מנקה את הפה

היום הבוקר כבר מראש מתחיל אחרת, אני נעדרת את הארגון היעיל, בלי סיבה ברורה.
לא ללחוץ על המתג של הקומקום מיד כשיוצאים מהמיטה זה עיכוב.
אתמול בערב עשיתי מעשה בכלל לא אופייני לי שמאוד הדאיג אותי, גם כי הוא סטראוטיפי מדי וגם כי הוא ממש לא מה שאני מאחלת לעצמי:
נכנסתי הביתה וניסיתי לקרוא קצת פוסטים כשלפתע עלה גל רגשות אימתני,
"לא אכפת לי!" צעקתי "לא אכפת לי, לא אכפת לי, לא אכפת לי" ורעידות היסטריות של בכי כבר התחילו להשתלט עליי ואז, תפסתי את הסלט שהבאתי ועטתי עליו בעליבות, אוכלת בכוח ומשכנעת את עצמי שלא אכפת לי. דוחפת מזון מיותר במהירות לתוך הפה, שונאת את עצמי ואת האקט הפטתי הזה ומשתדלת מאוד מאוד להדחיק.

כמובן שהאמת היא שמאוד אכפת לי ועכשיו סתם כואבת לי הבטן ואני מרגישה שמנה.

אולי אכפת לי במידה כזו שכבר אין דרך חזרה, אי אפשר לבלוע בכוח יותר.

"לא טוב לי באופן מולקולרי" אמרתי אתמול לוייס
"אנחנו נעבור דירה בינואר" הוא ענה לי "אולי נקח כלב?"
שזה בהחלט רעיון איום כי כלב רק מוכיח כמה רע לי וכי בחיים לא אגרום לכלב להרגיש מה שאני מרגישה.
כלואה בעיר הזו, מייחלת לדשא, לשקט, לציפורים.
אתם ידעתם שבגלל רעשי העיר החזקים כל כך ציפורים עירוניות מאבדות לאט לאט את היכולת לתקשר? באמת, קראתי את זה פעם וזה אחד הדברים הכי עצובים בעיניי.

בחלומות שלי הלילה בכיתי שאני רוצה הביתה. לקיבוץ. כבר כל התוכנית הייתה מגובשת בלב שלי.
איך אני נוסעת לאיזה חודש לקיבוץ ומגיעה לתל אביב רק לשלושת הימים בהם אני לומדת.

אני לא יודעת האם באמת אהיה אדם מאושר יותר מחוץ לעיר,מה משמעותה של הסביבה על הנפש, האם אני פשוט מתעצלת? אני לא אוהבת את מי שאני היום, אני לא רוצה להיות האדם הזה,
המתוסכל כל כך, מתעצבנת מכל שטות, לא אוהבת אנשים.
אני רוצה להיות רגועה ושמחה ומסופקת בחלקי וחמה ונעימה וחייכנית.
אני רוצה להיות אני.

הבית שלנו דוחה אותי.
חוסר הזמן והאנרגיות והריכוז והכוונה מכעיסים אותי.
חוסר היעילות מתסכל אותי.
העדר השקט, השלווה והמיקוד.
וזה עוד לא הכל.

רוצה החוצה. בבקשה.

התקשרתי לקוראת בקלפים שלי. עד היום, בכל צומת משמעותית היא עמדה.
הסיבה היא, מן הסתם, שכל פעם שאני מפחדת לעשות שינוי גדול אני נעזרת בה לאישור אחרון.
אבל זה גם מעיד על כך שהשינוי כבר כאן.
למעשה, היא הייתה שם כשעזבתי את העיר לקיבוץ וכשחזרתי מהקיבוץ לעיר.
מעניין מה עכשיו אני עומדת לעשות ורק מחכה לשמוע את זה ממנה.......

ואיך אעביר את היום הזה לעזאזל???

