לוקחת אותך

אני מתבוננת בך, אתה נראה לי סמוק. אתה גם שקט יותר מהרגיל ומתבונן בי במבט מבריק. מבריק מדי.
אני חוצה את החדר בכמה פסיעות מהירות, מניחה יד על המצח שלך. אתה בוער מחום. אני מרימה את החולצה, בוחנת את הגוף. אין סימנים מיוחדים. אני מבקשת ממך לשבת על הספה ולפתוח פה גדול. כן, כנראה גרון אדום. אתה גם משתעל עכשיו. אני מלטפת אותך בדאגה, מניחה כרית מתחת לראש שלך ומבקשת ממך לא לזוז. אני הולכת ומייד חוזרת עם סירופ נגד שיעול וכפית. אתה פותח את הפה כשאני יוצקת לפה שלך את התרופה המרירה מתקתקה. העיניים שלך מודות לי. אני פורעת את שיערך כאילו כרגיל, אומרת לך שאתה גיבור שלי, ומבקשת שתסתובב על הצד עם הטוסיק אלי. אתה לא ממש מבין, אבל אני כבר מורידה מכנסיים ותחתונים, מפשקת קצת את הטוסיק הלבן שלך, ומחליקה אצבע על חור התחת המכווץ שלך, מחממת אותו. אתה נבוך קצת, אבל אני לא מוותרת. אני מפסיקה לרגע, מקלפת את הנר מעטיפתו, טובלת במעט וזלין, ומחליקה אותו לתוכך פנימה. האצבע שלי חודרת טיפה לוודא שהוא מספיק בפנים. זהו. עוד מעט תרגיש טוב יותר, זה רק כדי שיהיה לך טוב, קטן. נכון? רוצה לבוא לישון איתי?

לא, קטן. אנחנו לא באמת מתביישים, נכון? אתה לא מתבייש ממני ואני בטח לא מתביישת ממך. כשאני צריכה להשתין אני הולכת ואתה בא על ארבעותיך אחרי. אני נכנסת לשירותים, פותחת את המכנסיים מול העיניים הבוהות שלך, מורידה את התחתונים, ומתכופפת לרגע ללטף לך את הפנים. העיניים שלך נעוצות מהופנטות בחלק הכוס שנגלה מול העיניים שלך. זה מעניין לך, אני רואה. זה עושה לך משהו למרות שאתה כזה קטן, נכון? עכשיו אני מתיישבת, ואתה לידי, קרוב לאסלה. אתה שומע את השתן קולח ממני בזרם עדין שמשתבר על מימי האסלה. הרעש הזה, הריחות האלה, כל אלה נצרבים עכשיו אצלך. עושים לך תחושה מאוד מיוחדת.
הסקרנות גורמת לך להמשך אל בין הירכיים שלי. זה מחייך אותי, ואני קצת מפשקת מולך ומחליקה שתי אצבעות לאורך הכוס. אנחנו הרי לא מתביישים, נכון? אין ביננו בושה, קטן. האצבעות שלי נמלאות ברטיבות ושתן. אני מניחה אותן מול האף שלך, כדי שתתרגל. הנה, זה הריח שאתה תחפש תמיד. עכשיו אני מובילה אותן אל בין השפתיים המתוקות שלך. אתה יונק אותן, יניקה שנעימה לי. אני מנגבת וקמה, מרימה את התחתונים והמכנסיים, פותחת את המים ויוצאת מהשירותים. אתה, על ארבעותיך, יוצא אחרי.

כשאני כועסת עליך, לא ממש רואים את זה בהתנהלות שלי ובדיבור. אני לא באמת כועסת עליך, אני פשוט לא מרוצה. אני מסבירה לך שככה לא מתנהגים, אבל אני רואה שאתה לא ממש מבין. ככה זה ילדונים קטנים.
אז אני קוראת לך אלי, מסבירה לך שכדי שתבין אני צריכה להעניש אותך. יש לי זמן וגם סבלנות, ואני מסבירה לך שוב שככה לא מתנהגים. אני מורידה לך את המכנסיים ואז את התחתונים, משכיבה אותך על ירכי כשהישבן שלך בולט לבן מולי. אני אומרת לך שאם לא הייתי אוהבת אותך לא הייתי מענישה, וגם מצטטת את "חושך שבטו שונא בנו". היד שלי עדיין מלטפת את פלחי הישבן הלבנים שלך כשאני מסבירה, ואז עולה באויר ונוחתת. חזקה. מפתיעה. סימן אדום נצרב בישבן שלך. עוד כמה וכמה כאלה מצטרפים, מאדימים את הישבן שלך כולו. אני חשה את הצריבה, את הקפיצה במכות האחרונות. מספיק. עכשיו אני מקימה אותך, מבקשת ממך להתלבש וללכת לעונש בחדר. לחכות עד שאבוא. אתה הולך מבוייש לחדר, ואני מנגבת עם כף היד את הטיפות הזרע הקטנות שטיפטפת עלי. זה מפחד? מחרטה?
כשאני אבוא לחדר אחרי שעה תהיה זקוק לי כל כך. אני אשאל אותך אם אתה מצטער שנהגת כך, ואתה תגיד שכן. אני אשאל אם תוסיף לנהוג כך, ואתה תבטיח שלא. אני אשאל אם אתה רוצה חיבוק עכשיו, ואתה תבוא כולך לוהט ונזקק אלי, כדי שאעטוף אותך ואלחש לך שאני אוהבת כל כך. אהוב שלי. ילד טוב.

