יומן הריון אינטרנטי

לא לדעת כלום

רק שילדה אחת קטנה, ועצובה מאוד נעלמה.

אתנחתא קלה משגרת היום, לוויה.
אני מביטה מהצד באנשים שהגיעו, מסתכלת בארון שמונח באדמה בעדינות ובחבורת הגברים שמניפה באתים רגבי עפר, מכסה את האדם שהיה.
המראות שלפני לוקחים אותי ימים, שבועות, חודשים, שנים ספורות אולי עשרות שנים קדימה. ללויה שלי.

מה יגידו עליי?
מי יזיל דמעה על חסרוני?
בכמה חיים נגעתי?

הכרטיס של אגודת א.ד.י מונח בארנק. לגוף אין שום משמעות. את מה שישאר ממני אני רוצה שיטמנו באדמת הקיבוץ ושישתלו ליד המצבה ערבה בוכיה.
על המצבה שיהיה כתוב "אמא" ו"אשתו של י' כי הם האנשים שיצקו את התוכן לחיי.
שבפינה קטנה איפה שאף אחד לא מסתכל יהיה חרוט כתר, בדיחה פרטית שלי ושל י' שיחייך כשהוא בא לבקר פעם בשנה.
שהלוויה תהיה בערב, ושיהיו כסאות כדי שאפשר יהיה לשבת ולבלות עם העדרי עוד שעה קלה לפני שממהרים לחזור אל שגרת היום. שסיימון וגרפונקל יהיו ברקע.
בלוייה שלי אני רוצה שרק נשים יכסו את הקבר, שחברה שלי תפיק את הארוע, נשמע לי חביב שיהיה מקרן נייד ופרזנטציה על הגיעי עד הלום, ותעשי לי טובה אישית.. שימי את התמונות המוצלחות יותר, טוב?כן, את יכולה לשים את התמונה מההריון הראשון ששקלתי 100 ק"ג, התמונה הכי יפה שלי.
שיהיה הומור, תחייכו! לא אווירת נכאים.
תביאו את הכלבה שתסתובב בין הרגליים, תלטפו אותה. תספרו לאחיות שלי, כי לא הצלחתי אני, כמה התגעגעתי אליהן. תגידו להוריי שסלחתי, מזמן מזמן סלחתי.
אפשר להביא את אוסף הצפרדעים שלי, לטמון אותן עמוק בחול שיקרקרו לי פרקים מחיי בזמן שתחזרו לבתיכם.
אם מישהו יצליח להתארגן על פוחלץ של פלמינגו אני מאוד אעריך את זה, לא חובה, אבל אפשר לדבר עם מחלקת צפרות, יש לי שם קשרים.

...ועכשיו תסלחו לי, אני צריכה לחזור לחיים, בכל זאת מרוץ לילה לבן אוטוטו פה.

שעה ריצה.

אני.

גריפית ג'וינר בהלם.

עכשיו אני הולכת לעבוד על הציפורניים, זה מצטלם טוב.

סרט הקאלט של ילדותי.. ראיתי אותו עשרות פעמים, אני מדקלמת את השירים..
אולי שם למדתי בפעם הראשונה מהו מאזוכיזם.

מוגש בשעשוע למזוכיסטים שביניכם עם שני המופלאים ביל מוריי וסטיב מרטין (ששנים הייתי מאוהבת בו עד שגיליתי שצבע השיער שלו הוא בכלל לבן)

שוב החלום הזה.

האיש הזה שעושה אותי כל כך מאושרת עובר את אותן התהפכויות שהכרתי אצלו בעבר.

באמצע האושר הגדול הוא מתעורר יום אחד ובפנים קפואות אומר לי שהוא צריך להתרחק קצת. שזאת לא אני אלא הוא. שהוא עוזב את הבית, שבעצם הוא זאב בודד.

ובחלום הוא מתרחק ממני לאט, לוקח כמה חפצים אישיים שאני דוחפת לו ליד רק כדי לראות עד כמה הוא באמת רציני בעניין, ומוציאה את כרטיס האשראי שהוא נתן לי ובעודי בחדר שינה שומעת אותו מתקשר לבנק לבטל אותו.

אני יוצאת מהחדר ותוך כדי שיחה נותנת לו סטירת לחי מצלצלת, הוא עדיין בטלפון, פניו פוקר ואני אומרת לו "אתה יודע שזאת בעצם הפרידה שלנו" והוא אומר לי בפנים חתומות "כן, אני יודע".

ככה התעוררתי.

