יומן הריון אינטרנטי

לכבוד השנה החדשה לימד אותי המלך שלי שח מט.

כמובן שהוא לא העז לאיים על המלכה!

הגורים שלי דווקא כן, אבל זה לא מנע ממני לנצח את שניהם, מה שהם קראו לו "מזל של מתחילים"

אהה! עכשיו אתחיל לקרוא באדיקות את המדור השבועי של ההיא מ"ידיעות אחרונות" ולרקום לי מזימות.

<ליא מרוצה מעצמה>

אמא מצאנו חתול קטן, אפשר להשאיר אותו פליז פליז פליזזזזז?!!!!

אני אבוא הביתה ואראה...

יש!!!!!!

נו מה, ברור שהשארתי אותו.

יופי, רציתי תינוק קיבלתי גור חתולים שמילל כל הלילה... לפחות אני מתאמנת ללילות לבנים.

ליא

(אמא של 2 ילדים, כלבה אחת, חתול שחור, חתול אפור וגור חתולים קטן)

היום טולטלתי מהקופסא הקטנה והנוחה שאני חיה בה.

משמרת מחאה קטנה יושבת ליד בית ראש הממשלה וסופרת את הימים. 819
הצטרפתי כי הפסקתי להאמין למאמצים החשאיים הנעשים לשחרור גלעד שליט. חבורת מצ'ואיסיטים שמשכנעת אותנו כי דיון אינסופי על שחרור 300, 500 או אלף אסירים היא זאת שתחזיר לנו את הכבוד העצמי של המדינה הזאת.
איבדנו את הכבוד העצמי שלנו מזמן.
רון ארד
רון ארד
רון ארד

הנהגה פחדנית, חלשה, מוכת שטיון, תאבת בצע וקומבינות.
ואנחנו?

אני מתביישת בעצמי. בכם .
אני יכולה לספור על יד אחת את מס' האנשים שעוצרים כדי לחתום על העצומה, את אלה שמוכנים לתת שעתיים בחודש מזמנם כדי לשבת מול בית ראש הממשלה ולהגיד "די"!
אנחנו אטומים למה שמתרחש. נדים בראש בחוסר נוחות למקרא עוד אחת מאותן ידיעות וממשיכים בחיים הקטנים שלנו.

איפה הקול שלנו? הוא לא נשמע רק בגלל שאנחנו לא משמיעים אותו מספיק חזק.
אני מקווה שתזוזו באי נוחות בכסא כשתקראו את הפוסט הזה.
"מה אתה עשית בשביל מדינה" שאל הטמבל ההוא ואנחנו נענה לעצמנו "כלום"
כי לא אכפת לנו יותר
כי התייאשנו
כי מעניין אותי רק הריבוע שלי, הצר.
אני לעצמי וזולתי אין.

צאו מהבית.
לא כדי ללכת לבכות אצל הפסיכולוגית, לא כדי לדפוק את הראש בוויסקי, לא כדי לחפש אהבה או זיון,
לא כדי לחפש את הסתו, לא כדי לשמוע מוסיקה או לנגן, לא כדי לשחק עם הילד, לא בשביל ללכת לעבודה.

צאו מהבית כדי לעשות משהו שהוא יחזור הביתה.

גור קטן מגשש דרכו באישון לילה, אוחז שמיכה בידו ונכנס לי למיטה.

אני מלטפת אותו. "מה קרה גוזל?"

"אמא, חלמתי חלום מאוד מפחיד. חלמתי שיש צונאמי"

"בוא תינוק שלי, אמא תשמור עלייך"

"אתה יודע שסבתא תמיד אמרה לי כשהייתי חולמת חלומות מפחידים בלילה, שחלומות מפחידים הם סימן שמשהו נפלא עומד לקרות."

"כשאני הייתי קטנה והייתי חולמת חלומות מפחידים הייתי מכריחה את עצמי להתעורר ומכריחה את עצמי לחשוב על משהו שאני נורא אוהבת, אולי כדאי לך לחשוב על קלפי יוגיהיו. תחשוב על הקלף שאתה הכי רוצה ואיך אתה שולף אותו בקרב ושולח את המפלצת של היריב לבית הקברות ומרוויח לפחות 3000 נקודות חיים"

חיוך קטן

שינה עריבה

בבוקר ההשכמה מעירה אותנו. גור עירום קטן עטוף בשמיכה מנומרת מחייך אליי.
"את יודעת שאת האמא הכי יפה בעולם?"
"באמת"?!
"את לא רק יפה, את מהממת, ואת גם חכמה מאוד, וגם מצחיקה אותי מאוד"
"גורי אל תשפשף את העין"
"אני מוציא קורי עיניים"
קורי שינה גור, קוראים לזה קורי שינה"
"אתה זוכר למה באת אליי בלילה?"
"כן, חלמתי על צונאמי, אני לא רוצה לדבר על זה יותר"
"טוב גור"
"אמא אני אוהב אותך עד סוף היקום ובחזרה, ובזיגזגים כי זה מאריך את הדרך"
"זה המון!"
"זה אינסופי אמא, אין סוף ליקום"

צונאמי בלב שלי.

לאלה מכם שלא קיבלו את המייל הזה בתפוצת נאטו ומעוניינים לעשות משהו אקטיבי להחזרתו של גלעד. אני נרשמתי.)



