הרגשה טובה.
לבעל הזולה, השולט האולטימטיבי, שלא מספיק לחלום שאהיה נשלטת שלו, נו אתה יודע למה זה לא ילך....
לציפור הלילה שתגובותיה עושות לי כל כך טוב, תודה מתוקה.
לאחת השולטת האצילה שיודעת להגיד את המילה הנכונה במקום הנכון.
וגם לכם אותם חברים שנמצאים איתי בקשר מסוים
וכמובן לכל האורחים והמציצים שלא מזדהים לא משאירים תגובה ובכל זאת מקוה שנהנים כאן.
לכולכם אני שולחת שק מלא אושר לשבת הקרובה.
אושר ועוד אושר ועוד אושר וגם קצת....עושר.
ועוד חבילה פרטית, מלאת דמעות געגועים, מלאת אהבה.
שולחת לאדוני ( אמרת לי שזה אדון במיל)

לכולם כולם
שבת יפה נעימה וטעימה
וקחו ממני טעימה של עוגת הפירות שהרגע יצאה מהתנור.
-
-
-
*** חשבתי שמרוב כאבים אכתוב קצר
מסתבר שגם זה אני לא מסוגלת. :))

לפני 15 שנים. 24 בספטמבר 2009 בשעה 14:29

אני עוד קצת המומה מהסיטואציה לא מסוגלת לתת לה כותרת
ובכלל קשה לי להקליד במצב כזה ( בכל זאת אני הרי לא יכולה בלי לכתוב על זה).
השעה 15:30 סיימנו חזרות לערב ההתעוררות שעומד להערך היום.
ערב מיוחד שבו כל תושבי השכונה יהיו שותפים להליך של התעוררות נפשית, אוירה מיוחדת
וסיפורי גבורה לקראת יום הכיפורים.
החזרה קצת צלעה ( זה סימן טוב שהערב יצליח).
נשאר רק לארגן פריטים אחרונים של התפאורה.
לקחתי גליל נייר אלמוניום, כדי לצפות שולחן.
הכל אצלי נעשה במהירות , אני שונאת למרוח עבודה.
בשניות פתחתי את הגליל, מדדתי את גודל השולחן וחתכתי אותוו
הרגשתי כעין צריבה בכף היד, אבל למי יש זמן להתייחס.
כמה שניות עוברות...
" המורה יורד לך דם...."
מסתבר שנייר האלומניום חתך אותי במפרק היד.
ספגתי את הדם עם טישו למזלי היה לי פלסטר ויאללה אין זמן להתפנק, ממשיכים לעבוד....
דקה קלה חלפה.
" המורה תיראי כמה דם יורד לך......"
מסתבר שהחתך שנוצר בדיוק במפרק, יותר עמוק מימה שחשבתי.
רחצתי את המקום ספגתי את הדם כיסיתי עם 2 פלסטרים וממשיכים לעבוד....
הרי עוד שלוש שעות הכל צריך להיות מוכן.
"המורההההה את את מדמממת....."
לפני שהספקתי להרים את ראשי מהכנת התפאורה,
הרגשתי איך זרועות חזקות תופסות אותי
כמעט מרימות אותי באויר ( מזל שעוד הרגשתי את הריצפה מתחתי)
מושיבות אותי בבת אחת על הכסא....
בקושי הספקתי לנשום והוא כבר מסתכל לי בעיניים שם לי כעין חוסם עורקים ומדבר איתי:
"המורה מה את משחקת עם הבריאות שלך, את לא עושה עכשיו כלום.
קודם צריך לעצור את הדם ולחבוש את המקום כמו שצריך. אז אני מבקש שתשבי כאן
עד שעומרי יבוא עם ערכת העזרה ראשונה ואני אחבוש אותך, בנתיים שמתי לך חוסם זמני
את סתם מאבדת דם...."
זהו אייל! השמיניסט החמוד שלי, שהוא גם חובש במד"א.
עכשיו אני עם כף יד חצי חבושה.
שונאת כשדואגים לי, אבל לפעמים טוב שהתלמידים שלי "לא שומעים בקולי"
עוד חצי שעה מתחיל הערב המרגש. מקוה שיעבור בלי פציעות נוספות
ועם המון התרגשות והנאה..