לפני 3 שבועות היה לי את אותו חלום בדיוק. התעוררתי כועסת ושונאת אותו.
אני מכירה את האיש שלי.
האיש הזה עושה אותי המאושרת בנשים אבל שני נסיונות קודמים מלמדים אותי שהכל נזיל, הפיך ושביר.
אני לא מבינה את החלום הזה. גם כשהוא הלך בעבר התעשתתי מהר. הוא לא נותן לי שום כרטיס אשראי והרווחה הכלכלית שלי לא תלויה בו.
חשבתי על זה לפני שקמתי לכתוב כאן. על מה בעצם אני כל כך כועסת ? אולי בגלל שזה אחד מהדברים שאין לי שום יכולת לשלוט עליו, על הרגש שלו כלפיי, על הצדדים הנוספים באישיות שלו שיכולים לצוץ משום מקום.
פני פוקר
פנים חתומות
פנים קפואות
מישהו שאתה חושב שאתה מכיר אותו היטב פתאום הופך לזר. מנוכר.
זה מה שמפחיד אותי אולי?
אני חוזרת למיטה.

6 שנים לאחר הפרידה אני מוצאת את עצמי ברכב עם אשה יחסית זרה שאיתה אני רצה ומספרת לה את סיפור הפרידה.
זה היה אתמול בלילה. אח"כ כשנפרדנו נסעתי למלא דלק וחזרתי הביתה. הסיפור הזה ילך איתי כל חיי, סיפור הפרידה.
ובבוקר אני קמה במין תחושה כבדה כזאת וקוראת את הבלוג של שפחריפה. אשה שהיא זרה כי ההיכרות שלנו היא וירטואלית. אני אוהבת לקרוא אותה, לומדת אותה, מתרגשת איתה מריחות, צבעים וממקומות. אני יודעת עליה מעט, אנחנו פותרות מדי פעם יחד את תשבץ ההגיון של יום שישי דרך האתר,אנקדוטות קטנות על החיים של כל אחת מאיתנו, ממש בקטן, ומחבבת אותה מאוד, כך מרחוק.

הבלוגים שאנחנו מפרסמים מאפשרים לנו להציץ בפיסות חיים של אנשים. מחשבות, התמודדויות, אנחנו חולקים גם את שלנו ולמרות שאנחנו מוכרים, ולמרות שאולי אתם חושבים שאולי אנחנו מכירים כולנו בעצם זרים.

האינסטינקט הראשוני בפוסט הזה של שפחריפה הוא לרצות להתקשר, להקשיב, להציע את החברות שלי, את החיבוק אבל החברות שלנו היא וירטואלית, ואני בטוחה שיש לה עוד המון חברים אמיתיים שיהיו איתה עכשיו כדי לתמוך.

אז ככה מרחוק בשם החברות הוירטואלית שלנו תדעי לך שאני חושבת עלייך הרבה, וכואבת את כאבך. לא קלה התקופה הזאת שאת עוברת אותה, אני יודעת כי הייתי שם. ויש אלף דרכים, ואת תמצאי את שלך ואולי אולי בפרספקטיבה של הזמן תספרי לאישה זרה באמצע הלילה שאת לא מתחרטת, ועשית כל מה שיכולת כדי שזה כן יצליח ואושר היא לא מילה גסה.

בחדר השינה הגדול היה גובלן מעשה אומנות. אשה חוסה בצל עץ גדול ליד הנהר, מחזיקה מטריה בידה.

חלק בלתי נפרד מילדותי.

באחד מימי השישי הלכתי לנוקס לקנות לי בגדי פטיש. ובדרך.. ממש ליד, חנות צמר ובפינת חלון הראווה גובלן.

"גובלן!" אמרתי לו ונכנסתי לחנות. בחרתי לי רקמת כד מלא פרחים ורבבות חוטי רקמה בכל קשת הצבעים. ביקשתי מהמוכרת להכין לי את כל האינסטרומנטים וניגשתי לנוקס לבחור לי בגד חדש. סיימתי וחזרתי לחנות הגובלן אספתי את מרכולתי ונכנסנו לאוטו.

מאז אני עושה גובלן. אחה"צ הילדים בבית, בלגו, במחשב, במשחקי חצר. ואני בסלון רוקמת. אי אפשר להסביר כמה הנאה יש בזה, ואני לא יכולה להתחיל לספור כמה בדיחות רצות עליי בנושא.