זו תהיה התכוננות זריזה הבוקר, פוסט קצר, מקלחת קצרה ולדרך.
היום אני מתחילה ללמוד.
הערב של אמש הפתיע אותי בעוצמת רגשות לא צפויה, התרגשות מההתחלה החדשה, להכיר אנשים חדשים, ללמוד נושאים חדשים,
זו ההתחייבות הכי ארוכה שלקחתי בחיי. 4 שנות לימוד...
וגם אכזבת-מה,מתוך ציפייה שמשפחתי תתקשר לברך ולאחל בהצלחה ואולי אפילו הרמת כוסית קטנה...

אבל חוץ מאבא, שהתקשר כבר אתמול בצהריים, הערב עבר כערב רגיל, ללא ציון ואות להחלטה הגדולה שלקחתי. כן, אני. אומנם כבר הספקתי לשכוח ממנה קצת ולהכריז שאני לא מסוגלת לקחת החלטות, אבל הנה, עובדה, את זו אני עצמי לבדי לקחתי.

סטודנטית.

בנוסף, החדש הזכיר לי עוד דבר שהספקתי לשכוח, שהיום בערב הוא נוסע לשדה התעופה וייתכן כי ייטוס, תלוי אם ימצא כרטיס מוזל מספיק ליעד שיעניין אותו.
הוא אמר שיש כ- 30% שימצא כרטיס כזה. ואם ימצא יש 50% שהוא יסע. אז בגדול יש כ- 10% שהיום הוא טס להעביר את החורף במדינה אחרת.
ברשותך, אמרתי לו, אני אתייחס לזה כ 90%. כך זה יהיה פחות דרמטי אם תסע ויותר משמח אם תשאר. ובכל מקרה אני ממש לא מבינה באחוזים.

אבל אז, שהעלמה השמופית התעוררה וקבענו להפגש בשכונה, התחשק לי לקנות לו מתנה.
ומתנה, אצלי לפחות, היא לעיתים סימן של פרידה.
ואכן מצאתי לו מתנה ובחרתי בקפידה ובתשומת לב, אבל כשהחזקתי אותה בידי ידעתי שסוג של החלטה כבר נפלה כנראה.....
אם הוא נוסע, לפחות הרווחתי מתנה מגניבה. אבל אם הוא נשאר, כנראה שבכל מקרה יחסי איתו ישתנו.

כשחזרנו הביתה דיברנו עוד, ניסיתי לתת לוייס תחושת בטחון ולהסביר לו שלדעתי, דווקא עכשיו, כשאנחנו לא מובן-מאליו זה לזה הביטחון והאמון יבנו ממקום אמיתי יותר, דווקא עכשיו הבחירה בקשר חזקה ומהותית יותר. מעז יצא מתוק שכזה.
לא בטוחה שזה ממש ניחם אותו.

אבל בלילה התעוררתי פתאום, בלי שום סיבה.
"וייס", אמרתי, "מממ?" הוא מלמל מתוך שינה
"תן לי יד".
והוא נתן לי יד.
פעם תקיעת כף הייתה מספיקה לחתימת עסקה, אתם יודעים.

אז כך זה.

ממהרת מאוד ואצה לדרכי,
מודה המון לכל המגיבים לפוסט הקודם, נתתם לי חומר למחשבה.
יום לימודים פורה לכל התלמידים! ולי!

מזל טוב.

אז קמתי מהמחשב והתיישבתי על הספה לידו. הספה שלנו גם היא מראה למערכת היחסים, זו ספה מאוד קטנה, רק לשניים, המעודדת הימרחות זה על זה. לא נמרחתי.
דיברתי איתו. מהנושאים הקלים אל הכבדים...
1-אני רוצה לצאת מהדירה הזו באופן קריטי
2-אני לא מרגישה עצמאית כלכלית וזה מאוד מפריע לי משתי סיבות: אני לא יכולה לדמיין שאצליח להחזיק כלכלית לבד(אני לבד משלמת 2000 ש"ח לפני שכ"ד בכל חודש)
ושאין לי כסף משלי עודף להשתמש בו גם כיום ואני נאלצת להוציא מהחשבון של וייס.
3-אני חושבת שמערכת היחסים שלנו הפסיקה לאתגר אותי ברובדים מסויימים שמאוד חסרים לי. אני מלאת הערכה ואהבה וכבוד לאדם שאני חיה איתו אבל אם היום הוא היה שולף טבעת הייתי נחנקת.
אני עוד לא בטוחה שזה האדם שאחיה איתו את חיי מסופקת כאישה וכאמא וכאדם פרטי.
4-החיבור שיש לי כלפיי החדש ממשיך לעניין אותי, אפילו שרמת הריגוש וההתלהבות שככו, עדיין יש רצון מאוד חזק להיות איתו וסקרנות אמיתית כלפי זוגיות איתו.

