יומן הריון אינטרנטי

אז מה אם בזמן האחרון אני מחפשת לעצמי את כל התרוצים שבעולם למה אני לא ממש חייבת להיות בעבודה ובמקום זה לאסוף את אחד הגוזלים מבית הספר ולצאת ליום של הרפתקאות?

כזה היה היום.

תלשתי את הגוזל הבכור מבית הספר ונסענו לארוחת צהריים מפנקת בסבסטיאן, קישקשנו ארוכות ולעסנו בעוד העובר בועט לו נמרצות בבטן (קבלי ח"ח על הקינוח מאמא). דיברנו על תחפושת לפורים והוא החליט שהשנה הוא רוצה להיות תליין. בעוד אנו הופכים באיך התחפשות אמורה להיות הבריק הבכור בהצעה לאחוז בידו ראש כרות מדמם. חשבתי לעצמי איפה אני יכולה למצוא ראש כרות מדמם ומיד נזכרתי במחסן התחפושות "לב" אמרתי לו "בוא ניסע, ואח"כ אפשר לקפוץ לבקר את סבתא!"
נשמע יופי אז נסענו לסבתא, הרסנו לה את הטלוויזיה וגם תיקנו חזרה ונסענו ל"לב" . ראש כרות מדמם לא היה להם אבל יד כרותה כן. זה לא סיפק את תאוות הבכור אז אמרנו ניסע הביתה לאסוף את הקטנצ'יק. בדרך נתקלנו בחנות מדליקה של סאגווי'ז אז מיד עצרנו לבדוק את המוצרים. שנינו חובבי גאדג'טים מושבעים. עשיתי סיבוב על סאגווי אדום ונשביתי. קניה ספונטנית של 6500 ש"ח. חברת האשראי לא מצמצה אפילו. העמסנו את הקורקינט הדנדש על האוטו ומרוצים מאוד נסענו הביתה כשהבכור מבטיח שמעתה הוא עושה את כל הקניות הביתה אם אני מרשה לו לנסוע על הצעצוע.
בעלי (לשעבר) עוזר לי להוציא אותו מהאוטו תוך כדי מלמול "את לא נורמלית, ככה עם הבטן את הולכת לנסוע על סאגווי?!"
בטח!

הגוזל נוסע לכולבו במיומנות מרשימה לקנות ביצים ואני מכינה לי קפה וצוחקת. זאת כל כך אני!

בימים כאלה של מלחמה והחלטות הרות גורל, אני קצת מתביישת בהתעסקות הזאת בעצמי.

עד כאן לענייני המצפון הלאומי, נעבור אליי.

לכל אחד מאיתנו יש את הסיבות שלו אם נשאל אותו"למה אתה צריך בן זוג", גם אותך,כן את, כן את, "בשביל מה את צריכה בן זוג"?

התשובות הן מגוונות אבל כולנו מדברים על אותו הדבר בעצם, לא להיות לבד. לחלוק משהו עם מישהו, לגדול יחד, לחלום ולהגשים יחד, להשען ולהיות למשענת.

מי יותר, מי פחות.
ממרומי מעמדי כבר למדתי דבר אחד או שניים בחיים. התחתנתי מהסיבות הלא נכונות והתגרשתי מהסיבות הכי נכונות. החלטה אמיצה שלקחתי ושני בנים שהם תמצית האושר של חיי.
התחלתי מאפס. לא ידעתי לאן החיים יקחו אותי ולא התכוננתי בשום צורה. הייתי ונשארתי נאמנה לדרכי אותה גיבשתי עם השנים. אין לי מטרה סופית. הדרך היא המטרה ואיך אני הולכת אותה. דברים משתנים בדרך ואני משתנה איתם, מסתכלת, לומדת, רואה אם מוצא חן בעיני ומאמצת, אם לא אני עוזבת וממשיכה הלאה. לא עזבתי ואני לא עוזבת בקלות כפי שמשתמע. אני מנסה כמה פעמים, מכל מיני כיוונים ורק כשאני משתכנעת שכנראה זה לא זה, אני עוזבת בלי למצמץ.
אני לא מסתכלת אחורה בזעם, רק באדישות.

אני לא לבד. קודם כל יש לי בבית 2 גוזלים. יש לי גם כלבה ושני חתולים. בית שהוא לגמרי שלי, עבודה שמפרנסת אותנו בכבוד ראוי ובהנאה צרופה שאני מרוויחה אותה. אני לא תלויה כלכלית באף אחד, נהפוך הוא, אני תומכת. יש לי חברים וחברות שאני אוהבת ומקבלת אהבה. יש לי עובדים שאני מקדמת, זאת זכות בעיני להיות מעורבת בחיי אנשים ואני מעיזה להגיד, להשפיע.

