|
|
|
אז הערב יש תכנון כזה ללכת למסיבה. ממש להתלבש ולהתארגן ולהכנס למצב הרוח הנכון ...
ולא עשיתי את זה כבר כל כך הרבה זמן ואני מנסה להנמיך ציפיות, יהיה כיף כי אלך עם חברים אבל מצד שני- זה יהיה כל כך אחרת....
ואני מבינה שאם אני רוצה לחזור לענייניים אז אני צריכה לבוא בקביעות למסיבות ולא רק פעם ב...
אז נראה איך יהיה הערב.... אולי זו תחילתה של תקופת פורענות חדשה ..
אם מישהו שאני מכירה מהימים ההם אז מתכנן להגיע- זרקו איזו מילה, שארגיש בבית 😄
אני יודעת שמה שאני כותבת כבר לא כל כך מתאים לכלוב. ניסיתי למצוא מקום אחר לכתוב בו אבל התחליפים לא מצאו חן בעיניי. אז לעת-עתה (או לעט עתה) אני כאן.
נרדמתי בערך ב 4:30 לפנות בבוקר, זה הכדור הזה נגד אלרגיה שלקחתי שיש לו תופעת לוואי מוזרה של עירנות יתר. אולי כדאי להתחיל לקחת במקום קפאין?...
דברים נראו ממש טוב , באמת. הייתה דירה ועבודה ומוכנות להתחיל. ופתאום מקרוב זה הסתבר אחרת והדירה לא ממש מסתדרת וצריך למצוא מקום אחר.
ואני יודעת שהכי חשוב זה לשמור על חיוביות ולהאמין שאמצא וכל יום אני אומרת לעצמי למצוא רגע להתכווננות, להבעת הרצון שלי באופן ברור ולאמונה שזה קיים ומגיע אליי,
אבל למען האמת אני מתקשה, האופטימיות חמקמקה לי, התסכול הרבה יותר נגיש.
אפשר לדמיין אותי עומדת על כסא במטבח, מנסה להכניס איזו קופסאת קרטון למדף גבוה, תסכול הוא הקופסא שבולטת מקצה המדף, אף פעם לא מצליחה להכנס בול למקום ותמיד מציקה בעין, לעומת קופסאת האופטימיות הקטנה שנכנסה למדף קצת עמוק מדי, אבל בכל זאת אתה ממשיך לדגדג לה את הדופן עם קצות האצבעות ומאמין שתצליח להגיע... כשחושבים על זה- תסכול לא היה קיים אלמלא הייתה בו טיפה של אמונה... אם הייתי מוותרת זה לא היה כזה מעצבן, אבל אני יודעת שעם קצת יותר מוטיבציה הקופסא הארורה תכנס למקום, אז למה זה לא קורה כבר?!~
אולי יותר נכון לראות אותי, עומדת על הכסא במטבח, מנהלת דיאלוג עם קופסא . רגע אחד היא לא זזה, מקניטה אותי עם פינות שבולטות להכעיס, רגע אחר כך, פתאום היא בורחת לי עד קצה המדף. ושם אני מתנדנדת, נמתחת כמה שאפשר, נאבקת בקופסא ובמדף ובכוחות הקרקע ומתנסה להגיע לאיזון.
ובסוף זה יקרה, זה ברור, אין ברירה.... רק עוד קצת... רק עוד קצת....
אני מתוסכלת נורא מתחושת חוסר-אונים כזו שתקפה אותי הבוקר.
אני רוצה לעבור לדירה החדשה היום. היום!
אבל צריך מזרון.... בחנות אמרו לי 500. ד' אמר שהוא יוציא מהם ב- 350. אבל אין לו זמן היום ללכת לשם. אולי אחה"צ או מחר....
יש גם מזרון אחד ישן אצלו בדירה. אבל.... אין לי איך להעביר לבד...
צריך גם ארון.... אולי יש כל מיני ארונות יד שניה כאלו באינטרנט, אבל כשאני בודקת קשה לבחור, להחליט, התמונות הקטנות לא אומרות לי כלום. אולי 400 ש"ח זה בכלל יקר מדי? אולי נעשה מדפים פתוחים?...
טוב, אז מדפים. צריך ללכת לנגר ולהזמין לפי האורך. הנה עוד משהו שאני לא ממש יכולה לעשות לבד, לסחוב מדפים באורך 2 מטר ברחוב. ע' אמר שאולי הוא יעזור לי בצהריים... אני ממש מקווה שזה אומר שהוא יבוא בקרוב.
