מנקה את הפה

אני מרגישה דברים שקשה לי להכיל
ומצד אחד אני כל כך רוצה לפרוק, לבטא, לספר
מצד שני, אני בכזו פגיעות עצומה מול הרגשות האלו שאיני מסוגלת לבטא אותם מול אף אחד
אני לא מסוגלת לחשוב על תגובות, הערות או משהו

אני לא רוצה להשאיר את הבלוג שלי לבד בכזו אווירה דכאונית.
יש לי רק כמה דקות לכתוב....
אההממממ
המממ
אא

שיהיה יום טוב.

בסוף יוצא שאני לא עושה כלום כל היום והשמש עולה ויורדת, הטמפרטורות שוב צונחות, המזגן נדלק, פתיתים ועדשים, סיגריה מהירה במרפסת, מיץ ענבים. בסוף יוצא שאני יושבת ורואה טלויזיה.
בסוף לא הלכתי לוואדי, לא שמחתי בשמש, לא עשיתי עם עצמי כלום.
אולי כן ואולי לא. אולי בלילה, אולי אחר-כך, אולי לא.
אולי זה הזמן של קצת כלום.
קצת לא לעשות עד שאדע מה אני רוצה לעשות.
מה *אני* רוצה לעשות.
אני מאוד רוצה להיות שמחה.

ואין לי באמת מה להגיד בעצם

אולי זו טעות.

אני מרגישה רע היום.
אין לי כוח רצון.
אין על מי להשען צריכה להשען על עצמי ואני בכלל לא יציבה
יום חלש מאוד
אפס כוח רצון
לא מצליחה לעשות
מנסה לתרגל בתנועה
יוצא חרא
הגוף חלש ועלוב וכואב
ואין כוח רצון
לא מצליחה לבד
אני נופלת לייאוש ולתחושת חוסר יכולת וחוסר ערך
[אני כועסת על עצמי
אני מרגישה שאין לי תמיכה משום מקום
מאף אחד
ואני לא מרגישה חזקה מספיק
לא יודעת מה קרה
הייתי למעלה
עכשיו אני למטה עוד יותר

ואולי אפילו כועסת
כן כועסת

חברים?????