וכשאני שואלת את עצמי "שרי, למה את רוצה לעצמך בן זוג"? אני עונה בטון עמוק ורציני לעצמי שאני רוצה מישהו שיטפל בי. אני מצידי מבטיחה לטפל חזרה.
שיטפל בי לא כאמא, לא כבוסית לא כחבר/ה ולא כמאהבת זמנית. מישהו שיקח את כל החומרים שמהם אני עשויה וידאג לי. אני לעצמי יודעת לדאוג מעט מדי.
גם אני יודעת לסנן מהבנאדם שמולי את כל הטייטלים שלו ולהתייחס למי שהוא, ולאהוב אותו כמות שהוא, ככה אני רוצה את הבן זוג שלי.

אני יודעת שמתאהבים במסביב אבל נשארים (אם נשארים מהסיבה הנכונה) בגלל המיץ של מי שאתה.

אז יש לי מבחן כזה קטן שאני עושה לעצמי מול הזולת. נגיד למשל שמתגלה לי מחר מחלה קשה. אולי אתכער, בטוח אהיה נידי, לא אתן דבר וכל תשומת הלב תהיה מופנית אליי. מי ישאר?

יש לי השערה לגבי מספר החברים שישארו. אין לי ספק לגבי אחותי. אין לי צל של ספק לגבי הילדים שלי ואפילו בעלי לשעבר.

אבל למה ללכת רחוק עד למחלה קשה. המבחן מתחיל במחלה קטנה. תשומת לב שנדרשת יום יומיים, 9 חודשים. נגיד שאני לא כזאת מותק, שעייפתי לרגע מלתת, רק לקבל. מי יצליח לראות מעבר למה שהוא רגיל לקבל את אותי האמיתית? לדעת שעייפתי לרגע ותכף אחזור לעצמי ולתת לי את זה?

זה המבחן שלי. ככה נכנסים לפנתאון שלי. יש בחיים שלי גם אורחים לרגע, מבקרים זמניים. הם לא מקבלים את אותי האמיתית, הם מקבלים את הסטריאוטיפים שלי. יש כאלה שרוצים רק את זה, וזה מה שהם יקבלו עד שיגמר לי. מי שיצליח לראות מעבר לכל זה יקבל חברת נפש,בת זוג,שותפה לכל החיים.

אני עוד מעט בת 40. לא תמיד אשאר יפה, אולי לא רזה, אולי לא סקסית. הקריירה המוצלחת תשכח כשאהיה בפנסיה. האיש שאני רוצה להיות איתו צריך להתאים כבר היום לגיל 65. זה האדם שאבחר בו להיות שותף בחיי. מישהו שיראה בכך זכות להיות חלק מחיי, בכל החלקים, לא רק היפים שבהם.

מליצי? נפוח? אולי.. ועדיין.

שבוע 15, התזוזות בבטן כבר מוחשיות ונהדרות. מסתכלים לי על הבטן, עוד לא מעיזים לשאול אם אני בהריון או סתם נהנית מארוחות דשנות והרבה מהן לאחרונה.

אז כל פעם שאני רואה את המבט השואל הזה אני מיד מאמצת את האטריביוט המוכר ומניחה יד ענוגה על הבטן, כן, אני בהריון.

אתמול קניתי לו בגדים, לא יכולתי להתאפק. האושר הזה, אלוהים אין לו גבול. אולי הבגדים, והציוד שמתאסף לו יחלחלו לתודעה שהולך להיות לי עוד ילד.
לחזור ללילות ללא שינה
לחופשת לידה
לחיוך ראשון ושני ושלישי
להנקה- איך אפשר לתאר הרגשה של הנקה? זו הרי הפעולה הכי מדהימה בעולם.
להתהפך, להרים ראש,
לעוד ילד קטן שקורא לי בחיבה "ממוש" ו"אימוש" ו"ממי" ו"מושי" ונצמד אליי בלילות קרים.
ושנאהב ללא תנאים וללא סייגים.

הילדים האלה, הם טעם החיים.

כן יקיריי, כנגד כל הציפיות נצפה בולבול מרשים באולטראסאנד הערב!

אבל מעבר לקוריוז, הוא בריא ושלם וגדול ואהוב מאוד.

