Realitivity

אחרי כלכך הרבה שנים של להתרגל להיות הבת של, להקשיב בקול אמא ואבא, לסמוך על שיקול
הדעת שלהם ולהימנע מקבלת החלטות חשובות לפני שאשמע את הזווית שלהם, פתאום זה מתהפך
לי.

לא פתאום, האמת, יש פה תהליך ארוך שמתרחש לנגד עיניי. קוראים לו הזדקנות ואין בו הרבה חן.
לראות את אמא לא סומכת על עצמה פתאום, יש בזה חמיצות קשה. אשת הברזל שלי. מתחילה
להתפוגג.

בימים האחרונים זה מקבל גושפנקא מטורפת. הפעם אלו הם שצריכים לקבל החלטה משמעותית
מאוד. וחוות דעת אגבית שלי, שניתנה מהשרוול, מבלי באמת לחשוב על העניין לעומק או לנתח מה
עומד מול מה, הפכה להם את ההחלטה מקצה לקצה.

היה ועודו מתקיים שינוי קונספטואלי עמוק שעובר עליי מאז הפכתי לאמא. יש לי אחריות כלפי חייהם של
אחרים, שסומכים ונסמכים עליי, שאני עבורם אורים ותומים. ועכשיו מתחיל תהליך נוסף, ממש עכשיו.
עכשיו פתאום הפכנו לסנדביץ', שנדרש לטפל גם למעלה וגם למטה.

פאק. לא פשוט.

אנשים לא משתנים. לא באמת. המוצלחים שבהם לומדים עם הזמן איך להסתיר את הפגמים שלהם
יותר טוב. לא באמת לעבוד עליהם. לא באמת לשפר אותם. המוצלחים פחות, נדמה כאילו דורכים
במקום. ואז לצידם של שני אלה יש עוד סוג. אלה שמודעים לפגמים שלהם ולא מנסים אפילו. עזבו לא
מנסים. במודע ואולי אפילו בכוונה משתמשים בפגמים שלהם. כי הם יכולים.

הדברים שהוא אמר לי. אלהים. הדברים שהוא אמר לי. יש לו מזל, לאפס המאופס הזה, שהוא מכונת
כסף. כי שם למעלה, רואים רק דולרים בעיניים, ולעזאזל עם יחסי אנוש. והוא יודע את זה. יודע, ולא
מנסה אפילו לרגע לבחון את עצמו. עבד כי ימלוך. מנהל דמיקולו. דרעק אמיתי.

אני מנסה. אלהים עדי שאני מנסה. בכל הכוח. לשאוף ולחכות. לספור. לספור, ל.ס.פ.ו.ר. רק לא
להתפוצץ, כי עכשיו זה לא כדאי. לא כדאי עד כדי בלתי אפשרי. לספור עד עשר ולקוות שאצליח לעצור
את הנשימה חצי שנה. ואז לקבל שקט חצי שנה. כי כל דבר, דורש ותובעני ככל שיהיה, יחסית למה
שעובר עליי ביומיום, יתפרש אצלי כשקט.

כבר פעמיים כתבתי את הפוסט רווי האושר הזה.
עכשיו זה נראה לי קצת פאתט. אושר, נו שוין. זה לא בדיוק אושר. אבל זו כן ]ינה קטנה של נחמה בתחום מסויים.

אז סופסוף פיענחתי את רזי הגישה לכלוב מהנייד.
אז לכל ה-SYS ADMIN, אתם יכולים ללכת לחפש. תחסמו גישה ככל העולה על נפשכם.
ולבעלי היקר שחושב שהאתר הזה הוא אתר של סוטים מלוכלכים, כבר נאמר בעבר, שמה שאתה לא יודע, עדיף.

אממה, פוסטים עדיין לא הצלחתי להבין איך לפרסם מהנייד.
אז זו חצי נחמה בלבד.

ויחי אלוהי הפוקט רוקט!

לו היה לי שולט שהיה שולט על כמויות האוכל שנכנסות לי לפה לאחרונה, דיינו.

יש בזה משהו רומנטי להחריד, בהצהרה הזו.
"לא רוצה שאף אחד אחר ייגע בך".
יש בזה גם משהו אגואיסטי ומרתיח, לחלוטין.

חשבתי להשתעשע. חשבתי שיש בי שעשוע.
נדמה היה לי שהאדם מתאים לעניין.
אבל הנה, הגעתי לרגע האמת, ו-יוק. לא.
לא מסוגלת.

עבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה.
זוכרת את עצמי מתחבטת בשאלות דומות כבר אז. גם ממעמקי הרגש.
חשבתי שעכשיו אוכל להתרכז בהנאות הגוף. Carnal knowledge.
אבל לא.

עושה רושם שאני במקום אחר.

האמת, לא ציפיתי שיהיה כיף.

אישה דגולה, אמא שלי. אישה חזקה, אסרטיבית, בנויה מ-10 אצבעותיה, שבדרך גם
בנו את אבא שלי ואת המשפחה שלנו. אין אדם שאני מחזיקה ממנו כמו שאני מחזיקה
מאמא שלי. ובכל זאת, הקשר בינינו לא מזהיר. יש בינינו חיבור מדהים מחד, אבל
מנגד יש בעיות תקשורת לא פשוטות. לכן, כשהיא הציעה לי לבוא איתה לסוג של טיול
שורשים, לא ציפיתי שיהיה כיף. הסכמתי כמובן, אבל תיארתי לעצמי שיש הרבה דרכים
אחרות ליהנות יותר מאשר בילוי של מספר ימים עם אמא באירופה.