משהו לא טוב עובר עליי

לפעמים, באמצע השיעור, אני חושבת עליו ומה הוא היה אומר אם היה רואה אותי ומה הגוף שלי עושה, למשל כשבשבוע שעבר הגעתי לראשונה בחיי עם האצבעות בידיים לבהונות ברגליים.... זו לא התעמלות ולא אירובי ולא חיטוב ולא אומנויות לחימה, זה אלבאום. מודע, מאתגר, קשה ומוכיח תוצאות מיידיות. לפעמים, במראה הצרה בחנות אפילו נדמה לי שהגוף שלי נהיה יפה יותר. אני חושבת על עצמי, סנטר מכונס, עורף בגדילה, ידיים במודעות, אני מסתכלת על עצמי, תנועה בתוך מפרק האגן, עוד קצת, להגדיל טווח תנועה, אני נושמת לתוך הכאב, אני מרפה את השריר, אני נושמת ונושפת כמו איזו חיה ממליטה. ולפעמים, דווקא אז, פתאום אני לא מבינה איזו הוראה, למשל בתרגילי רוטציה ופיתולים לעמוד השידרה, פתאום משהו לא מסתדר במוח, או בקפיצות ברגליים עוקבות קדימה ואחורה, משהו לא עובד לי וגל אכזרי ומדוייק של ספקות ובוז ותסכול גואה בי.
המורה קולטת אותי ושולחת את האסיסטנטית לעזור לי לדייק בתנועה, אני קצת מתנצלת בהתחלה אבל בסוף אני מבינה ונדמה לי שהן מרוצות ממני ונדמה לי שאני מרוצה מעצמי והגוף שלי מרוצה ואני חושבת עליו, מה הוא היה חושב עלי עכשיו.
ולפעמים, אני חושבת על בדסמ, דווקא שם, באולם עם הפרקט שכל כולו מודעות וניקיון ורוחניות וכל זה, דווקא בעולם הכי לבן אני נזכרת בעולם הכי שחור.
למשל היום, בתרגילי כוח-רצון, כל כך כאב לי, כל כך כאב לי ובתוך שניה דמעות כבדות ושורפות של עלבון ותחושת כישלון התחילו לזלוג לי והמורה אמרה לי "תראי איך את מכווצת, תשחררי את הכתפיים, תשחררי את הפנים" ועוד אמרה "את מסוגלת, תרגישי את כוח הרצון שלך, את מסוגלת" ואז אמרה להרפות ולשכב והדמעות כבר זלגו כמו שני נחלים ארוכים ארוכים וכבר לא היו בכלל עלבון או תסכול רק כאב ועצב גדול ורגשות גואים.
ונזכרתי בשוט, איך הוא תמיד עושה עבורי אותו הדבר. מצליח לחדור דרך כל שכבות ההגנה ולנפץ אותן ולחדור ישר אל שורש הכאב הרגשי דרך הכאב הפיזי.
ותהיתי, למה דווקא הכאב הזה? למה באגן? למה עצם הזנב? למה בקרסול? מזה כל הכאבים הישנים האלו עולים פתאום באוב?
ופתאום אני שמה לב גם לכתיבה הזאת עכשיו שגם היא קצת ילדותית, קצת כמו פעם. ואני חושבת על רגרסיה או על הצפה.
ובסוף, למרות שלא רציתי וחשבתי שכבר נרגעתי, בכיתי מול כולם.
כל כך רע הרגשתי שלא התאמנתי כל השבוע, כל כך התביישתי והתאכזבתי מעצמי ובכלל לא רציתי להסביר איך כל לילה ישנתי במקום אחר, איך לא הייתה לי פינה אינטימית לעשות בה הנפות ידיים לצדדים וישיבת גדילה ושזה קצת מביך אותי לעשות את זה מול אנשים ושבכלל אין לי שעה וחצי לתרגל בחיים שנהיו לי עכשיו ושבזמן שהיה לי לבד בכלל הייתי בפייסבוק ושיש לי מחר סדנא להעביר להורים עם תינוקות ושבכלל גם מזה אני נלחצת ושכל כך אני רוצה לדבר עם מישהו ושכל כך אני צריכה חיבוק.... אז במקום זה אמרתי שכואב לי. כואב לי בגב ובעצם הזנב ובקרסול. ובכלל לא רציתי שזה ישמע כמו תירוץ. ואז פתאום