לפני 14 שנים. 1 ביוני 2009 בשעה 13:33
אוףףף, זה מתיש.
באמת...
כמה נחמד להסתכל מהצד על ביצה מבאישה ולדעת שאתה כבר לא מוקסם מהנרקיסים,
נכון, אחותי לרייצ'ל?
מנקה את הפה
בלי פרובוקציותלפני 14 שנים. 20 במאי 2009 בשעה 7:39
פורסם ב-1 באפריל 2006, 23:35
היא:
אהוב,
אהוב שלי,
רך שלי,
תכול ובהיר שלי,
מתרפק וחם וחונק בריחות כתפייך
אולי אני מסתממת ומתערפלת
ולכן הכל תמיד נראה לי כריחוף איתך.
יקר שלי,
מושא חלום שלי,
בלתי אפשרי שלי,
כאוב ונרעד ומתעקש להסתרבל בכאבייך
כמה שאתה מכעיס אותי, כמה שאתה מרגיז אותי,
כמה שאני אוהבת אותך.
אני רואה אותך מבעד לגדר,
יושב בגן לנגן וחלק שמש על פנייך
אני מרשרשת בין העלים
כשאני רועדת
כשאתה שר.
הסרפדים שאני בולעת כשאני יודעת
שאני רק רוצה להתהדר בך, לפעמים
מה אני רוצה ממך?
מה אני רוצה ממך?
סלח לי .
אהוב שלי, יקר שלי,
יפיפה ומרעיד,
חושף בפניי גברותך במילים בודדות ומעיר מין רעדה נשכחת
פורש בפניי חולשתך ומאגף אותי לאהוב אותך יותר
סלח לי.
שאני רוצה מה שאני לא יכולה לקחת,
שאני לא יכולה לבלוע את מה שאני רעבה,
שאני מקנאה שלא אני.
שזה לא אשמתנו.
שאפילו לשנוא אותי אתה לא יכול.
שאפילו לגרש אותי לא.
אני אוהבת אותך,
פלא חיי,
רועדת בצד שלי של הגדר,
כשבחרכי העלים עייניך מוצאות את שלי.
הוא:
מה אני
מה אחרים
אני נושך בשפתיי למשמע, על צווארים מיוזעים אחרים.
על רקדני סלסה מנשקים.
על בחורים שזוכים למגע.
ולי? הולכים ונמחקים סלילי הזכרון בדיעבד
אין אחרות כבר, רק את
עם קערת נבטים בפינת פלורנטין אברבנל
התחילו והסתיימו חיי
ולו ידעתי מראש, את עוצמת הכאב המחריש ושבר הלב שעתידים לבוא
לא הייתי צולל לתוך העיניים האלה?
הייתי צולל בוודאי, שוב ושוב... מלכת הקינמון... אהבת חיי...
זו לא הלחות מהמקלחת, ולא החרמנות או המשיכה. זו כבר מזמן לא העובדה שנשמתך קיימת בגוף אישה.
זה שיהיה שם איזה שהוא סימן
שכל מה שאני וכל רצונותיי ומעשיי להקל ולו במעט את כאבי גדילתך
יש בהם ולו מספיק כדי להקיז חיוך
הלוואי, שגם בשעותייך האפלות ביותר היית מוכנה להלחם כדי לשמור עלי
לוואי והייתי לך אבן חן נדירה ששווה כל מאמץ על פני האדמה
ונתת לי להרגיש שאני סלע מטרד,
בבואי, במתנותיי, בחרמנותי, באהבתי עד בלי די.
והקול שיוצא כבר רק אליך בשירה מפיל מחזרות חדשות
עדר ילדות קלות וטפשות ודהוייות למראה בהשוואה הבליתי נמנעת אליך
הן לעולם לא ידעו מי אני
וגרוע מכך, הן לעולם לא ידעו מי את
איך כשסילקת אותי בצעקות מחרישות אוזניים על לא כלום
על שבאתי לדרוש כבוד לאבירך האחד, לעבדך, אלה.
על שנותר מחוץ לשערייך הנעולים מבפנים שוב.
איך אבדו לי אז חיי, ותם גלגול חיי הנוכחי.
אשת חלומותי המתוקים, לא מוכנה לחלום איתי חלומות ילדותיים.
עקשנותך ונטייתך לשנאה עצמית ולחוסר אמונה באהבתי
עולים לנו באיבוד השביל לגורל המיועד לנו.
או שזה רק אני שמרגיש שאבד לי יעודי, מלכתי.
הותרת הוראה במכתבייך, לקרוא לך בשמך החדש לכשתאבדי לי.
ואני צורח, אל מול האופל המתפשט אט בנשמתי.
קאמי לונגנה! קאמי לונגאנה! חד קרן! אהובתי. אלה שלי.
שובי אלי. הלחמי בשמי. אהבת חיי. אהבת חיי. אהבת חיי.
