מוווון פלייסטיישן

לבן הקטן שלי (8) יש משיכה בלתי מוסברת לשחק בחבלים ואמצעי קשירה אחרים.
הוא הולך אחרי אחותו הגדולה וכשהיא מתיישבת מנסה לקשור לה את רגליים.
הוא כבר כמה פעמים ניסה לעטוף את עצמו בניילון ניצמד, ועוד ביקש שאעזור לו ...
סירבתי, אמרתי לו שזה משחק טיפשי ונזפתי בו שהוא מבזבז ניילון.
אני ואשתי צופים בתופעה בפה פעור.

.
בהתחלה כעסה עליו, אחר-כך רק הרגישה מאוכזבת ונבגדת, אחר-כך הרגישה השלמה. מבחינתו, הוא עשה את מעשה נכון. היא דמיינה את עצמה במקומו והבינה שהייתה עושה כמותו.
כשאמרה לו לראשונה את מבוקשה, לא האמין. אך אחרי שחזרה על כך עוד ועוד, קלט בסופו של דבר שהיא רצינית ונבהל נורא. הוא נרגע מעט כשהבטיחה שלא תעשה שום דבר פתאומי ושלמימוש רצונה נזקקה לעזרתו. כמובן שלא היה מוכן לתת שום עזרה ואף עשה מאמצים עיליים בלהניע אותה מרצונה. היו להם שיחות ארוכות, חלקן עמוקות, שיחות שהשאירו את שניהם מתוסכלים ועצובים. היא נוכחה לדעת עד כמה עמוק היה הפער בין תפיסת המציאות שלה לשלו. תפיסת המציאות שלו הייתה נקודת הייחוס ל- “נורמליות", על כך לא היה להם ויכוח. בסיומם של השיחות, בין הרגשת העצב והאכזבה, הייתה מחפשת נחמה במגע, בין אם בסקס או אפילו בסתם חיבוק, והוא ניסה לנחם אותה, אוהב אותה ונרתע ממנה בו בעת.
זה לא התקדם לשום מקום ורק הרחיב את החור בנשמתה. היא מצא את עצמה לוחצת עליו, מפעילה מניפולציות רגשיות, מנסה להגיע לתוצאה הרצויה בכל מחיר. היא עצמה הרגישה עד כמה אבסורדיות היו דרישותיה ממנו. היא הרגישה איך הוא מתרחק. אולי כבר הפסיק לאהוב אותה, הבין שאין לאהבתו עתיד. ייאוש ניכר בעיניו. היא לא רצתה להכאיב לו עוד, ולכן גמרה אתו. הודיע לו שמעדיפה לא לשמור עוד על שום קשר.
למחרת, עובדת סוציאלית דפקה על דלת ביתה.
הבן-זונה סיפר כמעט הכל. לכן הרגישה כה כעוסה ונבגדת בהתחלה. פריטים כל כך אינטימים של נשמתה. אבל ... אבל מה באמת הוא היה אמור לעשות ? הוא, בתור "הנורמלי" ? פשוט לשכוח אותה ? לשבת ולחכות עד שיקרא מודעה בעיתון ? הוא עשה מה שמלמדים לעשות. הוא פנה לעזרת הרשויות. היא לא צריכה להרגיש פגוע בגלל זה ...
כמה קל לשקר. מסכנה העובדת הסוציאלית. יושבת מולה, מקשיבה, אולי מאמינה לה ואולי לא, ולא יכולה לעשות כלום. היא תגיד לה מה שתרצה. שהכל משחק, שרק רצתה להיפטר מחבר משעמם וטורדני. שהיא בעצם מאושרת ומלאת חיים. מה שהיה אפילו נכון בחלקו. אנשים לא מבינים, יש לה את סיבות שלה. לא רע לה בחיים, באמת שלא.
עובדת הסוציאלית סיימה את הביקור עם הסכמה שלה להיות בקשר, להתעדכן בשלומה ומצב רוחה. אין בעיה. ועכשיו לעבודה.

