|
|
|
בוא תשים יד על הבטן של אמא, עכשיו אל תזיז אותה ורק תרגיש.
יד רכה, אוהבת מונחת על הבטן של אמא, אח שלו מבפנים לא מאכזב ויורה בעיטה מדוייקת
הוא זז! הרגשתי!
נכון גוזל שלי, הוא זז.
הופ, הנה עוד אחת!
" את מדהימה אותי איך את מצליחה לתפקד במצב הזה"
אני מדהימה את עצמי אני אומרת לה ובכלל לא מרגישה מתפקדת. מעולם לא הייתי במצב כל כך שביר.
ואז משום מקום מגיע מייל לתיבת הדואר בעבודה וישראל מקבלת את הדרוג הגבוה ביותר באירופה בזכות העבודה שאני עושה כאן.
חיוך רפה.
ומחר מי שפיר. מתח איום ונורא.
נניח ש 50% מהאחריות היא עליי. עד כה לא הכרתי בה ויכול להיות שברגע זה ממש אני מדברת רק מהפה ולחוץ.
אז אני באה ואומרת, אני מוכנה שתסביר לי מהם אותם 50% כי אני לא ממש מבינה. אני כן יכולה תאורטית לקחת את 50 האחוז הללו ולתת לך את הקרדיט להסביר לי איפה טעיתי, ואם אני עדיין לא מבינה, להסביר לי שוב.
ושוב
ושוב
וגם אני אסביר לך למה הגעתי לאותם 50%, לא בגלל שאני מתחפרת בעמדותיי אלא בגלל שיש סיבה אמיתית, והתיקון לא יכול לבוא מפעולות נקודתיות כאלה או אחרות, אלא להבין שאנחנו 2 אנשים שונים, שנפגשו באמצע החיים והאמת האחת שלהם היא שהם רוצים להיות יחד ביי הוק וביי קוק. ואז אחרי הרבה שיחות כאלה, נצליח אולי לראות את הצד השני, מה באמת מניע אותנו ומה באמת הביא אותנו לנקודה הזאת בזמן שאנחנו כמעט מוותרים.
כמעט.
לכל אחד יש את נקודת השבירה שלו. אני עדיין לא הגעתי לשלי.
נקודת השבירה שלי מגיעה כשאני אומרת " אני זקוקה לך עכשיו, בוא נתמודד עם זה יחד" ואתה הולך לחברה לראות את משדר הבחירות יחד. יחד איתה.
"אני לא יכול עכשיו, אני כועס עלייך יותר מדי ואולי לא מגיע לך הכעס הזה"
מה באמת אני יכולה לעשות עכשיו? לשבת בשקט, לחכות? לחכות למי? עד מתי? האיש הזה שאני כל כך אוהבת, שם אותי בהמתנה.
יום הבחירות, ואתה בוחר להיות איתה. במקום לקחת את כל שק הכעסים והתסכולים ולשבת לפתור אותם מולי כי אתה יודע מה, כל כך הרבה מונח כאן על הכף עכשיו, אתה בוחר לא להיות.
"אני לא רוצה מערכת יחסים של תסכולים ומריבות וכעסים, אני רוצה אהבה טובה ונעימה"ואתה יודע מה, גם אני, גם אני, רק שאנחנו לא חיים בללה לנד, והחיים כמו החיים מזמנים לנו התמודדויות לא פשוטות שאולי, ורק אולי יהיו שוות את העתיד הטוב שהן טומנות בחובן.
טלטלה עצומה עוברת עלינו, עם השמחה וההתרגשות יש כאן גם לא מעט שדים שמרימים את הראש. אני בטוחה שאני לא מיס אמריקה שהכרת, תהיה בטוח שאני לא מרגישה כמו מיס אמריקה, אבל אני יודעת מי אתה, ויודעת מי אני ואני יודעת מה הפוטנציאל של שנינו.
אמרתי לך שהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו, אפשר וצריך לעצור את מחול השדים הזה עכשיו. אתה צריך את הזמן שלך להרגע וככל שאתה לוקח את הזמן הזה המרחק רק גדל. אני יודעת שזה לא הוגן לבקש ממך (לחזור ועכשיו) מה שאני לא יכולה לתת (עוד זמן בנפרד). זה תנאי שלך, וזה התנאי שלי להמשך.
מי יוותר? כנראה ששנינו נוותר. על מה שהיה ובעיקר על מה שיהיה.