איזו מישהי נכנסה לי באמצע הדיבור, שזה דבר שקשה לי איתו, והיא אמרה שגם לה כואב כשהיא מתרגלת. וזה הכעיס אותי, כי לא כואב לה מה שכואב לי, והיא לא מרגישה אותי ובכלל לא יודעת על מה אני מדברת ובכלל באיזו זכות היא משווה ומתערבת אבל במקום להגיד לה- השתבללתי ומוללתי איזה חוט שחור שתלשתי מהשמיכה. אבל המורה קלטה אותי. היא קלטה אותי. ואת כל תנועות העיניים שלי בזמן שדיברתי, איך כל פעם שמישהו דיבר איבדתי ריכוז, היא ראתה וקלטה בדיוק ולא הייתה מוכנה להרפות. עד שבסוף בכיתי. ובכיתי. ובכיתי.
וגם אז היא לא הרפתה.
עד שאמרתי שלשום מקום אני לא שייכת, אולי לרעיונות אני שייכת, אולי לאידאות, אבל לא לאנשים. שאני פשוט כנראה כזאת, אחרת וקשה לעיכול ולא מתאימה (ולא אהובה) ולא שייכת.
וכעסתי על עצמי שבכיתי כי ידעתי שכל מה שאמרתי- יבינו לא נכון.
ידעתי שהמורה הבינה, הבינה בדיוק, ידעתי שהיא גם לא תעזור לי להסביר להם וידעתי שאני לא אצליח להסביר בעצמי.
אז עליתי לגג והיה קר ורטוב ובכיתי המון. וחשבתי על קיטונות של חבלה. על מלאכי חבלה. על חוסר שייכות. וכעסתי וחשבתי שהם לא יצליחו למחוק אותי ושוב חשבתי על רגרסיה ועל הקיבוץ.
וידעתי שאין איך להסביר להם, כי אולי באמת אני משוגעת, כי אולי אני קצת מזכירה מדי את מה שאב-ארך-זקן-לבן מסביר על פסיכוטיים, שאם אני כזאת כונכיה אנרגתית ורגשית אולי אני בעצם פסיכוטית.
כי אצלי בראש, אני חושבת שלמרות שהם יכחישו אני יודעת שהרגשתי, את הדחייה שלהם ממני למשל. ושבכלל, זה לא שהתכוונתי שבזמן שאני מדברת הם צריכים לשבת בלי לזוז, או לא לדבר אף מילה או רק להקשיב, התכוונתי למשהו אחר ולך תסביר עכשיו ומה זה עוזר להגיד "לא נעים לי" כשאף אחד לא מצליח לתפוס את הדבר שכל כך לא נעים לך? אז שוב , סתם יצרתי עוד אנטיגוניזם כלפיי, סתם אני יותר מוזרה וקשה עכשיו ובכלל לא התכוונתי, זו המורה שלא הרפתה.
ואחר כך באו שלוש תלמידות, אחת אמרה שאני צריכה להתעלם מההפרעות ולהיות חזקה ולא להסגר והשניה אמרה שזה הכל בראש שלי ובכלל היא קצת נעלבה שבכלל אמרתי מה שאמרתי והשלישית אמרה שאני ילדה מיוחדת (באלו המילים) והיא אוהבת מיוחד. אז כשהתחלקנו לזוגות לעיסוי, בחרתי בה.
ואני בכלל לא מבינה לגמרי איך אחרי כל הבכי הזה בכלל ירדתי מהגג וחזרתי לשיעור ואיך בכלל נתתי לשלישית טיפול במגע והיא אמרה שהיה מנחם וחם ומרגיע ואיך בכלל בסוף הלכתי בגשם ושרקתי לעצמי שיר שמח.
כל כך מעט אני מבינה ממה שקורה לי, כל כך הרבה רגשות, כל כך הרבה מילים ושתיקות, כל כך הרבה הכל.
אבל לפחות אני יודעת שאני חיה. אני מרגישה שאני חיה. אני נופלת ואני קמה, אני חושבת ואני בודקת ואני מרגישה כאב ושמחה ורוגע ובלבול.
אני לא יודעת כלום וטוב להיות גם באי-ידיעה וטוב קצת חוסר בהירות וטוב ששלום חנוך כבר שר קודם בשבילי:
"... הולך נגד הרוח
המדרכה מתנדנדת
אני סומך על הגשם
שימשיך לרדת.
שיימשך הלילה,
אהובתי אל פחד,
תמיד הכי חשוך
לפני עלות השחר...."