שרשראות ברזל, מספר קטעים של כמה מטרים כל אחד. מנעולים. את האזיקים לא היה צורך לקנות, כבר היו לה קודם.
נסיעה לאורך תווי מסילת הרכבת. בסמוך למסילת הרכבת כמעט תמיד יש דרך עפר, שנועדה לגישה במקרי חירום. כעת היא נסעה בדרך זו, מחפשת נקודה מתאימה. רחוקה מישובים ומאנשים, ויחסית מוסתרת, עם שדה ראיה מצומצם. בסוף בחרה נקודה מתאימה, בערך באמצע המסילה בין תל-אביב לחיפה. מקום מצא חן בעינייה והיא פרסה מפה על העשב לצד הדרך וארגנה פיקניק. רכבות חלפו לידה, כל 15 דקות. היא סדרה על המפה את הארוחה שהכינה לעצמה לפני היציאה. קופסה עם סלט עלים, סנדוויץ מלחם חיטה מלאה עם גבינה לבנה, תה צמחים בטרמוס, קצת פירות. חיוך אירוני הופיע על פניה – היא תפסה את עצמה שומרת על תזונה בריאה גם כעת. הרכבות העוברות הביאו עמם משאבי רוח שניערו את העשב הירוק-צהוב של סוף החורף. אז הייתה לה תוכנית, היה לה ציוד ועכשיו - היה לה גם מקום. נשאר רק לקבוע את המועד. היא קבע לשבוע מהיום.

----------------------------------

היא בחרה יום נפלא. שמש אביבית הייתה גבוה בשמים הכחולים, האוויר היה צלול. מראה היום מליאה אותה אושר והיא השתדלה ליהנות ממנו ככל שיכלה. ארוחת הבוקר, עדיין דיאטטית, מכוח ההרגל, היא חייכה לעצמה. היא אספה את הפריטים הנחוצים ויצאה לדרך. 40 דקות נסיעה בכביש מהיר ועוד 15 דקות בדרך עפר. בסוף ניצבה בדיוק באותו מקום שכל כך אהבה בפעם הקודמת. הרכבות חלפו על פניה במרווחי זמן קבועים.
בלי למהר היא פשטה את בגדיה, עומדת חשופה ליד המכונית. אף אחד לא היה בסביבה, אבל כשתחלוף הרכבת הבא יהיה לנוסעים על מה להסתכל. היא חיכתה לרכבת הבא, נהנית בינתיים מהרגשת ליטוף של הרוח הקרירה על גופה העירום. יהיה עליה לפעול במהירות מיד אחרי שהרכבת תחלוף.
בהההה. כבשים פועות. היא איתרה את העדר, עדיין במרחק רב. העדר לווה בנער. גילו המדויק לא הייתה מסוגלת להעריך, בגלל המרחק. העדר התקרב לעברה. גם הנער צעד לעברה, וכרגע הבחין בה. הוא קפא במקום, כלא מאמין למראה עיניו והיא חייכה לנוכח מבוכתו. אז יהיה לה קהל. לא היה לא איכפת וזה לא שינה שום דבר.
רכבת עברה, מרעידה את האדמה ומביא מכת רוח נוספת על גופה הערום. היא עוד הספיקה להבחין המבט ההלם על פניו של נהג הקטר. היא אספה את בשרשראות והמנעולים וצעדה לעבר הפסים.