אוטוטו בן 10 גוזלי הבכור. עד עכשיו בכל הזדמנות שהיתה לו (וכשאפשרתי זאת) היה מתגנב למיטה הגדולה שלי וגונב לי את כל השמיכה.
אתמול בפעם השניה, הוא נכנס איתי מתחת לשמיכה ואנחנו רואים יחד את המרוץ למליון. בסוף התכנית הוא אומר לי "יל'ה אני חוזר למיטה שלי"
נשארתי המומה.
בבוקר הם יוצאים לטיול משפחות עם אבא שלהם לצפון. שמתי את השעון לרבע לשבע להעיר אותם לטיול. בשש וחצי הוא נכנס למיטה שלי ואני שואלת לאן נוסעים. מסתבר שיש מערת עטלפים איפושהו.. ואני אומרת " יו, אז אולי אני אבוא גם?"
" לא נראה לי שבמצבך את יכולה לבוא לטיול"
מצבי?! מצבי?! בהתחלה נשארתי בהלם קל ואח"כ חשבתי שזה נורא מתוק מצידו להבין את "מצבה" החדש של אמא, ואולי לגנוב כמה שעות של כייף עם אבא לבד.
כיביתי את השעון מעורר ואמרתי לו תעיר אותי ב 7.
במצבי מותר לי להתפנק..
אתמול בלילה הורדתי את טבעת האירוסין, ואמרתי לעצמי תם ונשלם, יחי העידן החדש.
עכשיו עומדות בפניי כמה אלטרנטיבות.. אני יכולה לרחם על עצמי, להעלב, להפגע אולי גם לכעוס ואני יכולה גם שלא.
זה האיש, זה פועלו. זכיתי להכיר צדדים נפלאים בו , היו לנו תקופות נפלאות יחד, היו גם פחות. זה לא שלא ידעתי מה יש לי ביד, לטוב ולפחות טוב. התאהבתי בגבר שעטף אותי בכל טוב, ג'נטלמן מושלם, מחזר אדיר, אבל ראיתי גם את הצדדים האחרים. את הניתוק הרגשי מהמשפחה שלו, ילדיו, ואמרתי יום אחד זה יופנה כלפיי. הסתכלתי עליו כשהוא נכנס למצב "אוטומט" עושה בדיוק את מה שצריך לעשות לפי הספר. וכל הזמן שומר לעצמו קרוב קרוב את מה שחשוב לו באמת. הקריירה שלו.
זה מה שמוביל אותו בחיים, להגיע ל"עמדה" הראויה בעיניו.
אז כלפי חוץ הכל צריך היה לעמוד באותם סטנדרטים. להתחתן עם האשה "הנכונה" קרי האשה עם הקריירה הנכונה, המראה הנכון,מהמשפחה הנכונה,המשקל הנכון. להביא לעולם את הילדים הנכונים, מחונכים, מנומסים, חכמים, נקיים. לגור בבית הנכון, לאכול ארוחות שישי משפחתיות נכונות. שום בעיטה במוסכמות.
הבעיטה במוסכמות הייתי אני, המרד הקטן שלו בעצמו. אני לא נראית נכון (בעיניו), בטח לא מהמשפחה הנכונה, והילדים שלי, אללי.. פשוט ילדים.
הוא ניסה, ורצה, ואפילו חשב שזה חביב לפרקים ל"הרגיש" דרך מישהו אחר. אין לי ספק באהבתו הכנה כלפיי, הוא הרי נתן לי את המתנה האולטימטיבית.
אי אפשר לחייב אף אחד להרגיש, אי אפשר להכריח להיות שותף.
ניסינו, ניסיתי אני להתרגל למציאות חדשה, אבל היא פוגעת בי מדי. אני לא מוכנה שההתייחסות אליי תהיה באוטומט, מאולצת, מתאימה ל"נכון" הזה שהוא לא הנכון שלי, רק שלו, רק שלו.
אז מה עושים עכשיו? אני מניחה שממשיכה את שגרת חיי בגעגוע לאיש ההוא, אני לא מתגעגעת לאיש הזה.
והאיש ההוא יהיה חלק מחיי לנצח. האיש הזה לא. ואנחנו עוד נפגש, כי בלסיים מערכות יחסים אני הכי "נכונה".
לא אפגע בו, אתן לו להיות כמה שהוא רוצה חלק מהחיים של הילד הזה שבתוכי. גם עכשיו, במהלך הדרך. לא ארחיק, לא אנטור, לא אתחשבן.