אלו בערך ראשי הפרקים.

וייס טען, בצדק, שחבל שהתחלתי לחפש מחוץ לקשר במקום לבקש את מה שחסר לי בתוך הקשר,
שאולי אפשר להעלות הילוך בנוגע לרובדים החסרים לי.
הוא גם העלה שאלה אם אני רוצה ללכת להיות עם החדש וזהו, לקחת חודש חופש ממערכת היחסים שלנו ולבחון אם הוא מה שאני רוצה באמת.
הוא גם תהה אם תמיד יהיה לי ספק אם הוא הבן-אדם הנכון בשבילי, אם אולי זה חלק מהאישיות שלי שיש את הספק הזה.
וכמובן שהוא גם נפגע... בצדק.
והיו אפילו צחוקים, שהם צחוקים שלנו, וקודים כאלו שלנו והרבה הרגלים ולמידה ופירות של עבודה שעשינו. כל זה היה.
ואז הלכנו למיטה ושכבנו וזה היה קצת אחרת והייתה שם הרבה אהבה.

קחי החלטה. הוא אמר.
למה כל כך קשה לך לקחת החלטה?

ואני מנסה להבין מה האמת בכל הסיפור הזה.
מה האמת באמת ומה היא ההחלטה.
בין
מה אני רוצה
מה אני צריכה
ומה אני חושבת שאני רוצה וצריכה......

בכלל לא רציתי ללכת הביתה. וזה אולי נשמע קטנוני, למי שלא מרגיש כמוני, למי שיכול,
אולי זה נשמע שולי, לא לי,
שלא רציתי לעלות לקומה השניה, אלא להשאר קרוב לאדמה, שלא רציתי להיות בין קירות בכלל בכלל ולגבי הריח הרע והכלים בכיור והכביסה והלכלוך, זה אולי נשמע קטנוני להרגיש ככה מרעשים של כביש ומריחות של עיר ומבחורה שנתקלת ברחוב בלי לומר סליחה.
ובעיקר כי לא רציתי לדבר על הצבע של הלהבות, אם הוא אדום או כתום או צהוב או מה.
בנתיים הבית נשרף, ככה או ככה...
לא רוצה לדבר על ארוחת ערב, על מה נראה בטלויזיה, על העבודה, מעדיפה להמנע מלמצוא דרך להעביר זמן יחד בלי להיות יחד.
ויותר מכך- בלי להיות עם עצמי.
והדחף ללכת כל כך גדול.
ובכלל לא רציתי ללכת הביתה. עברתי ברחובות והאמנתי שלא אלך הביתה.
זה אולי ישמע קטנוני לרצות לברוח בגלל שפחית קולה עולה 6 שקלים ויש לי בכיס רק 5.80 ואין לי יותר מזה בכלל.
אבל למה שפחית קולה תעלה 6 שקלים? ובכלל לא רציתי קולה.
רציתי משהו שעולה 5.80
אבל יותר מזה בכלל לא רציתי ללכת הביתה.
וזה קצת מכעיס שעכשיו אין ממש לאן ללכת אחרת.
עכשיו, 2 חברים פחות שאפשר ללכת אליהם כדי להתרחק.
ובכלל, האם יש לאן ללכת?
האם יש מקום רחוק מספיק או קרוב מספיק, תלוי אם אני אופטימית או פסימית בכיוון ההליכה.
או ריאליסטית בכלל. או אמוציונלית. או מה, להבה כתומה או אדומה.
כך או כך זה 2 חברים פחות.
אבל הערך של נתחי הלב?