מוחמד לא האמין למראה עיניו. הייתה אישה ערומה ליד פסי הרכבת. היא הייתה רזה וגבוה, עורה הבהיר הבהיק בשמש. היא הבחינה בו, אך לא ניסתה לסגת או להסתיר את עצמה והיה נדמה לו שהיא חייכה לעברו. היא הזכירה לו דמויות נשים שראה בערוץ AXN בכבלים ולעתים קרובות הוא דמיין את עצמו כמשתתף באחד הסרטים האלו, בדרך כלל לצד "הרעים". בכך פחות או יותר הסתכמה חשיפתו לנשים מערביות בפרט, ולנשים בכלל, אם לא לוקחים בחשבון את בני משפחתו, ואת נסארין מהכיתה המקבילה, בה נהג לבהות בסתר בכל הזדמנות. באתרי פורנו לא העז לגלוש. לא מסיבות מוסריות, אלא מסיבות פרקטיות – המחשב עמד בסלון, ליד הטלוויזיה ותמיד היו עוד בני משפחה בסביבה. אבא היה מכניס לו מכות רצח אילו תפס אותו צופה בפורנו במחשב.
היום היה תורו לרעות את העדר המשפחתי. הוא די אהב לרעות את העדר, בעיקר בגלל ההזדמנות להחסיר יום לימודים. אם כי ימים כאלו מעולם לא נחשבו ל- “מרגשים" והוא לא ציפה מהם לשום הפתעות מעניינות. אך היום זה קרה. הוא כבר דמיין את עצמו מספר על כך לחברים מחר. אבל אף אחד לא יאמין לו. מוחמד חשב לרגע ונזכר שיש לו מצלמה. היה לו טלפון חדש עם מצלמה שלוש מגהפיקסל, שחברו "השיג" לו תמורת 150 שקל. הוא יכול לצלם אותה. מוחמד האיץ את צעדיו.
המישור לא היה שטוח לגמרה, אלא סדרה של תלוליות. כעת מוחמד ועדרו היו בין שני תלוליות, והאישה ופסי הרכבת נעלמו מן העין, מוסתרים על ידי התלולית הבא. מוחמד צעד במהירות, משאיר את עדרו מאחור. הוא חשש שעד שיטפס על התלולית תעלם האישה כחיזיון נידף. הוא החל לרוץ, אך הטיפוס עדיין לקח זמן, זמן ארוך מדי בעיניו. מעולם קודם לא חשב על רעיית העדר במושגים של לחץ זמן. מזיע לקראת סוף הטיפוס הוא שלף מכיסו את המצלמה והחזיק אותה בהיכון. עשר מטרים האחרונים והוא היה למעלה, מביט במסילה.
פיו נפער לרווחה והוא פלט קול בהלה חנוק. המצלמה נשמטה מידיו.

-------------------------------------------------

אישה שכבה לאורך אחד מפסי הרכבת. כל גופה היה עטוף שרשראות ברזל שקיבעו אותה אל פס המסילה. מוחמד בהה בתדהמה, מהופנט ומובעת מהמראה. אינסטינקט הישרדות קדמוני שהיה מוטבע בו הפעיל פעמוני אזעקה בראשו, שכמעט שגרמו לו לסגת לאחור, לרוץ ולברוח מהמראה המפחיד. הוא נלחם בדחף והתגבר עליו. מאה מטר הפרידו בינו לבין המסילה. בצעידה מהירה, שהפכה לריצה הוא סגר את המרחק בינו לבין האישה הכבולה.