עכשיו זאת הבחירה שלו איך וכמה להתייחס, להיות שותף.
זה, ילד קטן שלי, האבא שלך. תכיר. אני לא מתערבת במה שיהיה ביניכם כי זה רק שלכם.לא יהיה לך אבא אחר, אבא יש רק אחד ורק הוא יבחר איזה אבא הוא רוצה להיות ומה החלק היחסי שלך בעולם שלו.
אני מבטיחה לך רק שאתה הולך לקבל יופי של אמא שלעולם תהיו אתה והאחים שלך במקום הראשון, שלעולם לא אכנס לאוטומט, שלא אהפוך אותך לילד ה"נכון" כי גם אם לא תהיה נכון לפעמים. אני, גוזל קטן שלי, לא הולכת לשום מקום.
הזמנתי מנשיונל ג'אוגרפיק את הדי וי די של "החיים ברחם", ישבנו שלושתנו בסלון, כיבינו את האור, וצפינו בשקיקה בסרט המדהים הזה.
מרגע ההתעברות ועד הלידה.
מופלאה הטכנולוגיה המאפשרת לראות את העובר, ולשתף את הגמדים בחוויה. הגמד הקטן הניח יד הבטן שלי, רכן ונישק את אח שלו והגדול כבר תכנן איך הוא יקח אותו במנשא לטיולים.
אני מקווה שאני מגדלת שני בנים (ועוד אחד בבטן) לגלות רגישות, להיות שותפים, נלהבים, מעורבים ומבינים. אני מקווה שאני יוצקת תוכן לבני הזוג, בכלל, האנשים שהם יגדלו להיות.
כולנו ביחד בחוויה הזאת שתשנה את חיי כולנו.
(כותבת והעובר בועט לו בבטן במרץ:)
לא, זה באמת לא ברור איך הטבע לא חנן אותי בבת.
מזה שנים לא מעטות אני הגורו של הבנות המתבגרות בקיבוץ. מכירים את הגיל הזה? 11-12 רק מתחילות להתאפר, מסתירות את הציצי בגוזיה, מבויישות, מדברות ב"כזה כאילו" ואי אפשר להבין מה הן לוחשות שם.. ועוד קיבוצניקיות.. שיא הקוקו והסרפן. איפה הן ואיפה נשיות.
אני שבאתי מהעיר הפחתי רוח חדשה בנערות. מאז אימצתי אחת כזאת והתחלתי לעשות לה פנים שגרמו לה לפרוח ולהרגיש יפה, החלו הבנות לאט לאט לטפטף להן ולעלות לרגל. הבנים שלי יושבים ומסתכלים בנערות הגדולות האלה בעיניים מעריצות, חרדת קודש אל מול הבנות האלה שנראות גדולות ונורא מפותחות, אבל עדיין כל כך ילדות, יושבים ומקשיבים בלהיטות לשיחות הבנות על בנים, ואיפור, ובית ספר ומסיבות.
אני אוהבת את האתנחתות האלה שנכנסת נערה מצונפת ומבויישת ויוצאת אותה נערה מנפנפת בשיער, משוויצה ביופיה. כיף לראות אותן ככה נפתחות, מודעות ליופיין.
זה לא רק היופי. כי כשהן כאן הן שואלות אותי במה אני עובדת, ואני מספרת ומשתפת ואפילו מצחיקה אותן, והן מסתכלות על תמונות האולטראסאונד שתלויות על המקרר, ומחכות יחד איתי לעובר הקטן הזה שיצא. הפכתי להיות סוג של חברה, והן סוג של חברות בשבילי כי אני האשה הזרה היחידה בגיל של אמא שלהן שנחשבת "קולית". זה קשר כזה שמחבר אותי לנערה שהייתי, ואלוהים איזו כברת דרך!
גם הגמדים שלי מרוויחים מזה, כי בגללל שנוח להן לבוא לפה והם פה בזמן הטרנספורמציה, הן מתייחסות אליהם גם בזמן ההפסקות. תארו לעצמכם ילד בן 10 שילדה מכתה ו' בכלל יודעת איך קוראים לו.
מצחיק לא? לא משנה, העיקר שאותי זה מצחיק..
מתקשר אליי בעלי לשעבר
"את באמת לא נורמלית לנסוע ככה, את והבטן והילד מקדימה על קורקינט חשמלי בכבישים ראשיים"
פולני..
בערב תוך כדי פסיעה בשבילים מציע הגמד הקטן לצאת לטיול על הקורקינט.
