שניים קוטג'

אחה"צ, לפני שעזבה, נכנסה לומר שלום.
קמתי.
האם אפשר לומר שחיכיתי שתיכנס כדי שאקום?
כן. אפשר.
היא אהבה זאת.
הביטה בי שניות ארוכות וחייכה.
אהבתי. אמרה לי.
"יש לי רעיון נפלא למחר" הוסיפה ועיניה אורו.....

הבוקר היא התקשרה וביקשה את המסנג'ר שלי.
דאג שיהיה פתוח כשאתה בחדר, דרשה.
מדי פעם ארצה להשתעשע בך, הוסיפה.
היא יושבת מטרים ספורים ממני. מחוץ לחדרי.
אני יושב בחדר משלי. היא יושבת עם מזכירה נוספת בלובי שלפני החדר שלי. לא בחדר משלה.
עם התפתחות הקשר הזה בינינו התהפכו היוצרות.
אני לכאורה הבוס והיא לכאורה המזכירה.
אני לכאורה חופשי בחדרי והיא לכאורה מוגבלת בלובי.
ממקום ישיבתה היא מביטה בי.
מרגיש לפעמים כמו חיה בכלוב כאשר היא השומרת בפתח, המתבוננת בי, המפעילה אותי.
"קום" הכתיבה לי השורה במסנג'ר.
"תמשיך לעבוד כך" הורתה לי.
בזוית עיני הבחנתי בה מוודאת שאכן אני עומד.
המשכתי להקליד על המחשב כאשר אני כפוף. נסו זאת לאורך זמן. לא קל.
"שב" הורתה לבסוף.
התיישבתי, נושם לרווחה וזוקף את הגב הכואב.
"קום" ירתה לאחר כמה שניות.
קמתי מופתע.
"שב" - פקדה שוב לאחר כמה שניות.
"קום"
"שב"
התעללה בי כך לאורך כמה דקות. קום, שב, במחזורים של כמה שניות.
יכולתי להבחין בה נהנית. חונקת צחוק.
"משוחרר, צעצוע" כתבה לבסוף והתנתקה.

הפוסט האחרון לא היה לרוחה.
כחצי שעה לאחר עלייתו לאויר היא נכנסה לחדרי וסגרה אחריה את הדלת.
נשענה לאחור על הדלת הסגורה, התבוננה בי ושתקה.
ליבי הלם, אבל איכשהו לא פציתי פה.
ארנון, כשאני נכנסת לחדר אתה קם - הבהירה.
אז קודם כל קום!
קמתי.
היא התיישבה על אחד הכסאות הפזורים בחדרי, מניחה רגליים על אחד נוסף.
טוב. את הפוסט האחרון אתה לא תמחק אבל לא אהבתי אותו. אמרה.
תקשיב היטב. סוג היחסים הזה בינינו יתקיים כל עוד אתה תהייה אתה.
אני אוהבת את כתיבתך.
אני אוהבת כיצד הדברים שקורים כאן מתפרשים על ידך וכיצד הם עוברים אל הכתב.
זה חלק מההנאה שלי. אתה תמשיך בכך.
אבל אתה בשום פנים ואופן לא תכביד ראש טרם כתיבה.
אתה תכתוב בדיוק כפי שכתבת עד עתה. שקוף וחשוף!
הדברים נאמרו על ידה בנחרצות מובהקת.
לי נותר רק לומר: אוקיי.
אתה יכול להמשיך לצפות לשיחה בינינו. אני לא בטוחה שהיא תתקיים.
דבר אחד עליך להבין. אין לי רצון ביותר ממה שקורה כאן בעבודה בינינו.
נחמד לי שאחד הבוסים כאן הוא עושה דברי, אך אין לי כוונה לקחת את זה הלאה מכאן.
אני ברורה? שאלה.
כן גבירתי - עניתי לראשונה, נבוך מתמיד.
כעת, שב לכתוב את מה שקרה כאן - הורתה לי.
לאחר צאתי מהחדר אתה יכול לשוב ולשבת - הוסיפה ויצאה.

בעייתי משהו זה נהייה.
תודו.
אם קודם הייתי אנונימי לחלוטין וכתבתי רק לכם,
הרי שמרגע הגילוי גם היא בין קוראי. זו שיודעת מי אני.
יוצא שאני חייב לחשוב לפני כל פוסט.
קצת מכבידה החשיבה הזו. קצת זר לי שיקול הדעת הזה בטרם כל פוסט.
והכי מוזר (הנה את קוראת את זה כאן) - שמעולם לא שוחחנו. בטח לא על זה.
לא אני יוזם שיחה ובטח שלא היא.
יש את המבטים שמלווים אותי בעוברי. יש את משמעותם שנהירה רק לי, אני מקווה.
מביכים ביותר הם החיוכים הנסתרים שלה כשנלווה אליי אורח או שניים בדרכי לחדר.
אבל יש רק אותם.
אגב, אני נמנע מלבקש ממנה דבר זה או אחר. גם אלו הקשורים בעליל לעבודתנו.
חסרה לי אותה שיחה. הבהרת סוג הקשר(?). הכללים. הגבולות.
חרדת ההיחשפות בפניה פחתה.
אולי האיפוק האצילי שלה, אולי הכרותי אותה קודם לכן נוטעים בי ביטחון.
השליטה שלה מגיעה במנות קטנות ומדודות. משאירה אותי נרגש ומצפה להתרחשות הבאה.