הבית של אמא. מוזר.
ועייפה.
ולא רוצה להיות עצובה.
ואולי פשוט לישון.

אנשים רוצים לדעת איך אני מרגישה.
משום מה אנשים גם שואלים אותי איך הוא מרגיש. שזה קצת מוזר כי אין לי איך לדעת איך הוא מרגיש. מה שמשום מה גורם לאנשים מסויימים לספר לי איך הוא מרגיש. שזה הרבה יותר גרוע.
אבל מילא.. איך אני מרגישה?
בדיוק חזרתי מהלימודים, היה נפלא ומפרה, מקדם ומפתח. יש לי כאן בירה ומחשב שעובד, אז זה מצוין. יכולתי לשנות את הניק. את הקילור. את הפרופיל. לחפש לי דירה בהומלס.
כמו-כן להתעדכן בחומר קריאה איכותי של אנשים יקרים ולאמן את יכולתי לטפח חמלה ורחמים במקום כעס, בוז ונקמנות. לא שקל להפרד מרגשות מעוררים ככעס,בוז ונקמנות, לא שאין לי חשק להטיח את משנתי כאן על גבי הבלוג ולשאת דרשה או שתיים על איכותה של הקארמה ונטייתה לנגוס לאנשים בתחת, בעיקר לכאלו שמרוב שהם משתדלים לעשות רק טוב ל"קרובים" אליהם עושים הרבה רע וימצאו את עצמם מאוד לבד בקצב הזה.
אבל נו, ננשום עמוק, נחמול ונרחם כי ביננו, המצב כולו לא ראוי לדרשות המופלאות שלי.
המצב כולו, למעשה, הוא לא כזה דרמטי. לפחות לא צריך להיות וכל עוד אני שומרת על עצמי ועל הפוקוס שלי ולא מתדרדרת למשחקי מחבואים ותופסת ילדותיים, אני מרגישה בסדר גמור.
פעם אחותי אמרה לי שכדאי להתחתן עם מישהו שאפשר גם להתגרש ממנו.
אני לא מתכוונת לתמוך במשפט העצוב הזה, אבל בכל זאת אציין, שמה שאינספור מסכות, פיתולים, נסיונות, השתדלויות ומאמצים לא עושים כדי לגבש עמדה- פרידה אחת עושה היטב.
אני בוחרת להפרד כשליבי מלא אהבה, הערכה, כבוד וחיוביות, אני בוחרת לזכור את כל הטוב ולהניח לכל הרע, אני בוחרת לאהוב.
אני בוחרת לא להפגע מאמירות קשות, אני בוחרת לא להאמין שהשנה הזו הייתה בזבוז זמן, אני בוחרת לנצור ולקדש כל הישג ותמורה שקרו בחיי.
אני בוחרת.
בטוב.
בשלם.
באמת.
אני יודעת שהדרך שלי פתוחה לפניי, צופנת הגשמה ומימוש וצמיחה ושיפור, אני חיה וקיימת, אני לגמרי כאן.
אני בוחרת לחמול ולא לכעוס.

כל החודש האחרון היה פנס ענק על שאלות טובות- מי אני? מה אני רוצה? מי האנשים שאני רוצה לצידי בדרך? מה התחושות, הרגשות והמחשבות שאני מכניסה לחיי?
וגיליתי, שיש עוד המון ממני שרוצה להתבטא ולהיות, שיש לי רצונות גדולים ורחבים ומטרות וייעדים, שחברים אמיתיים מוכיחים את עצמם במעשים ולא במשפטים, שלכל מה שקיים בחיי אני איפשרתי כניסה.
אני לא מפחדת ולא שבורה, אני לא תלושה או אומללה או חלשה,
אני עצובה, זה נכון, אבל לא כל הזמן,
אני מתגעגעת, אבל פעם התגעגעתי אליי יותר, אז עדיף להתמודד עם הגעגוע אליו מאשר אל עצמי,
אני גם מפחדת, אבל הרבה פחות,
בעיקר:


אני חווה את השינוי עם כל הרגשות שנלווים לו, בפרופורציה, מתוך קבלה, בלי דרמטיזציה עודפת,
אני מודה על החברים המעטים שיש לי, כל אחד מהם הוא אוצר גלום של אהבה, נכונות, כוונה, אמון, נאמנות ותקווה
אני בסדר,
באמת שאני בסדר.

נשמור על קשר, אבל לא הדוק מדי, כן?
נשאיר קצת מרחב נשימה.....