להלן השיחה
גמד קטן: אמא בואי ניקח את הקורקינט לסיבוב!
אמא: אבא לא מסכים, הוא דואג לך
גמד גדול: הוא דואג גם לך
גמד קטן: מה פתאום הוא לא דואג לה, היא לא אשתו יותר הוא דואג רק ל ג' (חברתו הנוכחית)
אמא: סליחה? בוודאי שהוא דואג לי גם, אני אמא של הילדים שלו וחוץ מזה שאנחנו חברים מאוד טובים
גמד קטן: אבל אתם לא מאוהבים
אמא: זה שאנחנו לא מאוהבים לא אומר שאנחנו לא אוהבים ודואגים אחד לשני וגם לכם.
גמד גדול: כשמאוהבים אז מתנשקים
גמד קטן: לא נכון, אבא וג' מאוהבים והם לא מתנשקים
גמד גדול: ואת וי' מתנשקים כל הזמן
אמא: (היינו, היינו..צביטה בלב) לכל אחד יש את הדרך שלו לבטא אהבה. יש כאלה שמרגישים נוח להתנשק ליד חברים משפחה ואפילו ברחוב, ויש כאלה שזה קצת מביך אותם אז הם מעדיפים לעשות את זה בפרטיות. כשתגדלו תבחרו לכם את הדרך שאתם רוצים להראות את האהבה שלכם.
גמד קטן: אמא אני אוהב אותך
אמא: אז תביא לי נשיקה מיד כאן ועכשיו
גמד גדול: יל'ה חיבוק משפחתי בפעולה!
מחצו לי ת'עובר..
הנשיות המתפרצת הזאת שגועשת בי נותנת את אותותיה. אני כל כך אוהבת להיות בהריון, מרשה לעצמי להיות הכי יפה בעולם.
שבוע 16
איזה פער עצום בין התקופה הלא פשוטה שעברתי לאחרונה, הרגשתי שאני צריכה לחנוק ולמתן את ההתרגשות. לדבר רק על הפחדים והקושי במקום לראות את היפה. להחביא את הציצים הענקיים שלי. להדוף ביטויים נבזיים כלפי, מולו, מותיר אותי חשופה ומבולבלת. אדיש, שווה נפש, כלוא בפחדיו הוא.
משוחררת מזה אני ממשיכה לבד. אני לא צופה לעצמי שום מערכת יחסים כרגע, לא מסוגלת..נשים מקיר לקיר מדברות על זה, שואלות, מתעניינות, מתרגשות.. גברים פחות.. הם לא יודעים איך לאכול את זה.
ודווקא כשאני בשיא הנשיות שלי ומרגישה הכי יפה בעולם העולם הגברי שותק.
הייתי בטוחה שברגע שאפרסם את יומן ההריון האינטרנטי שלי מיד יצוצו כל חובבי הפטיש הביזארי ויציעו לי הצעות מגונות. קיבלתי אחת כזאת! תתביישו לכם, סוטים אתם קוראים לעצמכם?!
אז נא לכם!
מכיוון בלתי צפוי בעליל קיבלתי היום אישור גברי שאני הדבר הכי סקסי עלי אדמות. טוב אני מגזימה קצת.. בסך הכל הוע עמד במשרד שלי, עוברים ביחד על דו"ח שהכנתי.. בזווית העין הוא מסתכל בתמונות של הילדים, וגם על תמונת האולטראסאונד שתליתי..מחייך הוא שואל אותי "מתי?" "ביולי" אני עונה.
ממשיכים כרגיל, בכל זאת המנכ"ל..מתאמים פגישה להמשך קריאת הדו"ח. "את יפה" הוא אומר לי וממהר להסתלק, שלא יתפס בקלקלתו.
סוף סוף גבר אמיץ!
בחיי כמה שהייתי צריכה את זה...
זה יום השישי הראשון מזה הרבה זמן שאני מבלה אותו לבד. לא לבד בתוך זוג אלא לבד לבד. שזה, איך לאמר, די עצוב.
לקחתי סרט בדי וי די ובכיתי בקטעים הנכונים לבד, וחשבתי לעצמי שהבן אלף הזה אשכרה לא מתקשר אליי.
כלומר, בסדר, הבנו שאתה צריך יום יומיים בשקט אבל לפי התסריט שלי היית אמור לשלוח איזה אס אם אס נגיד ביום רביעי של "לא יכול בלעדייך..."
מסתבר שאפשר גם אפשר.
עצוב.
