זכות הציבור לא לדעת.

לדעתי כבר בגיל ארבע

הזיכרונות שלי ברורים

אחד מהם 

אחי עם החברים שלו- הם הצליחו לבנות עגלה שעליה ישבו והיא הרכיבה אותם בירידות של השכונה

היו פעמים שהוא חשב שהוא הצליח "לברוח" ממני

כנראה שנהגתי לרדוף אחריו

את זה איני זוכרת

אני כן זוכרת אותי ואת החבר הזה שלו

מאחורי הבניין בחדר שבו היו מאחסנים את בלוני הגז.

הוא נהג לדחוף לי אצבעות 

אפחד לא ידע מזה

ואני בכלל שכחתי- עד שהפכתי להיות אמא

הזיכרונות

אני כל היום נזכרת

אני גם זוכרת שכבר זכרתי בדבר הנוראי הזה שקרה לי בילדות- וחשבתי ביני לביני אם כדאי ל"זרוק" את זה בו-אבל תמיד וויתרתי

ולא כי פחדתי 

פשוט ידעתי שזה לא יעשה לו טוב.

זה נוראי בעיני שככה קרה לו

אני בטוחה שאם הוא היה יודע שהוא ימות בזמן השינה הוא לא היה הולך לישון

אני לא מאמינה שלא אראה אותו יותר