ופתאום הייתה לי תחושה שהאכזבה מנסה לבצבץ דרך כל סדק.
שאולי זה כבר פלקט. אין עומק, אין אמת. זו לא מקטרת.
ולכן כל שינוי בתסריט, כל רמז לסטייה מהצפוי, גורם לתגובה לא הולמת,
לכעס מוזר, להתכדררות, לעוקצנות בלתי הגיונית. כאילו מה?
אז חשבתי שאולי באמת, כבר איני מצפה לשום הפתעה.
פלקט של נוחות, של ביטחון, של רצפה.
אני בטוחה שזה מאוד מאכזב לדרוך על מחצלת בדוגמאת חלוקי נחל.

רוצה הביתה

כמה פעמים כבר כתבתי את זה בחיי?

אני רוצה להר. אני רוצה לראות את הזריחה ממגדל המים. אני רוצה לשבת מעל הואדי.
להזכר שזו עדיין אני. עדיין אני. עדיין אני.
תמיד היה לאן ללכת. להר, לוואדי, למבצר, לחורשה, לשיחים אפילו, אם צריך.
איפה יש פה איזה שיח טוב לרפואה?

אני זקוקה לשמלה הלבנה. אני מתפללת בשם ערב שבועות הבא....

לאן זה הולך כל זה?

הכאב כל כך אמיתי והמציאות כל כך שגרתית.
הפגיעה. הגעגוע. יה, כמה געגוע.
עכשיו גם רוצה אלייך. להבנה. למבט. להנהון.

העוקצנות הזו נולדת מתוך כך,
אני מאבדת אותי.

מי זוכר אותי?

זוהרת.

בבקשה שיהיה לי כוח
שיהיה לי אומץ ואמונה
שאתגבר על הפחד
שאצליח
שוב
אוטואמנסיפציה

העיניים שלי כל כך מלאות במראה הפנים שלך
שפתאום קשה להסתכל על משהו אחר....
מוזר לשבת על כסא אחר, לשמוע קול אחר, ריח אחר, מגע אחר....
ובסך הכל יומיים.

עכשיו כשאני לבד,
נסעת והבית ריק,
פתאום הרבה רגש ממלא אותי, אבל בלי הרבה מילים מאורגנות
אהבה בעיקר.

קשה לי לסדר את המשפטים.

פשוט היה לי ממש טוב איתך. הכל. כל רגע.
טוב. מתוק. נעים.
אולי קולות:

המממממ ממממ אהההה המממממ הההההאאא אהההה ההההאאאאא אהההההה מממממממ

ולמרות הטופו. (יצא זוועה אבל וייס אכל....)

אם למדתי משהו בנוגע להתסערויות פתע.
התאהבות כן חלה בשלושים שניות. אפילו בפחות.
התאהבות, ידידי, מתרחשת כמו מכת חשמל.
התאהבתי בראשון שלי בגלל זוג מכנסיים, בשני בגלל ארגז בירה, בשלישי בגלל מכחול,
התאהבתי בגלל עיניים, בגלל חליל, בגלל כוס מים, בגלל הרבה פחות מספר.
ספר, למשל, זו סיבה מצויינת להתאהב.
במקרה שלי, כמתאהבת ידועה בעברי, היה צורך בקצת חקלאות.
קצת דישון ועידור וסיקול וחרישה, אבל זו אני.
אתה?
עזוב הכל, בלי אשמה, בלי שהות, עם כל הפחד והזעזוע,
אתה ?
תשאר צייד-מלקט בנתיים, למה לך עכשיו עם מערכות השקייה?
אתה?
מגיע לך כבר.
בוא נצעק ביחד,
כל הדרךף למטה:
א
נ
י

ק
מ
י
ק
ז
ה
ה
ה
ה
ה
ה
ה


וגם קמילונגנה.