עוד בן... הקרש של האסלה לעולם ישאר למעלה בבית הזה.

מחייכת
מאושרת.

חיכיתי שהוא יתעשת, אמרתי לעצמי נו, ההריון הכניס אותו קצת להלם, גם אותי. גם אותי. אבל זה לא התחיל מההריון, זה התחיל מרגע קבלת הקידום, מאז כל כולו היה עסוק בעבודה עבודה עבודה. 13 ו 14 שעות ביום. כל יום.
ואז הלכו ופחתו האס אם אסים נוטפי האהבה, נעלמו גם הטלפונים של הבוקר טוב, נעלמה היד שמלטפת אותי כשאני עומדת במטבח. נעלמו לחישות הזימה, ואני נעלמת איתן.
ואז נכנסתי להריון.
והבטן שלי מתעגלת, הציצים שלי ענקיים, היו לי בחילות ויש לי חשקים בלתי פוסקים לפירות ומתוקים והוא בעבודה. ניסיתי להסביר קיבלתי הנהונים והתנצלויות והוא בעבודה.
אז קפצתי לבד באמצע הלילה לקנות לי תפוחים
ונסעתי לבד לאולטראסואנד הראשון
ובכיתי לבד כשההורמונים השתוללו

ואין לי אותו, ואני מאוד זקוקה לו. והוא בעבודה.
חיכיתי.
מחר אמורים היינו לחגוג 4 שנים יחד. עד היום הזה ממש הוא ספר באדיקות את הוויתנו, ועכשיו הוא פשוט שכח. למה? עבודה.

המתנה כאן מונחת, הוא כבר לא יקבל אותה.
אני בוחרת לבד.

כמה שאני מתאמצת לנפח את הבטן כדי שישימו לב שאני בהריון ועדיין, לא רואים. זה מאוד מפריע לי.
בכלל, יש תחרות סמויה כזאת בין נשים בהריון מי נמצאת בשלב יותר מתקדם. כל אחת משוויצה שהיא כבר עברה את הבדיקה הזאת והזאת וההיא כבר מרגישה את העובר והוא נורא לוחץ לה על העצב של הטחול, אחרת מקוננת על הצרבות ושואלת כבדרך אגב אם כבר הכנת את התיק לחדר לידה..

ורק לי אין מה לספר.

אז התחלתי לרמות.. עשיתי לעצמי איזה פאסט פורוורד כזה על שלבי ההריון ועכשיו אני גם בחודש מתקדם ועדיין כוסית (שקט אתם, הכל יחסי) שזה בעצם הכי שווה. עכשיו אף אחת לא יכולה עליי.
אני סומכת על הזיכרון הקצר (נכון יותר לאמר האין זיכרון ) של הנשים בהריון שלא יעשו חישוב מהיר ויגלו שההריון שלי נמשך כשל פילה ממוצעת- שנתיים ויבינו את הטריק שלי.. יהיה חבל לאבד את המעט אמינות שצברתי במשך חיי, אבל היי, זה שווה.

ימים ארוכים של מתח וציפיה.. ביקור ראשון אצל הגניקולוג לראות האם ההריון תקין, האם יש דופק.


אז פשקתי איברים ועצרתי נשימה, חיטוט קצר והיא מופיעה במלוא תפארתה, העוברית השמנמנה שלי, רק סנטימטר אחד גובה, שוקלת גרם אחד ודופק של אצנית. אפילו מהפוזיציה הבלתי אפשרית שהייתי שרויה בה ניתן היה לראות שהיא אינטילגנטית מאוד.

חייכתי אליה, לעוברית שלי שאני רואה בפעם הראשונה, שמחה ביני לבין עצמי שהיא אחת ולא שתיים, צוחקת בקול משק ההריון האמורפי והמאוד גדול ביחס לקטנותה. "חללים גדולים" אני אומרת לעצמי " הגוזלית מחבבת חללים גדולים כמו אמא שלה".
הד"ר הנכבד כמעט מסרב להנפיק לי את התמונה " אחת לחמש נשים מפילות בשלב הזה, חכי עוד 3 שבועות ותקבלי את התמונה שלך" אני לא מרפה, "תמונה, אני רוצה תמונה!"

קיבלתי, נו מה.

אח"כ נכנסתי לאוטו וכל מה שהתחשק לי באותו רגע זה קוראסון שקדים. אז נסענו יחד, העוברית שלי ואני לקנות לנו קוראסון שקדים, חוגגות את היותנו יחד חיות, רגועות וחובבות מתוקים.