לפני 15 שנים. 24 בספטמבר 2009 בשעה 6:41

לא ראיתי הרבה פוסטים שמתייחסים ל....
הורים שלנו
רגע לפני יום הכיפורים, חשבתי שהנה הזמן המתאים לתת קצת פוקוס גם
להורים שלי ושל כולנו.
זכיתי להורים מבוגרים בגילם אבל אין כמותם צעירים ברוחם ובמראם.
קשה מאוד להשיג את הורי בטלפון:
אבי בגילו המופלג, עדיין עובד וזו כבר מישרה רביעית בחייו.
אחרי שעות העבודה הוא לומד להנאתו באוניברסיטה.
אימי מבלה את רוב שעות היום בקאנטרי קלאב בחוגים והמון ספורט.
כמעט כל ערב הם מקפידים לצאת לחברים או לבילוי
וכל שנה הם מסמנים לעצמם יעד אחר בחו"ל.
יחד עם זאת הם דואגים לפגוש אותנו ואת הנכדים ולא מוותרים על לפחות פעמיים בשנה בילוי משותף -
רק הם והנכדים.
שלא לדבר על זה שכשבני סיים טירונות הם עזבו הכל ובאו לטקס הסיום, התרגשו וצילמו במרץ...
שהרי זה הנכד החייל הראשון שלהם וסבא וסבתא מזדהים ומתרגשים 😄
הלואי על כולנו להיות כך בגילם.
*********
משהו יפה שמצאתי ברשת:

"הורים הם לא נייר שמשתמשים וזורקים
הורים הם לא בנקט שלוקחים כסף והולכים


הורים הם לא אבן צור שלעולם אינה נסדקת
הורים הם לא רק שם משפחה או שלט על הדלת.


כי הורים הם נייר שסופג הכל.
והורים הם כמו בנק שלתת הוא יכול,
אך צריך להיכנס,לשבת ולדבר
ואולי להחזיר במועד מאוחר יותר.


הורים הם אבן גיר רכה וגם שבירה,
הורים הם שם משפחה עם ייחוס שיש בו אמירה.


הורים הם משפחה גדולה וגם מורכבת
שעל גבה תרמיל גדול סוחבת .


הורים הם אנשים שלפעמים טועים,
אך גם אם יטעו-בלי סוף הם אוהבים.


הורים לעולם יהיו הורים
אם ילדם בן 8 או בן 50
אבל גם הורים הם חומר מתכלה
מתעייף עם השנים


לכן,לעיתים כשמזדמן,
טיפול מונע של חיבה ויחס חם,
יכול אולי מעט לעכב את הזקנה
ולתת פסק-זמן של כבוד,הנאה והנעה. "
********
בתוך כל טירדות היום יום, שווה לקדיש רגע אחד של מחשבה גם על אמא ואבא שלנו.
ברגע השני להרים טלפון ( מה שלא תמיד אנו זוכרים לעשות) ופשוט לשאול לשלומם.
שיהיה יום נפלא ורק מחשבות טובות.
😄

לפני 15 שנים. 23 בספטמבר 2009 בשעה 11:35

יש את הרגעים האלו
שאני רואה אותך אדוני ( במיל) מחובר לכלוב
ניקך מתנוסס ברשימת הקשר
ובא לי פשוט להעיף הכל
לרוץ אליך
לחבק
לתת לך נשיקה רטובה כזו כמו שאתה אוהב
להצמיד את שפתי אליך
לנשוך את צוארך
לנשק
לרדת למטה למולך
לחכות לליטוף שלך, למבט, למילים החודרות....
להרגיש את גופך נצמד אלי חזקקק הכי חזקק כמו שרק אתה יודע להצמיד.
זורקת הכל ורצצצצצה
אבל אז צצות מולי המילים הארורות
" פסק זמן"
כמה שאתה ארור פסק זמן שכמוך
איך אתה מאמלל את חיי
איך אתה יודע להיות ניצב בגבול הכי אכזרי שיש בעולם הזה.
צריכה לשוב ללמד
להתעטף במסיכה הונילית
מי מסוגל בכלל...
איך אני ממשיכה את היום???