(ואני מאוד מקווה שאתה לא באמת רוצה למחוק אותי מהלב שלך. זה יעליב אותי מאוד מאוד.)

יש אנשים שעד שאתה לא הולך מהם הם לא יודעים כמה הם רוצים שתשאר.
יש אנשים שבא לי, בכוונה ממש, להעלם להם.
ככה, לגמרי. להתנדף.
אולי אז פתאום יהיה איזה שבב של רגישות, אכפתיות, הערכה וכבוד.
זה נורא פולני מצידי.
אבל בנתיים אני מנסה להכין טופו.
מה הקטע עם האוכל הזה?
זה אוכל בכלל?
זה נראה כמו קרטון רטוב ויש לזה טעם של קיר.
מוזר....
אני, על כל פנים, בטוח שאני לא טופו
ויש אנשים שמעדיפים לאכול טופו,
אז לך תבין....

אמת זה לא מעניין, אה?

אתם מעדיפים משהו רכילותי....

הא לכם:

גם אני רגישה לנושא התגובות, זה הפאק הגדול של הבלוגספירה, אתה חושף את נפשך באופנים שאולי לא חשפת מעולם, לפחות לא בפני אדם בשר ודם, אתה מתוודה ומבטא והכל ואתה גם יודע שיש מי שיושב שם איפשהו וקורא, מתוך 100 חייב להיות לפחות אחד שבאמת קורא.
והאדם הזה קורא, כמעט כמו נבירה, הוא יודע עליי עכשיו דברים די אינטימיים, הוא מכיר רבדים שלי באופן חשוף מאוד, אבל הוא לא מגיב.
וכך קורה שאתה חושף ומחכה לתגובות בבלוג.
כמה עלוב.

נכון שכמות הקוראים בבלוגי נמוכה, אולי באמת כי זה לא בלוג סקסי, אולי כי לא ממש מבינים, אולי כי כולם קוראים את הבלוג של ונוס 😄

אבל ראבאק, חתיכת תהליך עובר עליי פה בתקופה האחרונה,
מוות, אבל, תשוקה, אהבה, כמיהה, שאלות נוקבות, פתרונות מפתיעים, גילוי עצמי וכן הלאה.

מה, זה לא שווה תגובה?


ואגב, לשניים-שלושה שכן מגיבים, תדעו שזה ממש חשוב לי, תתפלאו, זה אפילו משפיע.....

למה כל רגשי הנחיתות האלו?

תמיד רציתי לסוע. אני רואה איזה הבזק טלויזיוני של חוף תאילנדי ואני מוצפת רגשות.
כמה אני רוצה לסוע.....
ואז בלי שום סיבה אני מפחדת. מחוסר הניסיון שלי בטיילות, מלהחשף כחסרת ניסיון, מההתרגשות.
אני מפחדת מהרגשות שלעצמם ואני מפחדת מאיך אתפס בעיניי החברה.
אני מאוד מפחדת משיפוט.
אני רוצה להיות מוערכת ונאהבת.
למה זה חשוב שאף פעם לא נסעתי? למה זה עושה אותי פחות שעוד לא טיילתי בהודו או בתאילנד או בלאוס וכל הכרוך בכך?
למה אני נחותה כי אני לא קוראת ספרים מעניינים?
איך אני רוצה לקרוא ספרים מעניינים.
למה אני מרגישה פחותה כי אני עוד לא האדם שאני רוצה להיות?
אז אני רוצה להחכים ורוצה לטייל ורוצה הרבה דברים אבל אני עוד לא.
אז מה?!
למה להרגיש פחות טובה ממישהו בגלל זה?

איך אני אדם כל כך מפוחד?
כל כך מלא הסתייגות מדעת אנשים עליי?
למה כל כך אכפת לי מה חושבים?

כי במקום מסוים, לא באמת אכפת לי, זה מה שהכי מוזר.

או אולי כל המעשים הקיצוניים שלי נובעים מפעולת נגד,
או שהפחד ממה יגידו נובע ממה שהייתי רוצה לעשות עוד יותר?
שיגלו עליי.