רק לחץ בלתי פוסק על מקבלי ההחלטות יכול להביא לשינוי !
משמרת קבועה ליד בית ראש הממשלה !!
חמש עשרה שעות ביממה - שבעה ימים בשבוע.
דרושים מתנדבים לעמידה מול בית ראש הממשלה (בירושלים), למשך שעה ומעלה, אחת לשבועיים (בינתיים).
ככל שיהיו יותר מתנדבים - כל אחד יהיה בתורנות בתדירות נמוכה יותר (אחת לחודש, למשל).
בתקווה שאחרי החודש הראשון לא נצטרך לעמוד יותר !!
לפרטים נוספים:
יעל רוט-ברקאי shayori@netvision.net.il

רותי ברקאי ruthi11@netvision.net.il

מייל שהגיע אליי זה עתה

"כרגע הודיעו לי שנדידת העגורים החלה. הרימו את הראש"

יש לי חיבה מיוחדת לדברים יד שניה, שלישית או רביעית..

באופן מפתיע אני בעצמי זורקת המון. אין לי סנטימנטים לחפצים שלי. אוהבת חללים גדולים, מינמליסטים, כמעט ריקים.

אבל אני אוהבת מציאות ואפילו מדי פעם פוזלת לעבר הפח השכונתי לראות אם מישהו זרק משהו שיכול להתאים לי.. כמו ילדה שאוספת חפצים או ריהוט למחנה שלה.

כנראה שבגלגול הקודם הייתי אלטעזאעכן, אחרת אי אפשר להסביר את הצורך הקמאי שלי בטנדר פתוח. וזה יהיה גם הרכב הבא שלי. תמיד אני יכולה להסביר שזה רכב נהדר לטיולים, אף אחד לא צריך לדעת שיש לי פטיש להובלות.
כנראה בשביל אנשים כמוני המציאו את אתר יד 2. אני משוטטת לי להנאתי בין החפצים הוירטואלים המוצעים, מחפשת את האחד שימשוך את תשומת ליבי. אני לא באמת צריכה אותם, אני פשוט כנראה אוהבת צעצועים.

אז קניתי לי היום קורקינט חשמלי, מצב מעולה, מחיר מציאה! הוא נמצא כרגע בטעינה חשמלית ובעוד שעה וחצי יהיה מוכן לשימוש.
חשבתי שהוא יהיה נפלא ליום כיפור. אני ארוץ, ילד אחד על אופניים, ילד אחר על הקורקינט החשמלי ומדי פעם נתחלף.

"אלוהים תתבגרי כבר" אני אומרת לעצמי ושניה אח"כ גם עצמי עונה לי "לא רוצה".

עשיתי זאת!
עשיתי זאת!
עשיתי זאת!

הלילה זה הלילה.

הלילה אנסה לגעת בקצה גבול היכולת הפיסית שלי, מעולם לא הייתי שם.

האמ פי טעון ודרוך, חולצת הדריי פיט מעומלנת, הצ'יפ שמור בקופסא כמו אתרוג ללא רבב.
את הסטיקר לאוטו אני שומרת להדביק רק כשאחצה את קו הסיום.

אני מרגישה שאני בדרך לכבוש את האוורסט, האוורסט הפרטי שלי. מכינה את עצמי מנטלית כולל מנטרות משומשות "כן, את גדולה מהחיים, כן, את תעשי את זה, כן הציפורניים שלך יצטלמו היטב על קו הסיום"

עוד שתי בנות מצטרפות אליי, להלן נבחרת הקיבוץ. מהבוקר אנחנו בשיחות טלפון אחת לשניה "אני מתעלפת מהתרגשות.... תחשבי על הארוחה שנרביץ אח"כ"
הכנתי לי תיק ובו כל מה שאצטרך:

דיאט קולה
ביסלי פלאפל
מגבת
כסף לארוחת שחיתות
סיגריות
מצית
קבקבי אצבע.


עוד שעתיים זה מתחיל!

נפגשנו,
החלפנו נשיקה מנומסת,
התפעלנו איש מילדיו שלו, שלה.
אמרתי לו " מה זאת הכרס הזאת שגידלת?" והוא אמר לי " לא השתנית בכלל, קצת משהו בפנים, בוגר יותר"

"אני עוד מעט בת 40 אבא"

אשתו עם דמעות בעיניים, " תפסיקי" אני אומרת לה בחיוך "בואי לא נהפוך את זה לסרט טורקי"

ככה סתם כאילו כלום נסגר לו פרק ארוך, מתיש, כואב. האם באמת?

כמה שנים חיכיתי לראות אם אצליח לכבוש את הזעם כלפיהם. הרגשתי מופקרת לעולם, לא שייכת, לא הקשיבו לי, לא האמינו לי, לא היו איתי ברגעים היפים שלי בחיים, גם לא באלה שלא.

נפגשנו לפני 3 ימים. חשבתי שזה עובר ככה לידי, נו, אז נפגשנו. בלאו הכי בשבילי הוא אדם זר. שנים שלא ראיתי אותו. שלושה ימים אני שואלת את עצמי האם יכול להיות שזה עובר ככה לידי, לא באמת נוגע?
הבוקר אני קמה, הילדים יוצאים מהבית ויש שקט מבורך. האסימון נופל. אני עושה את מה שעשיתי בהצטיינות שנים. אני מדחיקה. שום דבר מזה לא באמת נוגע בי, לא שייך אליי.
כשהייתי נערה היה לי שיר נושא. כל פעם שמשהו כאב לי הייתי הולכת לחדר שלי ומנגנת את השיר שלי, הולכת לביה"ס ומזמזמת לעצמי. I"M A ROCK,I"M AN ISLEND
סיימון וגרנפונקל

I have my books
And my poetry to protect me;
I am shielded in my armor,
Hiding in my room, safe within my womb.
I touch no one and no one touches me.
I am a rock,
I am an island.

And a rock feels no pain;
And an island never cries.

ואז אני מתחילה לדמוע. ככה דמעות כבדות ועסיסיות זולגות להן מעיני לאט.
נגמר. נגמר.