ואכן, זה התחיל עקום.

לטיסת הלפנות בוקר שלנו, אליה הגעתי נרגנית מתמיד (כראוי וכיאה לי בשעות בוקר
מוקדמות כלכך), היא הגיעה עם דרכון זר. בלבד. אממה, מסתבר שבמדינת ישראל
המתוקנת כוננו חוק - חוק הדרכונים שמו - האוסר על אזרח ישראל תושב ישראל
לצאת את הארץ שלא באמצעות דרכונו הישראלי. לא עזרו כל תחינותינו לפקידת
ביקורת הדרכונים. גם המבטים המצועפים (ככל שאני יודעת לייצר מבטים כאלה מתוך
אפיפות שינה מהולה בקריזה) לשוטר הגבולות לא עשו את שלהם. נאלצנו להמתין
ב-no man's land, היינו, לא ממש בשטח ישראל אבל גם לא במדינת הדיוטי פרי,
כשעה, עד הגיעו של הדרכון הישראלי המיוחל. הספקנו להגיע לטיסה, אמנם, והיינו
האחרונות לעלות עליה, תוך נזיפות של פקידות העלייה למטוס, אבל טיול דיוטי פרי לא
היה.

ציפיתי להתעצבן, אבל זה לא קרה. במקום זה, מצאתי את עצמי צוחקת עם אמא על
השלומיאליות שלה ועל הנטייה הגוברת שלה לשכוח, לא לשים לב.


ואז, טיסה. החלק הפחות אהוב עליי. אין צורך להכביר במילים. אבל נחתנו בסוף, בביטחה.


וזה המשיך עקום.

אני, כראוי וכיאה לי, הגעתי עם אפס כסף. יתרה מכך, בערב שלפני הטיסה התחוור לי
שהפס המגנטי של כרטיס האשראי שלי נדפק, כך שאמנם הגעתי איתו, אבל הוא היה
חסר ערך. בקיצור, בפני עצמי, הגעתי אביונה. סמכתי על אמא. היא, מצידה, הגיעה
עם כרטיס אשראי ומעט מאוד כסף מזומן. וכשנחתנו, רק כשנחתנו, התברר שהגענו
הישר ליום חג. חג בו, בין היתר, כל הבנקים סגורים. היא לא סמכה על זה, ולא זכרה
בכלל מהו המספר הסודי של הכרטיס שלה. כך שלמעשה, נכון לאותו יום, גם אמא
הגיעה אביונה. עד כדי כך אביונות היינו, עד שאפילו מטריות לא יכולנו לקנות במעט
המזומן שהיה לנו. למרות שאמרו לנו שבערב עלול לרדת גשם, בניגוד לצפוי.

ציפיתי להתעצבן, אבל זה לא קרה. במקום זה, מצאתי את עצמי מעבירה דאחקות עם
אמא על חוסר המזל שלנו, באומרנו ששתינו עוברות חוויות ראשוניות בטיול הזה. בלי
באמת לדעת עד כמה.


אז החלטנו לנצל את היום הזה, בניגוד לתכניות, בסיור יומי מודרך עם מדריך ישראלי
וקבוצת ישראלים בעיקר מבוגרת ובעיקר מעצבנת בעיר אירופאית. האמת, היה
מקסים. צחקנו, שוחחנו, טיילנו, תמכנו (בעיקר אני בה, בהליכה; מזדקנת, האמא
שלי). הגענו לקראת ערב למלון, עייפות ומחייכות.

נסענו למסעדה שמוכרת ואהובה על הוריי ומקבלת כרטיסי אשראי לאכול ארוחת ערב.
היה בסדר, לא מרנין, אבל היה נחמד לראות את אמא משתכרת לחלוטין מכוס יין
אחת. את הדרך חזרה למלון החלטנו לעשות ברגל כדי לראות קצת את העיר בערב
ולתת לאמא צ'אנס לשאוף קצת אוויר צח. ואז התחיל לטפטף. גם על זה חייכנו
והמשכנו לדדות בין הטיפות. אבל עד שצלחנו את הדרך והגענו למלון, ירד מבול
זלעפות, ואנחנו, כל אחת עם ז'קט צנוע ובלי מטריה, הגענו למלון רטובות עד לשד
עצמותינו. ובעודי מתקלפת מהבגדים הרטובים התחוור לי שהרצון לארוז לייט בא
בעוכריי, ושככל הנראה מכנסיי ה7/8 והסנדלים החדשים יישארו במזוודה בטיול הזה.
משמע, אאלץ לעשות שימוש גם מחר במכנסיים הרטובים שעל גופי, ובנעלי
ההתעמלות הספוגות שלרגליי.

ציפיתי להתעצבן, אבל זה לא קרה. במקום זה, מצאתי עצמי עושה פן למכנסיים
ולנעליים ואומרת לאמא שטיפות הגשם דווקא מחמיאות לשערה.


בימים שאחרי הכל כבר התנהל באופן יותר צפוי ובר ניהול. לא היו עוד קוריוזים ששווה
לתעד. היה, באמת, בעיקר כיף. ניתוק לכמה ימים מהשגרה ובילוי – אשכרה בילוי –
עם אמא, של זמן איכות משותף, חיובי ביותר. את זה, בעצם, שווה לתעד.

אוי.
ואוח.
ו-וואי.
ו-וואו.
טעם של נוסטלגיה.
חיוך.
טעם טוב.

מה שכן, חטטנות עושה לי בעעעע.