אולי אבא שלי גם יבוא בערב עם איזה טנדר. בנתיים הגשם כאן יורד ויורד כבר כמה שעות.
יש לי שני תיקים מלאים בבגדים, כבדים לאללה. מה? אזמין מונית?.... אולי צריך לחכות שמישהו עם אוטו יאסוף אותי. אבל מי?.... התקשרתי לר' ולא' אבל הם לא ענו.
אז מה?... אשאיר את התיקים פה?.. אולי באמת אאסוף אותם בערב עם אבא שלי.
ואלך לשכונה?... לנגר?... לחנות של המזרונים?...
כל כיוון שאני חושבת עליו אני לא יכולה לעשות לבד!!!!
אני רוצה לעבור היום. אני רוצה לישון בדירה החדשה שלי הלילה.
אבל אין לי אוטו, בחנויות תמיד דופקים לי מחירים בגלל שאני לא יודעת להתמקח ואני נראית ילדה תמימה, אין לי מקדחה (וביננו גם בחיים לא השתמשתי במקדחה), אין לי כוח לסחוב מדפים ענקיים ברחוב.... אני מרגישה כמו איזו אישה קטנה וחלושה וזה מרתיח אותי.
מרתיח אותי שאני רוצה לעבור אבל אין משהו שאני יכולה לעשות כבר הבוקר עד שמישהו מהגברים הנחמדים שבחיי יציע את עזרתו (קיבינימט איזה משפט מכעיס)
ומאוד מעצבן אותי שכסף היה בהחלט יכול לעזור פה.
ממש מתחשק לי לקחת איזה 2000 ש"ח מהבנק וללכת לקנות הכל חדש באיזו חנות כולל הובלה והרכבה ולגמור סיפור.
אבל אני לא אעשה את זה.
וכל מה שנשאר לי זה לחכות.........
הכל זז מהר מדי.
עוד לא מספיקה לנחות כבר צריכה ללכת.
זה לא בריא לי.
אני חוזרת לכאן בחמישי בלילה, זורקת את התיק על הרצפה, זורקת הכל על הרצפה, פורצת במרד "חזרתי הרגע" טיפוסי, אני מרוחה עד הודעה חדשה. עוד לא פורקת את התיק, כבר מגיע יום ראשון, עוד לא מספיקה לעדכן את התוכנה וכבר נגמר יום שני- שוב צריך לארוז תיק, מחר חוזרת העירה.
אני שנה, כן שנה(!!!!), בלי בית משלי.
די. נמאס. נמאס לי. נמאס לי. בית. עכשיו. מהר.
לא רוצה לארוז יותר.
די
די
די
לא רוצה
יצאנו אתמול לחגוג יום הולדת לחברה טובה.
הייתי דיכאונית למדי אבל הרגשתי שאני רצויה ואהובה אפילו ככה וזה עשה את כל ההבדל....
עצם זה שסיפרתי איך אני מרגישה הוריד המון מהנטל מסתבר ועל אף שהייתה איזו שבריריות ריגשית בתחילת הערב הרגשתי שיש לי חברות תומכות סביבי שאכפת להן באמת ממני.
פעם יצאתי לאיזה פאב עם חברה באותו מצב נפשי כמו אתמול, שזה ממש לא מצב לצאת בו לפאבים אבל זה מה שהיא רצתה. אני זוכרת שבסוף ברחתי משם והיא עמדה באמצע הרחוב וצחקה כשניסיתי להסביר לה שאני לא מסוגלת להשאר שם עוד רגע. אני יודעת שלהרבה חברות כבר ברחתי באמצע הערב, גם לאלו שיצאתי איתן אתמול, מתוך חוסר היכולת להכיל את הרגשות שלי לא ראיתי שום סיכוי שהן יוכלו להיות לידי.
אבל אתמול- הרגשתי שזה בסדר, פשוט כי הסברתי מבעוד מועד מה מצבי.
זה היה ניסיון יקר ערך.
החלטתי שאקנה רק בירה אחת, מפאת העובדה שכספי אזל לגמרי אחרי חצי שנה בלי עבודה.
אבל אחרי שנגמרה לי הבירה הראשונה התחיל בדרך פלא זרם של משקאות-חינם לכיווני.
היה ערב מטורף, הייתי שיכורה לחלוטין ותוך זמן קצר נטשתי את האישיות המפלצתית שלי להתייבש על הבאר ולבשתי שוב את אישיות ההיפר-ג'ינג'ית שלי.
היינו במועדון תל אביבי שגרתי למדי אבל משום מה הייתה שם בחורה עם קולר ושרשרת ועבד אחד, שלא ידע שהוא כזה, שקנה לי קאמפרי וקיבל בתמורה סטירת לחי. אני אוהבת סטירות לחי מאוד.