סערה מתרגשת בתוכי, אני לא מפסיקה לחשוב " את באמת בהריון"

אני אוהבת את האיתותים של הגוף, את הבחילות, את הבטן הנפוחה, את הציצי הכואב. בעוד המוח כל הזמן מגלגל בתוכו את המשפט " אני בהריון, אני בהריון" כמנטרה משומשת שאינה חדלה להפתיע , משיב לו הגוף בסימנים משלו. "את בהריון, את בהריון"

ואני לא מצליחה להבין איך לא כולם עוצרים מלכת כדי לדבר איתי, כדי לחוות איתי, כדי להתרגש איתי מהדבר היחיד שמעניין אותי היום.

אני מבוהלת.

שהעובר יהיה בסדר
שאנחנו נהיה בסדר

טוב לי לעבוד, כי אני מצליחה להתעסק בדברים אחרים ולא כל הזמן בי ובעוברי שגדל לו בבטן הזאת.
אני לא מסוגלת לעבוד, הכל נראה בטל בשישים לעומת החיים שאני (אני מקווה) יוצרת.

מתענה בשיחות סרק, מהיוםיום, כל מה שלא קשור בי ובהריון ישירות לא מעניין ואפילו מרגיז. אני יודעת שזה לא הגיוני אז אני מתרחקת. אני לא רוצה לפגוע באף אחד, כולי מרוכזת בי, בעצמי ובעוברי.

הגוף שלי הגיב מיד לשינוי, אולי זה פסיכולוגי, אולי רק אני רואה את זה. מפתיע אותי.

בכלל נדמה לי שאני לגמרי לבד.

חשבתי שזה יהיה אחרת.

בחילות הבוקר הן תזכורת אותנטית להיותי הריונית

גם הפיפי

גם הציצי הכואב

גם הבטן הנפוחה בערב. (אין סיבה, העובר/ית בגודל גרגיר סומסום)

גם הרגישות המטופשת הזאת.. אלוהים, איך יכולתי לשכוח את הרגישות הזאת?!

בכיתי הרבה ביומיים האחרונים. נזכרתי בהריון הראשון שלי, כשהמנהלת שלי קראה לי לשיחה להגיד לי שמשהו שעשיתי, יכול היה להתבצע יותר טוב.
אף אחד לא יכל היה לצפות את מפעלי הניאגרה ששצפו להם בחדר ההוא. היא הסתכלה עליי המומה, ואני הסתכלתי על עצמי מבועתת ואמרתי לעצמי " תגידי לי, השתגעת? מה קורה לך?!"

אבל כל מה שהצלחתי להגיד היה.. "אני בהריון"
מזל שהיא התחילה לצחוק, כי מיד געינו שתינו בצחוק היסטרי. היא, כי זה היה מוכר, אני כי זה חדש ומטורף.
עם החותמת הזאת של ה "לא שפויה זמנית" העברתי את תשעת החודשים הבאים, מיותר לציין שלא נרשמה שום תלונה על ביצועיי, אף אחד לא העז להניד אפעף במחיצתי שמא יחשד בהעלבת עובדת הייטק.

איך שכחתי את זה?!

הנה, עוד לא היינו באולטראסאונד הראשון בשביל לאושש את היותו עובר/ית חי ותקין אני מרגישה אותו/ה בעוצמות בלתי רגילות.

"את ממש מפגרת, קומי כבר, בואי נלך לקנות ערכה ונראה אם יש סיבה לעשות קולולוווו"

חברה שלי, אני אוהבת אותה.

וקנינו ערכה.

אז נכנסתי לשירותים, דלת פתוחה, היא ככה מולי, ושמתי את הסטיק ממש בתוך השתן למשך 10 שניות.

וחיכינו דקה.

הקו האחד מיד בולט, הבדיקה תקינה.
"לא רואים את הקו השני" אני אומרת
"אולי תחכי כמה שניות?"

והקו השני מתחיל להתהוות לו, בהתחלה חלוש, כמעט לא מורגש.
"יכול להיות שאני רואה פה קו נוסף?!"

חוזרת לעלון. קוראת בכל רם " כל קו שנגלה, ואפילו אם הוא חלש, מראה שאת בהריון"

אלוהים!

הקו מתחזק, אני בהריון!

זה לא יכול להיות!!! חם לי, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, זה בלתי נתפס..

אני בהריון!

אני מתקשרת אליו, "ידעתי" הוא אומר לי, וגם "תהיה לנו בת"

כואב לי הציצי...