לפני 15 שנים. 23 בספטמבר 2009 בשעה 6:29

בלילות השליטה, הייתי שלך ואיתך
היינו משוחחים שעות מתחילת הלילה ועד האשמורת הראשונה.
שנינו היינו טרודי עבודה , עייפים אבל לא מוותרים.
היה כל כך הרבה על מה לדבר איתך.
היה מסעיר לקרא את מילותיך, למלא אחר הוראותיך לדמיין אותך פה לידי,- אדוני.
ועכשיו
לילה שקט
פסק זמן
תקופה מרה ואני משתדלת לנחם ולהתנחם בזרועות אחרים:
נחמה מס' 1:
אתה
הרבה לפני שהתחלנו לדבר עקבתי אחריך
כתיבה קסומה שנוצרת מאחוריה אישיות מיוחדת
מהרגע שהחלו השיחות גיליתי כמה צדקתי.
מקשיבה לסיפורך מזדהה עם המרירות שלך.
אתה מקשיב לי, מכניס תובנות, נותן כמה רעיונות להתרגעות.
כל שיחה איתך מוסיפה פעימת אושר לתוכי,
אתה פשוט אתה וכמה טוב שהכרתי אותך.
נחמה מס' 2:
אתמול בלילה הכרתי אותך, נשלטת מתוקה, שמדהים היה לגלות עד כמה אנו דומות.
סיפרתי על עצמי ואת שתקת
מבעד לשתיקה שתינו מבינות שבעצם זו בדיוק את.
כתבת לי על טוהר מילותי על יופי הכתיבה שבבלוגי.
נעים לדעת שאת כאן קוראת ועוקבת
כייף שנוצר קשר
עוד יותר כייף לדעת שמצאת את האושר שלך.
מזל טוב לך ולאדון החדש, שהקשר יפרח ויתעצם בים של תענוגות.
ואני מתגנבת לי למסלול האושר שלך בתקוה להגיע גם לשלי.
נחמה מס' 3
הרבה אחרי חצות
אני אפופת אנדרנלין
מי בכלל חושב על המיטה
גם ככה לא ממש יכולה לישון בכל הימים הטרופים האלו.
פתאום קראת לי
דוקא אתה
התחלה של שיחה שנקטעה די מהר
עכבות טכנולוגיות?
אתה החלטת לגדוע?
נשארתי עם סימן שאלה ועם טעם של עוד
מרגישה שגם איתך אוכל למלא את עצמי בעוד קורטוב של רסיסי אושר.
מחכה.....
ובנתיים
ממשיכה ליצור לעצמי מוקדי תמיכה.
בדרך אל
האושר
רעיונות עיצות וגם חיבוק לבוקר טוב יתקבלו בברכה.
יום נפלא ומלא אושר לכל מי שמצא אותו.

לפני 15 שנים. 22 בספטמבר 2009 בשעה 20:26

ראיתי את ניקו של אדוני מתנוסס ברשימת הקשר
רגע של התרגשות וגעגועים
עוד רגע של סידור מחשבות
ואני כבר בבלוג , פורקת רגשות במילים.
ידעתי שהוא יקרא
טוב לדעת שהוא עוקב אחרי, למרות הכל.
חלפה שעה קלה
אדומה אחת הבהבה בראש העמוד
"אווו הלואי... שרק זה יהיה ממנו..."
וזה היה אדוני
קודם הוא כתב לי:

"את הרי ממיסה הרים וגבעות בכתיבתך

ואני חשבתי שאני מסוגל להיות אדיש...."
לא אדוני
אתה לא יכול להיות אדיש
נוכח הנשלטת שלך ( נשלטת?) שכל חלק מימנה נעשה חידודים חידודים רק ממחשבה עליך.
אתה לא יכול להיות אדיש כשהיא שם מרחוק כמהה לך וסופרת את הימים לסיום פסק הזמן.
אתה לא יכול להיות אדיש- כי אתה פשוט לא!
אני לא צריכה מילים כדי להמיס אותך
הרי אתה כולך גוש של מתיקות ממיסה ומי כמוני טעמה ויודעת...
אבל עכשיו אני מתמוססת לי לאיטי
אולי אפילו מתחילה לעכל שעלי להכין את החלקה לקבירת יחסינו.
חתמת את הודעתך במילים
" אדונך ( במיל)
ה"מיל" הזה ננעץ עמוק בתוכי
ועד כמה שאני מודעת למה שקורה ביננו, כשזה מופיע מולי זה מכה הרבה יותר.
היה לי אדון
עכשיו הוא במיל
ומה אני?

לפני 15 שנים. 22 בספטמבר 2009 בשעה 11:04

יחד עם קפה הבוקר אני נוהגת לעלעל בעיתון.
כותרת אחת צדה את עיני:
"תינוקת נולדה עם אשכים"
בבדיקה התגלה שלתינוקת יש כרומוזומים ואברי מן פנימיים של זכר (אשכים ומבנים זכרים נוספים) ואילו מבנה איברי המין החיצוניים הוא של נקבה.
כלומר יש לה שדיים אבל אין רחם ושחלות.
לקראת גיל ההתבברות יתמודדו ההורים עם השאלה אם לכוון את התינוקת להתפתחותה כזכר או כנקבה.
מה הייתם ממליצים?