בסוף הערב פסענו שיכורות ברחוב שרות בקולי קולות שירי יום הולדת שסחפו את העוברים והשבים להצטרף לשירה ולהביך עד העצם את כלת השמחה הסמוקה, שבספונטניות מקרית הצלחנו לענוד לה שלל תכשיטים מוארים ומנצנצים שסימנו לכל מביט שהיא מוקד החגיגה.
אחר כך, הלכתי לבדי אל האהוב שלי, טיפסתי במדרגות עד הגג ונכנסתי בשקט, התגנבתי למיטה לצידו ונרדמתי חבוקה היטב בזרועותיו.
בבוקר הוא אמר שהגעתי מסריחה לגמרי מאלכוהול ושדחפתי אותו כל הלילה אל הקיר... 😄
היום היה מזג אוויר מושלם, הגשם פסק והשמש יצאה והלכנו לאכול ארוחת-צהריים של שבת במטבחון ואחריה חזרנו הביתה.
שכבתי במיטה מתחת קרן שמש וחשבתי לעצמי כמה הכל נפלא, כמה נעים לי וטוב ואיך לא חסר לי כלום ובדיוק שהרגשתי הכי טוב שאפשר הוא נכנס למיטה לידי וגרם לי להרגיש אפילו עוד יותר טוב......
אחר כך נרדמנו, רווי אהבה, שבעים ומסופקים לשינת צהריים משותפת.
ועכשיו הוא הלך לכל מיני מקומות ואני הלכתי לרייצ'ל הכי מתוקה להתקלח ולכתוב ולהיות קצת עם עצמי.
ומחר אני עובדת אז אני צריכה לבדוק מתי לסוע הביתה.
זהו.
זה מה שיש לי להגיד בקשר לזה.
לפעמים, מה שבאמת מפריע לי זה שאף אחד לא יודע.
לפעמים זה מרגיש שאף אחד לא מאמין לי.
מצד שני- האם אני באמת רוצה שידעו?
לפעמים אני חושבת שאני מטורפת ואף אחד חוץ ממני לא יודע את זה.
לפעמים בא לי להוכיח את זה לכולם.
לפעמים בא לי לשחרר את זה לגמרי. לקפוץ מהחלון.
לפעמים אני לא מבינה איך אני יכולה כל כך לשנוא את עצמי.
איש לא יודע מה גדולה המפלצת שלי ולי קשה להאמין שיש מפלצות כאלו לאחרים. אני יודעת שיש כאלו ששלהם יותר גדולה, אבל אני לא מכירה הרבה.
לפעמים פשוט נדמה לי שאף אחד לא יודע עד כמה באמת אני משוגעת.
אני מרגישה חולת נפש.
אני לא מבינה למה.
פתאום נהיה לי נורא חם. נורא חם.
נראה לי שזה חרדה או להבות הגיהנום.
נהיה לי חם.
ואני רוקמת על הכרית שלו צירוף מילים ממודעות אחרת, אבל מה זה קשור אלי? כל הזמן אני נדקרת מהמחט, אני שונאת את איך שהריקמה יוצאת לי מכוערת. למה אני מסוגלת לשנוא את עצמי כל כך בגלל רקמה?
חם לי כל כך.
לפעמים, זה שאני כבר לא בוכה כשאני ככה מרגיש לי עוד יותר מופרע.
אני לא יודעת מה אני.
אף אחד לא מבין איך זה שאני כל כך מעט מעצמי.
בחורה כמוני, כזאת חכמה ומוכשרת ומיוחדת וכל זה- ולא עושה עם עצמה כלום. אף אחד לא מבין איך זה שאני לא מתקדמת ורק אני יודעת. המפלצת שלי אוכלת אותי מבפנים. אף אחד לא מבין עד כמה.
אף אחד לא מבין עד כמה אני כועסת על כך שאני לא אהובה. על כך שאני נעזבת שוב. אני על סף שיגעון.
זה תמיד חמור יותר כשמישהו עוזב אותי. אני כועסת מאוד על כך שעוזבים אותי ואין הרבה מקום להיגיון.
אני יודעת שהוא היה קורא לזה מצב של מאניה.
לא אכפת לי. או שכן. אולי הוא צודק. מאניה דיפרסיה.
אני מרגישה חתיכת זבל
אני שונאת.
אני חייבת לצאת מזה תוך כמה רגעים, תוך כמה שעות יוצאים לשתות וחייבים ללבוש את הפרצוף השמח
ואני כל מה שאני רוצה זה לקרוע, לתלוש, לנפץ ולקפוץ מהחלון.