כשאתה הולך על ארבעותיך, זה לא כי אתה כלבלב, אלא כי אתה עוד תינוק שלא למד ללכת. אני הולכת, ואתה זוחל אחרי כפות הרגליים שלי, פוחד לנתק את המבט כדי שאני לא אעלם לך פתאום. אני לא אעלם לך, חמוד. בוא, בוא אלי. כפות הרגליים הן בכלל עניין של חיים ומוות, כי הן מגלמות אותי ויש עליהן תמרורי תאורה אדומים. אתה אוהב אדום, נכון? זה טבעי טפשוני. זה כי אדום הוא הצבע הראשון שכל תינוק אוהב. אדום. זה מסקרן אותך עכשיו אתה מתקרב להעביר כף יד על הלק המבהיק, מלטף את הבהונות בעיניים נוצצות. אני מחליקה רגל ומלטפת אותך בה, מדגדגת קצת. זה מאוד נעים לך ואתה הולך אחרי עד שאני יושבת לי בכורסה. אתה מניח את הלחי המתוקה שלך על כף הרגל. הנשיקות שלך מתחילות קטנות והופכות להתפלשות שמחה. אני מתכופפת, מחזיקה אותך בסנטר, מתבוננת בך בעיניים ובלי מילה דוחפת לך בוהן לפה. לא חייבים ציצי, תינוק, גם בוהן זה נהדר, כשאתה ככה זוחל למטה. ועכשיו לא להפריע לאמא לקרוא ספר, קטן. ילד טוב שלי.

תשכח מכל מה שלמדת עד עכשיו על שליטה כאן באתר. גם כאן, כמו בחלומות שלנו, כולם צריכים כיסויים כדי לא להתמודד מול הדבר האמיתי. מול הצורך האמיתי והמקום בו הוא נבנה. אבל אתה לא צריך להסתתר מהצורך, נכון? אתה יכול להסתכל לו בלבן של העיניים ולדעת שזה נכון. הנה, תראה כמה אתה מרוגש פתאום. כמה אתה רוצה להצטנף לידי כדי שאני אלטף אותך בכפות ידיים חמות, מקרבת אותך אלי, לריחות הנעימים שלי, לדופק שלי. זה מרגיע אותך, קטן, נכון? מרגיע ומזקיף בו זמנית את הבולבול המתוק שלך. אתה מתבונן בי ככה, לוכד את המראה שלי, לומד מחדש איך נראה יופי, המראה, המבט, שבכל פעם שתראה אותו יקפיץ אותך למצב המיוחד שלנו. אז עכשיו אתה רק צריך להיות. להרגיש. לנשום. הנה, בוא תתחבר אלי כשאני מסבירה לך איך אתה צריך להיות. השפתיים החמות שלך יתעגלו מסביב לפטמה שלי כדי לינוק ממני את כל מה שאתה צריך, נכון? זה מאוד נעים, קטן. נעים גם לי כשאתה מחליק יד על החזה שלי, והשפתיים שלך נצמדות בואקום, ואני מרגישה אותן אצלי ברחם.
וכן, אני אלטף אותך קצת, כמעט בפיזור נפש, מחליקה יד על הלחי, על הבטן, על הבולבול הזקור שלך, ואני אסביר לך. אני אסביר לך שאני אוהבת אותך. אני אסביר לך שכל מה שאני מלמדת אותך זה לטובתך, גם אם לפעמים זה נראה שאני כועסת או מענישה וזה כואב.. שאני תמיד יודעת יותר טוב. שאתה צריך להיות ילד טוב מעכשיו, להקשיב וללמוד. אני אכין אותך בדיוק בשבילי, אני אלמד אותך את כל מה שצריך. כן, זה נעים ככה, נכון?

בוא. בוא תניח את הראש שלך על הירך שלי. אני אלטף אותך על הלחי, אספר לך סיפור. אני אספר לך איך עושים את זה. איך מחזירים אותך חזרה למקום בו אתה כזה קטן, ולוקחים אותך משם הכי עמוק, מלמטה למטה: תמים, מתוק, אוהב כל כך ונותן את מלוא האמון. בוא קטן שלי, כי זה לא משנה שאתה כזה גדול במציאות. אני אראה לך שאתה יכול להיות כזה קטן. אני אראה לך שהגודל לא קובע. אז מי אתה שם? מי אני? תוציא אותו ממך בשבילי. אני אהפוך אותו למה שאני צריכה בשבילי...