היום התקשרה אליי.
בעודה מביטה בי מבעד לדלת הפתוחה אמרה בשיא הטבעיות:
ארנון, אני קצת עמוסה בעבודה היום. תביא לי צהריים?
השאלה הייתה מסוג השאלות האלה שברורה התשובה להן.
אינטונציית קולה שידרה זאת בבירור.
התאפקתי לא לומר כן גבירתי.
תחת זאת עניתי: בכיף.
תרשום! פקדה והכתיבה לי את פרטי ההזמנה.
תהייה כאן בשתיים. אל תאחר!
(המשך יבוא. אני מקווה).

לדעת שהיא קוראת כאן את מה שמתרחש שם.
זה מדהים.
שהיא משפיעה בדרכה על מה שייכתב כאן.
אני חשוף מולה. היא מאופקת כל כך.
היום יצאה מוקדם.
יש בי ציפייה דרוכה למחר.
מפחד מההמשך הלא נודע וכל כך רוצה בו.

כשהדלת של משרדי פתוחה היא רואה אותי.
מטה מעט את ראשה הצידה ויש קשר עין בינינו.
הודעת SMS ממספר לא מוכר.
"אני קוראת אותך" נכתב.
הלב החסיר פעימה והמבט אוטומטית נפנה אליה.
היא החזירה מבט, בוחנת אותי.
מה המספר הזה? זו היא? אני תוהה.
דקות ספורות אחר כך אני נכנס לכלוב ושורה אדומה מבשרת על הודעה שממתינה.
"אני קוראת אותך" נכתב שם.
הניק השולח לא מוכר לי. חסר פרופיל.
שוב המבט אוטומטית נפנה אליה.
הפעם היא כבר מחייכת חיוך גלוי ומרושע.....

אז הבוקר כשהכנתי נס בפינת קפה היא הופיעה מאחורי.
בוקר טוב
בוקר טוב
מה נשמע
אחלה
שום דבר מיוחד.
פתאום שאלה: מה אתה עושה?
שאלה סופר סתמית אם חושבים על זה.
בהברקה של רגע עניתי: מכין לך קפה!!?
חייכתי. היא חייכה בחזרה.
ואז שוב המבט החודר הזה, שלא מרפה.
זה שמקלף אותך.
כמה שניות של שתיקה, פניה מרצינות
בלי סוכר, היא אומרת בנונשלנטיות.
מגיש לה את הקפה.
שוב חיוך קל בקצות שפתיה.
כאילו אומרת. אני יודעת. יודעת בדיוק.
שום תודה מצידה.
היא לוקחת את הקפה מסתובבת והולכת....

לא מפסיק לחשוב עליה..... על המקרה היום.
אולי הכל הוא פרי הרחבה של דמיוני אני?
משהו בי מאוד רוצה בזה. זה מסעיר....
אני יודע שמתאים לי בטיימינג הזה לחוות שליטה
מצד שני, לא בטוח, בלשון המעטה, שמקום העבודה הוא האידיאלי לכך.
מפנטז עליה, מסריט את מחר, הכל בי רוגש.
איך איראה מחר? איך היא? אומר משהו בכלל? אתעלם?
שיגיע כבר מחר.... :-)

נראה לי שאחת המזכירות כאן עלתה עליי.
באיזושהי צורה היא בטוח מהתחום.
היום זה היה מובהק.
היא העירה לי על הדרך בה ביקשתי ממנה לבצע דבר מה.
משהו בטון הדיבור שלה לא הותיר ספק.
תוך כדי היא הישירה בי מבט.
עיניה שידרו תרגום עז יותר למה שאמרו שפתיה.
אני בתגובה הסמקתי והשפלתי מבט.
היינו רק שנינו בחדר ונוצרה אינטימיות מביכה ביותר (לי לפחות).
משנפניתי לצאת הפליטה לעברי בטון מחנך וזועף: "ושלא אצטרך להעיר לך יותר!".
לא הסתובבתי לראות אם צחקה או לא. נראה שפחדתי לגלות שלא.
אבל בלב אמרתי "כן גבירתי".
קיבינימאט. עוד חושב איך לאכול את זה....