בברכת התחדשות ממשפחת התבלינים כולה,
ג'ינג'ר.

בעצם היה לי יום מצוין אתמול, המון אנשים ביקרו אותי בחנות, דמויות ממקומות שונים, מאיזורים שונים בחיי.
רק בערב, משהו התחיל לחלחל.
כשעליתי במדרגות, לא של הבית שלי, עם התיק על הגב.
היה לי ערב לא פשוט לעיכול, מצד אחר חברה טובה של אנשים אהובים ויקרים, מצד שני, גם הם עצמם כל אחד לחוד וגם ביחד עןוברים תקופה קשה , מצד שלישי, להיות מחוץ לבית, ועוד בבית עם חתול, הוביל למתקפה חושית לא נעימה,
בעצם, רק אחרי המקלחת, כשהגיע הרגע פשוט לשבת ולהיות. עד אז זה היה בסדר פחות או יותר.
אבל אז שהתיישבתי, האף והעיניים הציקו נורא מהחתול, האוזניים שמעו מוזר נורא, עמום כזה, האוויר לא התחלף כמו אצלנו בנווה-שוקן סחוף הרוחות, המוסיקה (המצויינת, יש לציין) הסיחה את דעתי, המאמץ לתקשר כאחד האדם תסכל אותי.... והרגשתי שאין לי דרך להסביר מה עובר עליי בכלל, שעם כמה שאני ביחד, אני לבד.
ונורא נורא רציתי הביתה. וחשבתי "אני לא מסוגלת לעשות את זה" וחשבתי "תתגברי, תחזיקי מעמד" וחשבתי "זו המציאות".
בכלל, בימים אלו אני מרגישה הרבה פעמים שעד שמגיע אדם שאני חפצה בדעתו, או פשוט בהקשבתו, אני בכלל לא מצליחה לדבר.
כאילו, כל הנושא לא מצליח לגמרי לנבוע ממני מתוך איזשהו חוסר ביטחון שכזה, שאהיה לא מובנת, שישפטו אותי, שלא אצליח להגיע לעומק העיניין ולפתע יקומו וילכו. אבל אני גם לא יכולה למהר, אני לא מסוגלת להאיץ במילים וככה הרבה פעמים, יוצא שאני לא באמת מגיעה לאמת, לא באמת פורקת.
וגם זו, כך נאמר לי, המציאות החדשה.
ודווקא אני כן רוצה לדבר, זה מה שמוזר.

מה קורה אחרי חוסר הנוחות? מה קורה אחרי הפחד? מה קורה אחרי הגמילה מההרגל? מה קורה אחרי השחרור?
מסננת גדולה מחזיקה אותנו ומנערת ומנערת, אני רוצה לדעת להבדיל בין המוץ לבין התבן, אני רוצה לראות מה ישאר, מה רב ערך ומשקל ולא נופל בין החורים....

לאט לאט, דקה דקה, צעד צעד, צריך לתת לכל קליפה את הזמן שלה לפול....

אני מסתובבת בבית כאילו כלום. כמו כל בוקר. רק הלסת שלי כואבת נורא ואני תוהה האם יהיה יום שבו היא תתקע לי וזהו. אם היא כואבת כל כך בטח חרקתי שיניים .
הוא אומר שכבר כמה לילות אני חורקת ומדברת ומשמיעה קולות.
אני מסתובבת בבית כאילו כלום.
האם זו סוג של הדחקה?
אני לא רוצה להתרחק. אני לא רוצה לעזוב את מה שיש לנו.
מה גדול הכוח שיש לזה עליי, למה שיצרנו, לנוחות, לביטחון, להיכרות, להבנה.
חלק אחד בי מייחל פשוט להשאר בזה, להתכרבל לתוך זה. לא לשנות כלום.
חלק אחר בי חושב שאני רוצה שינוי בלי לשנות כלום וזה לא הגיוני.
חלק אחר בי ממשיך לשאול ולשאול ולשאול.
מה גדול הכוח של הבית שבנינו. כמה שאני לא רוצה לצאת ממה שהוא נותן לי.
האם זו אמת?
השאלה לא מרפה.
אני מסתובבת בבית כאילו כלום ומסרבת לחשוב שנגמר.
כל החלקים שלי נאבקים ביניהם.
רק רוצה בהירות.
כמה חם הבית.
האם אני אני?
האם אני יכולה להגשים את עצמי?
האם זה מה שאני רוצה להתחייב לו להמשך חיי?
האם זה בעלי ואב ילדי?
האם אני משקרת?
האם אני אמיתית לעצמי?
האם אני בכלל מבחינה בין לבין?
מה דוחף אותי?
מה מניע אותי?