היא הייתה מתה ? לא, מוחמד הבחין בתנועת חזה שהעידה על הנשימה. ישנה או מהופנטת. השרשראות שעל גופה חוברו במנעולים, כך שלא הייתה כל אפשרות להסיר אותן. אפילו צווארה נקשר לפס המסילה. ידיה נמשכו לאחור ונקשרו באזיקים מתחת לפס הברזל. נראה היה כי כבלה כך את עצמה. מוחמד הניח את ידו על הפס והרגיש רעידות. רכבת תגיע בקרוב.
הוא מוכרח להוריד אותה מהמסילה !
מוחמד ניער את האישה קלות. "גברת, גברת". לא הייתה תגובה. מחמד ניער חזק יתר והרים
את קולו. ראשה של האישה זז מעט, העפעפיים רעדו ועיניה נפתחו באיטיות. היא הסתכלה עליו וחייכה. "נשק אותי ואהיה שלך לנצח". עיניה הרגועות לכדו את עיניו, חדרו לתוכם ודרכם לעומק נשמתו. מוחמד נבלע בעיניה. מהופנט הוא קירב את פניו אל פניה, בקושי מודע למעשיו, עד ששפתיהם נגעו והוא נישק אותה בפה. הזמן פסק מלכת.
רעידות בפס המסילה העירו אותו מהתרדמת. הרכבת תגיע עוד מעט. הוא מוכרח לשחרר אותה ! מוחמד ניתק את עצמו מהאישה וניסה להסיר את השרשראות. לשווא. הן לופפו הכוח רב והיו מחוברות עם מנעולים. הוא לא הצליח להוריד אותם. הזמן הלך ואזל.
אם כך, הוא מוכרח להזהיר את הרכבת ולגרום לה לעצור. אבל איך ? נהג הקטר בכלל לא ישים אליו לב אם ינסה לסמן לו מהצד. חייבת להיות דרך אחרת. המכונית של האישה. הוא רץ אליה ונכנס פנימה. המפתחות היו במנעול ההגה, היא לא טרחה להוציא אותם. מוחמד הניעה. על אף שהיה בן 16 הוא ידע לנהוג. אחיו לימד אותו, ויחד הם כבר גנבו כמה מכוניות. מוחמד הפנה את האוטו על עבר תלולית החצץ עליה עברה המסילה ונתן גז. האוטו זיגזג, החליק וכמעט התהפך, אך בסופו של דבר הצליח להעמיד אותו בין הפסים. הוא התחיל לנסוע לכוון ממנו הייתה צריכה להגיע הרכבת, מתרחק מהאישה.
קולה של הרכבת המתקרבת כבר הדהד באוויר. בעוד שניות אחדות היא תופיע מהעיקול שמאחרי הגבע ורק אז הנהג יבחין בו. היא לא תספיק לעצור ותדרוס את האישה. אם מוחמד יתקדם עם האוטו לכוון הרכבת, יבחינו בו קודם. מוחמד הגביר את מהירות נסיעתו. אם הרכבת תפגע באוטו, אולי תיבלם. ואולי לא. הרעש גבר ורכבת הופיע מעבר לעיקול. אחרי שתי שניות הוא שמע צפירה אדירה וראה ניצוצות העפים מגלגלי הקטר - נהג ביצע בלימת חירום. אין סיכוי, הוא לא יספיק לעצור. מי שהוא חייב לחבוט ברכבת הזאת כדי לבלום אותה. רכבת טסה לעברו. מוחמד אחז את ההגה בחוזקה ורגלו סחטה את דוושת הגז.

לפעמים בביתי, בלילות הקרים
אני נהנה להדליק גפרורים
ביושבי על מיטה, במבט אהבה
אני צופה במקלון שראשו להבה
זוחלת האש, מכלה את העץ
לאורך גפרור על הסוף והקץ
אך רגע לפני הסיום העדין
אני מניח גפרור על סדין
ומציל מכיבוי הבלתי נמנע
על סדין האש נהיית איתנה
להבה מתפשטת, יותר ויותר
תוך דקות מועטות כל החדר בוער
החום הופך לבלתי נסבל
ספק אם ביתי יעמוד בו בכלל
אני צופה מהצד, מהופנט מהנס
לראות איך הבית פנימה קורס

ובשכוך להבות, בין פחם ועשן
אחפש מה נותר, בין חדש או הישן
אתעשת, אתאמץ, ואקים שוב ביתי
אך קופסת גפרורים תישאר עוד איתי ...