לפני 15 שנים. 22 בספטמבר 2009 בשעה 7:37

אני כל כך גאה לספר לכולם עליך, אדוני, יואל שלי.
שולחת את כולם לפרופילך לראות איך אני שם בחיקך בתוך ארמונך, עמוק בנשמתך.
חברים מטיילים בבלוגך, מדברים על כישרון הכתיבה שלך, שאני הרי מכורה לו.
שואלים עליך
שואלים עלינו...
רגע אני מתהלבת ומספרת
וברגע השני נשנקת
המציאות טופחת על פני מחדש
" אדוני"? האם אני לא משלה את עצמי בכינוי הזה?
הרי הכרזנו על פסק זמן די ארוך ומי יודע מה יקרה בסופו?
האם בכלל נשוב? האם אחזיר את קילורך המעטר את חיי?
ואולי נלך כל אחד לדרכו ואני אשאר לי עם האשליות המנפצות אותי?
החיים ממשיכים:
חגים... עבודה... ניהול... חזרות... משפחה... חיוכים
הכל זורם
אבל אי שם בשיפולי הזרימה אתה נמצא
ושום דבר לא יכול להיות טוב כמו בימים שהייתי שלך באמת.
בלי פנטזיות, בלי לגרות את עצמי עם צפיה בסירטונים, בלי מחשבות נודדות,
היית שם ומלאת את חיי בהכל.
בלילות אתה עדיין כאן
מחבק, מנשק, מצליף, רוכן מעלי, לוקח את נשמתי, מפחיד, קושר, סוגר, מלטף
פוקד, דורש, מכאיב, מזיל ממני דמעות של אושר
ובעיקר מצמיד אותי חזק אליך ו..... אוהב כמו שרק אתה יודע לאהוב.
בימים הכל מתערפל ונגוז
המחשבות מרחפות מעלי
כל יום מתחיל עם אי ודאות ותקוה לטוב.
חולקת את רגשותי בעיקר עם אחד, ידיד שהכרתי לא מכבר
ידיד אמת
אולי היחיד שמבין באמת מה עובר עלי
היחיד שעוזר לי להשאר בשפיותי מול כל הלבטים והסערות.
כשנסגרת דלת , האל פותח חלון ממקור אחר.
כמה טוב שהוא לא שכח אותי מתבוננת דרך החלון מחפשת מראה זוהר שיופיע מולי.
יום חדש מתחיל
המנגינה ממשיכה לנגן, ניגונים נוגים שמחים ומלאי מחשבות.
מה יביא לי היום הזה?


לפני 15 שנים. 21 בספטמבר 2009 בשעה 8:38

קודם סיפרתי על יום הולדתו של אבי ועל גילו המעניין... ( תקראו תקראו)
עכשיו אני רואה את זה:
כמה צופים בי? (היום 69)
יש לי יום בסימן 69
באמת מרגישה שהתחלתי את היום עם תחושות חמות
ופשוט בא לי!
מזה אומר?

לפני 15 שנים. 21 בספטמבר 2009 בשעה 5:54

- "מזל טוב אבא,
איך הייתי רוצה לחגוג לך במועד את יום ההולדת
אבל נדחה את זה למועד שכל המשפחה תתכנס."
- "תודה זה בסדר זה לא גיל כל כך משמעותי שצריך לחגוג באופן מיוחד..."
- "אבא, מה איתך, בכל גיל צריך לחגוג והשנה אפילו יותר."
בזווית עיני אני רואה את אימי מאדימה מלקקת שפתיים ושולחת לי קריצה קטנה.
- "מה כל כך מיוחד השנה, אני באמת לא מבין? שנה הבאה אני מחליף קידומת וזו סיבה לחגיגה,
אבל השנה, סתם עוד שנה עברה..."
- " אבא נו באמת תחשוב שניה בגדול יותר, הגיל שלך הוא גיל מיוחד..."
אימי כבר לא מסוגלת יותר ומסמנת לי להפסיק וזהו.
מה לעשות , מסתבר שלא כולם יכולים להכנס לראש החם שלי ולא כולם מבינים
את ה---- תרגיל.
אני הבנתי ואפילו איחלתי בליבי לאבי שעוד יזכה להרבה " תרגילים" כאלו.
שמחתי לגלות שגם אימי הבינה והיא כבר תדאג לו...
אבל מה עם אבי? יכול להיות שמגיע שלב שהראש מתייבש עד כדי כך?
שעבודה ולימודים מעניינים הרבה יותר מימה שאני מתעניינת???
מה זהו?
הוא לא בקטע?
ככה לותר על הנאות שכאלו במיוחד כשהוא נכנס לשנה כל כך משמעותית בחייו?
המוח הקודח שלי כבר חושב איך להחזיר לו את החום האבוד.
אולי הזמנה זוגית לצימר מפנק, אולי איזו טבילה לילית בכנרת,
אולי ארוחה טובה עם נרות וכנרים מנגנים ברקע?
הולכת לארגן משהו שיבהיר לו טוב טוב איזו שנה משמעותית מחכה לו.
מקוה שאצליח....
האא ושכחתי לעדכן
אבי בן 69
שבוע נפלא ומלא חום לכולם.
:))