2009
לא השארת לי שם לקרוא לך
לפני 15 שנים. 24 בפברואר 2009 בשעה 19:01
איך העזת? איך העזת לעלות כל כך גבוה?
זה לא המקום בשבילך
יצור אשפתות מסמורטט שכמוך
רק טעויות את עושה
רק מכאיבה
רק הורסת
חומצתית
אני כועסת כועסת כועסת כועסת כועסת כועסת כועסת כועסת כועסת
רק לפני כמה שעות סלחתי לעצמי, אהבתי את עצמי, חיבקתי את עצמי
ועכשיו ועכשיו ועכשיו ועכשיו
אני שונאת שונאת שונאת
מלאכי החבלה שוב עטים עטים עטים עליי הם עולים עליי עליי עליי הם מנסים לאכול אותי לטרוף אותי הם מנסים לשכנע אותי לשנוא את עצמי להרוס את עצמי הם רוצים לנצח אותי לנצח אותי הם מלחשים באוזני ארס ומוות ורקבון וחבלה..
רעה
טיפשה
את לא תברחי בקלות
לא תברחי בקלות
אם לא תהיה ברירה ות תנסי לברוח אנחנו נתנקם בך
לללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללא
לפני 15 שנים. 8 בפברואר 2009 בשעה 14:27
גם אני
לפני 15 שנים. 8 בפברואר 2009 בשעה 14:24
מילמולי צער שבתוך מעשה אהבה
קרעים שבבשר
כמו דגלים שחורים על צריחי החומה
וכנפיים של עורבים בדרך
וסוסים שחורים בדהרה
ונטיפי כפור על הגדר
וערבות קרה על האדמה
ובשורה מרה שאין לבטלה
או איך להאיט את מרוצתה
או איך להסב ממנה מבטך
והידיעה הצורבת-
אין להשיב את שהיה
כל גבר רוצה שהאישה תצחק
שתטיל את תלתליה לאחור
ותחשוף את לובן צווארה
ותרים יד ענוגה אל פיה
ותסמיק במבוכה
כל הגברים מוצאים את האישה בוכה.
והאישה בוכה
והאישה בוכה
והגבר רץ
והגבר רץ
הוא מתחמק ממעטפה שטרם הגיעה
היא כבר מבכה את תוכנה
לפני 15 שנים. 7 בפברואר 2009 בשעה 8:05
החיים שלי. הדבר הזה שקורה כל הזמן ולא עוצר, כל שניה ודקה ושעה הם החיים שלי, כל ההחלטות הקטנות והגדולות. אני תוהה מה זה החיים שלי ומה זה אני.
זו תקופה מרחפת קצת, כמו איזו נדנדה תלויה על עץ, אני ישנה אצל חברה יקרה כבר כמעט חודש, בהתחלה אצל השותף שלה, שהיה במילואים, שילמתי לו על החדר ונהניתי מתחושת בית זמנית. עכשיו איתה במיטתה. אני משיבה לה בעבודת מזכירות קלה, לענות לה למיילים, לנסח לה מסמכים וכיו"ב.
אני נוטה לומר כן.
הכרתי חברה חדשה, למשל. ותוך זמן מאוד קצר היא הפכה להיות יקרה לי מאוד.
אני נוטה לומר כן וגם אולי.
ישנם גברים מסויימים שניסו להתקרב, שיודעים על רווקותי, אני מתאמנת בהתחמקויות...
ביליתי לילה בדירה הישנה, לא שכבנו אפילו, רק ישנו, ניסינו אולי לחפש את המוכר, את ההרגל, את תחושת הבית והביטחון שישנו בתוכה במשך שנה. לא מצאנו אותה. לפחות לא אני. אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים....
אבל במקום זאת מצאתי המון אהבה וגיליתי שביני לבינו יש חבל עבה מאוד, שכשאני רואה אותו יש ים של רגש, אכפתיות, אפילו, כמה מוזר, מעט מחויבות ריגשית..... זה היה נעים. ומבלבל קצת.
ביליתי הרבה זמן עם אנשים שמבינים חלק שלי שאיני רגילה שהוא מובן,
שמחייכים אל משהו שאני רגילה להתבייש בו ומעודדים אותי להיות יותר אני.
התחלתי לצלול לתוך מקום כל כך אישי ואינטימי שאפילו מול עצמי עוד קשה לי לבטאו.
וכל הזמן שיעורים, אתגרים, דחיפות קטנות מהעולם להשתפר עוד, להכיר אותי יותר.
ורק בלילה, כשכל החיים האלו שלי קצת מאיטים כל העיסוקים והמחשבות מתמוססים בחושך,
אני מוצאת בתוכי את המגדלור הזה, עדיין מהבהב.
בודד, וכמעט בלתי נראה מול הים המקציף שלי, מגדלור קצת דהוי, קצת מאוכל במלח, אבל עדיין מהבהב-
געגוע, אהבה, געגוע, אהבה, געגוע.....