מאז שהתעורר הכל היה שונה, לא רגיל. היו אנשים שונים, והם בקרו במקומות שונים, בהם לא ביקר מעולם. השינוי מילא אותו בסקרנות וגם בחשש. איפה אדונו ? האדם שהיה אתו היה ידידותי מאוד. גם הנקבה. הם פגשו אותו עוד אתמול ולקחו אותו לביתם. הם ללא ספק היו חברים של אדונו, הוא ראה וחש את הקשר הידידותי שבניהם. אדונו נפרד ממנו ועכשיו הוא היה אתם, מנסה לשדר חיבה ובטחון, ומחפש את אותו יחס בתמורה. אחרי שהתעורר ואכל (המארחים היו נדיבים באוכל) הם יצא לגן ושיחקו אתו שם. לא טיול בשביל קקי כמו שיצא כל יום עם אדונו. הפעם היו משחקים טובים, עם הרבה ריצות על הדשה. הוא נהנה מאוד. הנקבה שיחקה קצת מוזר, מבלבל. היא רצה על כל הרגליים, כמוהו, לא כמו בני האדם. היא זינקה עליו והתגלגלה אתו, כמו שעשה עם אחיו כשעוד היה גור. הוא זכר איך שיחק כשהיה גור.
בסוף הסתיים המשחק. הוא הרגיש מתח בתנועות מארחיו וגם הריח מתח בזיעתם. זה השפיעה עליו, עכשיו גם הוא היה קצת במתח. הם הלכו חזרה לכוון הבית. ריח המתח שנדף מבני האדם גבר. כשנכנסו, הנקבה פשטה את בגדיה ונשכבה על המיטה. הוא הסתכל בה בחוסר עניין. אדונו הביא נקבות שפשטו בגדים לעתים קרובות. הנקבה שכבה והאדם קשר את ידה אל המיטה. הקשר הלחיץ אותו מאוד, הוא השמיע יבבה עדינה דרך האף. תשומת הלב של בני האדם מיד הופנת אליו, כאילו ציפו לזה. הם קראו לו והוא התקרב. הנקבה ליטפה וחיבקה אותו עם ידה הפנויה, מחייכת אליו, מושכת בעדינות את ראשו אל ראשה ונותנת לו נשיקה. הוא החזיר לה ליקוק בפנים. זה הרגיע אותו ולכן המשיך ללקק. האדם ניגש לצד השני וקשר את גם את היד האחרת של הנקבה. ואז קשר את רגליה.
הוא המשיך ללקק, כדי להרגיע את עצמו וגם אותה. הוא הריח פחד והתרגשות, למרות שהיא עדיין חייכה אליו. בסוף פסק, יושב לידה מבולבל ומעט מוטרד מהמצב, אבל בסך הכל רגוע.
האדם פתח קופסה. הוא הכיר קופסה הזאת היטב, דברים טובים לא שוכחים. שוקולד רך ! שוקולד שמלקקים והוא נמס על הלשון. אדונו נתן לו לפעמים, לעתים רחוקות. האם יקבל שוקולד עכשיו ? אלה כנראה אנשים ממש נחמדים.
היה עוד ריח. ריח קל לא שייך וגם הוא הגיע מקופסת השוקולד. הוא זכר שהריח אותו בעבר, ריח של אבקה לבנה שאדונו משך אל תוך האף. אבל עכשיו ריח זה הגיע מהשוקולד. אולי השוקולד מקולקל ? אך האדם הכניס כפית לקופסה, הוציא מעט, טעם וחייך. נראה שהשוקולד היה טוב לאדם. עכשיו הוא רצה גם. הוא הביט באדם והשמיע יבבת בקשה דרך האף. האדם חייך שוב, ניגש לנקבה וקרא לו. האדם הוציא מעט שוקולד עם הכפית ומרח על ידה של הנקבה. הוא היה מבולבל. ללקק את ידה ? הוא היסס. האדם קרא לו הקול מעודד. הנקבה חייכה והריחה התרגשות. ריח השוקולד היה חזק. הוא ליקק בהססנות ושמע קריאות העידוד מהאדם. אז ליקק ביותר בטחון. האדם מרח עוד קצת, יוצר פס דק של שוקולד מרוח על היד ואז על גופה של הנקבה. הוא ליקק את הפס לאורכו, נרגע בהדרגה ולא היה מוטרד עוד מהמצב המבלבל. הנקבה הריחה שונה כעת, היה זה ריח מוזר שאמר לו מה שהוא, אבל הוא לא ידע מה. הנקבה השמיע גניחה. הוא עצר לרגע, מביט בה, אבל היא חייכה לעברו והוא נרגע שוב. הנקבה המשיכה להשמיע קולות הגניחה.
פס השוקולד התקדם לאורך גוף הנקבה ואל הרווח שבין רגליה. כאן ריח המוזר היה חזק במיוחד, אבל גם ריח השוקולד היה חזק וטעמו נפלא. הוא המשיך ללקק וקולות שהשמיע הנקבה הפכו לחזקים במיוחד.
הוא הרגיש נפלא. הוא היה הכלב השמח ביותר בעולם כולו. הוא כבר לא היה מודאג, בני האדם נראו נחמדים כל כך, לא היה עוד שום דבר מבלבל במצב. הנקבה נראתה דומה מאוד לנקבה אחרת, אותה פגש מדי פעם בזמן הטיולים עם אדונו, וידע לזהות את ריח הקקי שלה על המדרכה. טעמו של השוקולד היה נהדר. אך בהדרגה הוא נהייה מודע לעוד דבר חשוב. היה גירוי מיוחד באברו, האבר שאתו נהג לעשות פיפי ואותו ליקק כדי לשמור על ניקיונו. האבר הפך לגדול והוא הרגיש צורך עז לשפשף אותו במה שהוא. כשנגע במקרה בנקבה האנושית הרגיש גירוי נעים ביותר.
האדם שיחרר את הנקבה מהקשרים. היא התרוממה והתיישבה, חיבקה אותו ונתנה לו נשיקה באף. הוא ליקק אותה בשמחה. ואז הנקבה הפכה את עצמה ונעמדה על כל רגליה, כמו כלב. האחוריים שלה הפונו כלפיו. פתאום הכל התחבר יחד. הריח שלך, הגירוי שהיה לו באבר, התנוחה שלה. הוא עלה עליה ודחף את אברו על חור העגול באחוריה.
הוא עמד ככה עוד זמן רב, מרגיש בהנאה איך זרמים משונים של פיפי חולפים באברו. הנקבה עמדה בהכנעה, ושני רגליו הקדמיות היו מונחות עליה. בסוף היא ניסתה להתקדם ולהיפרד ממנו, אך הוא התקדם יחד אתה ונשאר בתוכה. היא ניסתה שוב, יותר בתוקף, נלחמת בו, מנסה להיפרד, עד שהצליחה בסוף, גורמת לו כאב. הוא עמד עדיין על המיטה, מנסה להבין את המצב, שכרגע כבר לא נראה בסדר. הנקבה בכתה. היא התקפלה כמו גור, מסתירה את הפנים בידיה. ההרגשה הטובה שהייתה לו התחלפה בהרגשה רע מאוד. הוא רצה להצטרף ליללות של הנקבה. הוא ילל, בהתחלה מהאף ואחר כך חזק, מהפה. הוא חייב מסתור ! הוא ירד מהמיטה הזחל תחתיה, שם המשיך לילל עוד זמן רב.