למה אני חושבת שכל דבר הוא סימן לחולשה ולמה כל כך אכפת לי להתפס כחלשה???
אז מה?!
אז חסרת ניסיון. אז לא יודעת כך וכך. אז מה?!
ועוד לא הגעתי לכל מיני תובנות מדהימות ואני עוד לא אדם שלו שלם ומאוזן,
זה בסדר, לא?
להיות בתהליך. בהתהוות.

אני לא מבינה את עצמי, בחיי.

רוצה להיות בטוב.

אני אשה מעניינת, יש לי מטרות נפלאות, יש לי ייעוד מקצועי ויש לי קריאה רוחנית,
יש לי דעות וסקרנות, רצון לחוות ולהתנסות, לגלות את עצמי, את היכולות שלי, אץ האמת הפנימית שלי, את הפחדים והתשוקות והאהבות.
עברתי קשיים שונים והתגברתי, אני גדלה ומשתנה ומתעצבת, אני שואפת למעלה תמיד,
אני מצליחה לעמוד במטרות האישיות שלי, אני עומדת בקשיים, באילוצים, במציאות, אני עצמאית, אני מצחיקה, אני מוכשרת, אני נעימה, אני אדם אוהב, אני אדם לומד, אני אדם ששואף לטוב.
יש לי את כל הסיבות להיות מרוצה מהתהליכים שאני עוברת ולאהוב את עצמי, אין לי סיבה להתבייש בכלום, לאיש אין זכות לשפוט ולבקר אותי, יש לי חברים ואהובים וסביבה תומכת,
אני צעירה וכל החיים לפני.

אסע לטייל.
אגשים את עצמי.
אבחר.
אדע את הלב שלי.
אוהב.
אהיה אמא.
אלמד.
אלמד.
אטפל.
אחיה במקום שטוב לי.

הבהירות מגיעה.

ישנה בהירות קיימת,
אני מושכת אליי.

לקחת את הרגש הבזוי ולהכיר בו, לחוות אותו באופן מלא, עד תום.
לקחת את התפיסה, את החיברות, את הנורמטיבי ולהפקיד אותם מחוץ לדלת.
לאפשר לעצמי בלי לפחד להרגיש כל רגש.
מתוך חורבות לחוות עוצמה
מתוך עוצמה לחוות פחד
להכיר בסימביוזה
לתת ביטוי חופשי.

לנשק לך את הרגל:
שבט דוב המערות, הסרט.
האישה מבקשת לפנות אל הגבר, לכן מתקרבת בכריעה ומצמידה את ראשה לירכו, הוא נוגע בראשה לאפשר לה זכות דיבור.

רגשות עזים מאוד, כמיהה, תשוקה, רצון לרצות, רגשות בלתי רצויים כמו הזדקקות.
אני יודעת שאיני נזקקת, אך ישנו המקום האסור הזה בלב שלי שבו אני חושבת שאני כן. זוהי אינה אמת. אני חזקה מזה. אבל הרגש ישנו.
הנח לי לבטא אותו ולהזדקק לך, לכמוהה, להעריץ, להאדיר-
בתוך הבועה הבטוחה של הבדס"מ שלי.
דע כי זוהי אינה אמת מוחלטת אלא דרך ביטוי, פורקן, וקבלה של גוונים אחרים של הנפש.

לגרום לך קנאה:
עוד רגשות אסורים. שתהיה שייך לי. שלא תחשוק באישה מלבדי, שתעריץ אותי ותערוג אליי, שתחשוק בי בעוצמה, הפחד שתעזוב אותי או תלך אל אחרת.
זו היא גם אינה אמת. אינך שייך לי ולבך חופשי, אני רוצה בך חזק, בטוח ושווה ערך לי,
אך הנח לי להאמין כי אין מלבדי, כי עליתי על כולנה-
בתוך הבועה הבטוחה של הבדס"מ שלי.

שייכות. התמזגות. פחד. תשוקה.
מעל לכל אהבה.
להרגיש.
לחוות.
לאפשר.