אני מנסה, בהיגיון, לשלוט עליו, להזכיר לעצמי את המציאות הברורה של החיים שלי, מה יש ומה אין, ברגעים האלו- בעיקר מה אין. מי אין.
שואלת את עצמי איך זה קרה, מה גרם לכל זה, בשל איזה תפוח אהבתי כל כך.
אבל זה לא מקום של היגיון.
וגם זה החיים שלי עכשיו.
ללא כל היגיון אני אוהבת.
ומתגעגעת עד שהלב לא יכול יותר,
עד שאני נרדמת.
וכל בוקר מתחיל עוד יום בחיי, דרך מופלאה ומתפתלת, עם שמחות ועונג וגאוות קטנות והישגים פרטיים מאוד,
וכל לילה אני בודקת-
בנתיים הוא עדיין שם. המגדלור שלי.
פעם, היו הגברים יוצאים לים,
הם היו מבטיחים לנשים שלהן שיחזרו.
כך זה קורה בסיפורים,
ובגלל שהבטיחו, היו הנשים מחכות.
והולכות אל החוף כל יום וצופות אל הים,
ואלף מגדלורים היו מהבהבים בלילה, כאלו שעשויים מחומר וכאלו שעשויים מלב....
לפני 15 שנים. 30 בינואר 2009 בשעה 16:04
זה לא שבור.
רק כמה שפשופים על הדופן, משהו שאפשר כמעט ולא להבחין בו,
רק אולי כשהכוס מאוד מלאה, יש נזילה קלה
ברגעי אמת קשה להכלה
או למול תמונתך.
עדיין לא הספקתי לשכוח את הריח בעיקול צווארך
או עד כמה אני אוהבת אותך.
האם אנחנו מוכרחים להזכר עד כמה אנחנו אוהבים רק כשזה כל כך כואב?
מתוך החוסר להתאוות
מהיעדר לבקש קירבה
ולמה לא לנוח על האהבה
למה לא לצוף, לגלוש, לדאות, לשוט
אין טעם לתהות למה לא אחזנו טוב יותר ובמה שגינו
עכשיו כשזה אבוד
הרי מותר לאהוב ללא הגבלה
ולהתגעגע
ולא להרגיש אשמה.
אולי זה קל יותר...........
אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת
אם זה רע- לשחרר לשחרר לשחרר....
?
לפני 15 שנים. 26 בינואר 2009 בשעה 21:11
למה את מחכה?
כבר לילה, את לא מרגישה שעברה אפילו דקה מאז שהתעוררת הבוקר,
או אולי עברו שנתיים.
הזמן קצת איבד משמעות, לא כך?
החיכיון הזה נמתח ונמתח מעל ימים שעות ושבועות
ולמה? למה את מחכה?
יש איפה לשים את הראש הלילה
תתקלחי אם את רוצה
(עינייו רודפות אותך במסדרון, החיוך שלו תופס אותך מול המראה)
לא אכלת היום שוב
כבר לא צריך להרגיש אשמה שהוא ידאג לך כשאת מזניחה את עצמך
זה רק עינייך להזניח את עצמך
ויום נדבק ליום וקשה לך להבחין מתי נגמר או התחיל שבוע
האם את מנסה להתחמק מאיזה רגש של אמת
פתאום נזכרת בספסל ליד הים בשבי-ציון
מה הקשר שבי-ציון עכשיו
שנים שלא ישבת שם על ספסל
זה אולי היה הג'וינט הראשון שסירבת לו
אבל מאז לא נשברת
רק הארק נוזל איתן
את ממש מחכה
את מודעת לזה??
זה לא קצת פאתטי?
היא הלכה לקנות לך אוכל,
את שמחה שהיא כאן מאוד ולא מצליחה להתבטא באמת
א מפחדת ממחר.
לא רוצה שיבוא מחר.
רוצה שיקרה משהו אחר או שלא יקרה כלום
(עינייו. הצחוק שלו. האף שלו. נקודות החן)
את לא קשורה לכלום
תרתי משמע
את עצובה?
את שמחה?
את מתרגשת?
מתוסכלת?
רעבה?
עמוסה?
מה? מה? מה?
לפני 15 שנים. 25 בינואר 2009 בשעה 13:12
i see i
icey eye
i C i
איי! -שיא- איי!
לפני 15 שנים. 24 בינואר 2009 בשעה 17:58
ואין לי בית. ואין אדמה ואין מקום שהוא שלי ואין ידיעה ואין מנוחה
וביום ההולדת שלי, בבית ריק של איזו חברה אני יושבת ובוכה
ואני לא יודעת איפה כל האנשים שאומרים שהם אוהבים אותי
ואני לא יודעת למה אני צריכה היום להיות כל כך בודדה
ואני לבד לבד בבית הזה שלה, אפילו לא יודעת איפה היא
אפילו לא יודעת איפה אני
ולא מגיע לי
לא מגיע לי את זה