בעיה. הכול נהייה יקר, עליות מחירים פוגעות בחוסנו של המשק.

אוכל יקר
דלק יקר
שקל יקר ביחס לדולר
אורחים יקרים
יצחק היקר ז"ל
אשתי היקרה
המחיר היקר ששלמנו

ביום עצוב זה, כשאנו מרכינים ראש אל מול זכרון ארועי השואה והגבורה,
אין מנוס מלתור אחר דבר מה זול, כדי לאזון את התמונה הקשה -

ספרות זולה
רכילות זולה
זילות חיי האדם
אמיל זולה
את זולה

כן, את זולה. את זולה, כן כן. תמשיכי כך, כן, אני כבר מרגיש איך זה משחרר לי את הלחצים האינפלציונים ...

הבן זונה הזה ...
נסעתי רגוע, לקראת הצומת.
שאגת המנוע שלו נשמע מאחרי, גוברת יותר ויותר, עד שנאלצתי להסתכל במראה וראיתי אותו טס ממש לכוון שלי.
בשניה האחרונה לפני ההתנגשות הוא פנה חדות שמאלה, עקף בפראות ומיקם את עצמו לפני. אני נאלצתי לבלום בלימת חירום, אחרת הייתי מתרסק לתוכו. בן זונה. ואז ...

עכשיו יש לי תפרים, בכל המקומות בהם חתך אותי.
לגבי הרמזור אני לא יודע מה לעשות. הוא גנב אותו מהטנדר מיד אחרי שהתחיל לנופף עם הסכין.
ובמע"צ עוד כועסים עלי. ואני מה ? בסך הכל מוביל.

איני זוכר במדויק מניין מכות מצרים
אצלי הן מסתכמות בדרך כלל בדלי, סבון ומים
עברתי השבוע, כמו בהלם של ילדות
חמש עשרה שעות של השפלות ושל עבדות
אני דובר אמת, למרות שזה נשמע כמו בדיחה
אשתי שלחה אותי לתת עזרה למנקה. ...
זחלתי על ברכי, המצויד בליפה
על הרצפה הרטובה ומכוסה בג'יפה
רחצתי מקרר, קומקום וגם תריסים
מסקנתי – פסח זה חג של סבל, לא נסים.