אני כועסת על כך שהוא אינו מחבק אותי.
אני כועסת על כך שאיני מרגישה אהובה. אני כועסת על חוסר יכולתי להרגיש אהובה.
אני מרגישה את עצמי נכה. מסורסת על ידי נפש מסוכסכת. אני לא מצליחה להשכין שלום בתוך עצמי ואין לכך כבר כל קשר עם הנסיבות. וזה קורה הרבה. מרגיש שזה ממש הרבה. אבל האם אני יכולה בכנות להגיד שזה בזמן האחרון?
לפעמים אני כל כך עייפה אבל אני לא יכולה לישון
אני מלאה כעס
אני רוצה שידעו עד כמה הסבל הזה מכלה אותי אבל אני לא מסוגלת להסביר
אני כל כך רעבה לתשומת לב שאני מעדיפה לחלות כדי שהסיבה תהיה גלויה לעין
אני לא מאמינה שמישהו יכול להיות לידי
בא לי להגיד לו שאנימבינה מדוע הוא עוזב אותי
יש סימנים.
צפייה מוגזמת בטלוויזיה, שימוש מופרז בפייסבוק, חוסר חשק להתקלח, דחיית משימות עד לרגע האחרון.
אני יודעת שאני במצב בעייתי ואין לי כוח לעשות שום דבר בקשר לזה. מחשבות על אלכוהול, כמובן.
אני לא מוכנה להתמודד עם הבעיות שלי אבל אני בהחלט מוכנה ללכת לשתות. זה כבר יעייף אותי טוב ואוכל לפחות לישון, אולי לא יהיו לי סיוטים לשם שינוי.
לא רוצה לתת לזה להחמיר, אני יודעת לאן זה יוביל, אני ארגיש עוד יותר רע כל הזמן
אני בדיכאון
לא להתאהב שוב
לא להעזב שוב
לא לאהוב
לא לכאוב
לא לזוז
עליתי בחדר המדרגות ומאחת הדירות שמעתי את הצליל הזה שקורה כשמקבלים הודעה במסנג'ר. אין לי מסנג'ר אבל היה לי פעם...
בדיוק לפני שנתיים נכנסתי לראשונה לכלוב, לפני שנתיים גיליתי. ואז, אחרי שכבר היינו יוצאים לדאנג'ן, היה לי מסנג'ר.
היתה מין שעת קסם כזאת של ההתארגנות לפני היציאה, המוסיקה כבר מתנגנת מהמחשב, הכל מגולח ונקי, הגרביונים במקום, סידורים אחרונים של שיער ואיפור, וייס בסלון עם המדים הקבועים (הג'ינס השחור, הגופיה השחורה והחגורה עם הניטים) מעשן בשרשרת עד שאני מסיימת. ובזמן הזה הייתי מקבלת הודעות במסנג'ר.
מאנשים שהיו אז חברים שלי והיום כבר לא, אנשים שהייתי פוגשת במילא תוך כמה שעות במועדון, אבל בכל זאת הספקנו כמה מילים צבעוניות ומנצנצנות, עם הצפצוף הזה של הודעה נכנסת.
ואיכשהו, הצפצוף הזה, כמו גם הצפצוף הספציפי של הודעה בכלוב, נקשרו בראשי לפקעת אחת.
אני עולה בחדר המדרגות ושומעת את הצליל הזה של הודעה במסנג'ר וחווה בהבזק אוטומטי- התרגשות, ריח של חורף, חרמנות, בדס"מ ואת התחושה של הבגדים על הגוף שלי.
אני מתגעגעת מאוד לבקר, הלוואי שעוד היה דאנג'ן, אני מתגעגעת לאנשים שלא צריך להסביר להם על בדס"מ ("תראה, זה לא בדיוק מה שאתה חושב, בדס"מ הוא המון דברים חוץ מכאב נטו... לא, לא ראיתי במועדון סקס על הבמה, לא אני לא גומרת מזה שמכאיבים לי, כן, כולם ראו לי את הציצי)
בעיקר מבחורים שמתלהבים מהקינק ומסים להכאיב לי ועושים את זה נורא.
למרות שיצא לי באופן מאוד מפתיע לחוות סשן מדהים עם מישהו מאוד לא צפוי שממש לא היה מהקהילה, אבל זה היה מזמן... וזה גם לא יקרה שוב.
אז מתי יש מסיבה?
מתי יש סיבה להתלבש בשחור שוב?
אני מתגעגעת....