מה אני רוצה???

כמה מוכר הבית.
כמה גדול העולם.

מה עושה אותי מאושרת?

כל כך הרבה אהבה
כל כך מעט הבנה

תיק מלא כביסה
כאילו כלום
וגם הכל

אני רוצה את האמת ומפחדת ממנה
אני רוצה שינוי בלי לשנות
כואבת לי הלסת
אני רוצה לקיבוץ
אני רוצה להיות אני
איפה אני הכי אני?

לא חיבוק וירטואלי.
חיבוק חושני, לא במובן המיני.
חיבוק חם, רך, עם ריח של גוף, חיבוק מוכר, חיבוק אמיתי.
חיבוק שלי לעצמי.

אומץ.

אין באמת מה לומר על כל זה.
לא בטוחה מה קורה עכשיו.

רציתי כמה ימים עם עצמי לבד, לישון אצל חברה, לארגן את המחשבות.
רציתי להבין את עצמי טוב יותר, לבחון את הרגשות שלי בשקט.
זה קשה, לפעמים, להגיע לצלילות כאשר כל דבר משפיע וחוטים מושכים מכל כיוון.
כי אני אוהבת אותו מאוד ואם קשה לו אני רוצה להיות שם ללטף ולעזור,
אם טוב לו אני רוצה לשמוע ולחלוק איתו, אם ואם, זה קשור אליו, הרגשות נוטים כלפיו,
אבל איפה אני?
אני לא רוצה לתת לפחד הזה להכתיב את הצעדים שלי.
אני רוצה להיות שלמה עם הבחירות שלי ומפוכחת.
ויש לי חששות וספקות ושאלות שמבקשות פיתרון.

אבל הוא ראה את זה אחרת.
כמה צעדים קדימה, הוא אומר.
הוא רואה את ההגשמה העצמית שלי כתהליך מנוגד לזוגיות.
הוא אומר, שאם אפתח את עצמי ואקדם את עצמי ואהיה אדם שלם יותר, כבר לא ארצה אותו יותר.
כי הוא, ככה הוא חושב, טוב רק בשביל תמיכה. זה מה שהוא יודע לעשות.
הוא יודע לתמוך ולהכיל ולעודד, אבל זה כבר לא מספיק לי.
ככה הוא אומר.

ואני לא מבינה למה הוא מתפשר על התפקיד.
למה הוא לא רוצה לעוף גבוה יותר.
לצידי או לא.

אני לא יודעת מה הלאה. איך מתקדמים.
אני רק רוצה את עצמי בחזרה.
להאמין בעצמי, להרגיש עצמאית, חופשיה, בוחרת....

המון פחד.
לא רוצה פחד.
רוצה בלי דרמה.
בלי סערת רגשות.
בעדינות, צעד צעד.

כן, ייתכן, שזו טעות איומה.
אבל אני מוכרחה קצת לשחרר.
לשחרר אותו, לשחרר אותי, לשחרר את הזוגיות שהחזקנו חזק חזק,
להרפות מהלפיתה ולראות מה יקרה.

נוציא את התיק, לכל הפחות.

רק אהבה.