עיניים צהובות עגולות הביטו בה בלי למצמץ. הם ריתקו אותה, הקפיאו, חדרו לנשמתה. היא נבלע לתוכן. בהתחלה עוד ראתה את הסביבה, ראתה אותו ואת פניו. אך ככל שחדר אותה המבט, כך הצטמצם מרחב הראיה, עד שהפך למנהרה, שבקצה שלה היו רק עיני טורף הצהובות. היא התאמצה לא למצמץ. בעיני רוחה ראתה כיצד באותה עשירית השנייה של מצמוץ תתהפך המציאות הסטטית והטורף יהיה מעליה, נועץ את שיניו בגרונה. היא דמיינה את השיניים חודרים את עורה, את העורקים, את קנה הנשימה. הוא ימחץ את גרונה, ובה בעת העיניים ימשיכו לרתק אותה, נוטלים ממנה את כוח ההתנגדות. לתדהמתה קלטה שכבר לא איכפת לה. היא קלטה שהמנהרה המחברת בניהם כבר העמיקה והגיעה למקומות החבויים ביותר בנשמתה, מרוקנת אותה מכל המרכיבים הנקראים "אישיות".
אז ככה צד הטורף, חשבה. כל המהירות והעוצמה הזאת, הוא לא זקוק להם באמת. הטורף צד את הנשמה, אותה בלבד. הוא צד אותה במבט עיניו.

(מתוך סיפור שלא אפרסם)

אתמול האתר היה מת, ודווקא אתמול הייתי חייב, אבל ממש חייב לריב עם מי שהוא.
הייתי זקוק לפלטפורמה מתאימה . זה לא קשה ...

1. מצא אתר פרו-ערבי
2. מצא בו כתבה מקוממת
3. הגב, תוך כדי ציון מיקומך הגיוגרפי

אז אתמול זה היה ב-

http://www.sundayherald.com/news/heraldnews/display.var.2192969.0.0.php

היה טוב, כמעט כמו בסשן זיוני שכל ...

אני כאילו אוהב לרכב על אופני שטח. תמיד משווק את הפעילות הזאת, מפרט את יתרונותיה – כושר, טבע, לנקות את הראש. משקיע בלשכנע אנשים אחרים ...
אך הכל שקר, שקר וכזב. אני מרמה אותם וגם את עצמי. המטרה היחידה של יציאה לרכיבה היא ...

רגע, באו נחשוב ביחד.
האם באמת קיימת בעולם סיבה שתגרום לאדם בוגר, שפוי (חלקית לפחות) ובעל יכולת בסיסית של שליטה על חייו, לקום בבוקר ולבזבז את מיטב זמנו בלהיטלטל בדרכי עפר, בחום ובשמש, להזיע ולהתאמץ ? הרי יכולתי לשבת בבית ו-
- לקרא כתבות נפלאות בעיתון
- לראות תוכניות איכותיות בכבלים
- לישון
- לאכול
- להפליץ
- לגלוש באתרי פורנו
- להתעלם ממצוקתם של בני המשפחה המוזנחים רגשית ....

מבחר רב, שאינו משאיר מקום ליזום פעילויות שבסיסם מאמץ וסבל ...

אלא אם כן ...
אלא אם מוצב לפני תחת. תחת עגול, במידה 36 עד 40, העטוף במכנסי רכיבה צמודים. תחת המקיים יחס מידות 0.7 בינו לרוחב המותניים שמעליו. או במילים אחרות – התחת חייב להיות שייך לבחורה. לראות את התחת מתאמץ, מזיע, סובל ומתמודד עם ניסיונות בלתי פוסקים של המושב האופניים לחדור לתוכו, זה, זה מה שמניע אותי ונותן לי כוח להמשיך. זה מה שמקים אותי מוקדם בבוקר וגורם לי לוותר על כל שאר תענוגות העולם, אפילו על תוכנם המדהים של הערוצים המסחריים בטלוויזיה ...

חובבי אופניים יכולים להציע מסלולי נוף מדהימים. אבל הנוף שלי נמצא בכל אשר אפנה, והוא מתחיל ונגמר בישבן העגלגל של שותפתי לרכיבה. הוא עולה ביופיו על כל נופי הארץ המוב-טחת.