בואו רק נגיד בעדינות שספורט מעולם לא היה מיי קאפ אוף טי או של מישהו מבני המשפחה הקרובה, במחשבה שניה, גם לא של המורחבת. הגנים ומטבח הגורמה של אמא שלי עשו עימנו חסד ואף אחד מאיתנו לא באמת הזדקק לפעילות גופנית בכדי לשמור על הפיגורה. אם אני אלך ממש רחוק אז אחותי היתה בחוג התעמלות מכשירים שבועיים, ובזאת בעצם מסתכמת הפעילות הספורטיבית של המשפחה כולה בטווח של 30 שנה.

היינו לפרקים 5 נשים בבית וגבר אחד שמאוד אהב לצפות בספורט, ככה היו הגברים פעם.. צופים בספורט, בעיקר באיגרוף בערוץ הירדני ( מוסרע'עה למיטיבי לכת), כדורגל בשבת.. שירים ושערים. אבל אף אחד, אף אחד לא עשה ספורט.

עם השנים באו וחלפו טרנדים שונים של ספורט.. אירובי, רולר בליידס, חדר כושר, הליכה, ריצה, אופניים.. כולם פסחו עליי. הסתכלתי בשאט נפש בניו אייג'ים האלה, הרגשתי מקורית שאני לא נסחפת בטרנדים האלה. אני לא אוהבת ספורט, לטס פייס איט.. אני שונאת ספורט. לא מבינה את ההנאה הגלומה בזה, לא מבינה את המסיונריות שב "תראי שתתחילי ואז תתמכרי, לא תצליחי להפסיק"
פתאום כולם עושים ספורט, כולם מפלרטטים בחדרי כושר, כולם רוכבים על אופניים ביום שבת ב 4 לפנות בוקר על איזה פיסטין ברמת הגולן. לא מבינה את זה.

אני לא אחת של טרנדים.. צריך להיות רציונאל מאחורי המעשים שלי ולא מצאתי שום הגיון בספורט. בחיי שניסיתי.. אין, לא עבד עליי.

עד ש.. עד שהתחילו להתיישב עליי 2-3 ק"ג עודפים. פעם הייתי צמה שבוע בקלילות וחוזרת לעצמי ופתאום זה כבר לא קל כל כך. אז הראציונאל שלי הסתכל על איש המרתון ששוכב לצידי כמה פעמים בשבוע, מרזה לו בנונשאלנטיות תוך כדי בליסת עוגות גזר, והראציו שלי מביט לי בעיניים ואומר בקול נוגה "תזיזי כבר את התחת יא בטטה"
מאחר ואני מאוד מעריכה את הראציו ופחות את עודפי השומן המחייכים אלי מדושנים, ארזתי את עצמי לריצה קלה.
זה שנשפכתי אחרי 650 מטר כבר סיפרתי לכם. מהבושה הדלקתי סיגריה ותקעתי לאפה באמצע הלילה.

עברו חלפו להם חודשיים.. שברתי הערב את מחסום ה 5 ק"מ. בעוד חודש ומשהו יש מרתון לילה לבן בת"א. העמיד אותי בפני עובדה ורשם אותי למרוץ 10 ק"מ. חולצה עם מספר כבר יש לי. ואני מפנטזת על הילדים שלי עומדים על קו הגמר עם דגלים בידיים וצווחים " כל הכבוד אמא!! יל'ה אמא" ו" אמא היא שלנו!"
להגיד שאני נהנית? לחלוטין לא.
אבל לאכול לאפה באמצע הלילה בלי שום נקיפות מצפון..ממממ... הו כמה אני הולכת להנות מזה...

אוטוטו כבר כאן, בת 38

חוגגים בכלל ימי הולדת בגילאים כאלה או שצריך לשמור על פאסון?
כלומר, בשנים האחרונות אני בעיקר קצת מפנקת את עצמי, קצת ממשיכה כרגיל, מקבלת זר פרחים ושי מונח על השולחן בעבודה. הבנות שמות לי בלונים, האיש שאיתי עושה לי שיחות של "נו.. אז איך זה להיות בת ככה וככה" שאלה שמצחיקה אותי בכל פעם מחדש כי אני כבר כמה שנים טובות לא מאמינה שאני ככה גדלה לי.

אבל הילדים כן, בעלי החיים שלי מזדקנים ונפטרים בשיבה טובה ומגיע דור חדש. אני כבר לא במאגניבות של החבר'ה הצעירים בעבודה. הקריירה שלי מתפתחת, אנשים מבוגרים וחיוניים שפגשתי לפני 10 שנים, מזדקנים ונעזרים כבר בפיליפיניות.אלה סימני הדרך שלי כי את עצמי אני לא מצליחה לראות. בעצם כן. במקום אחד. את ההחכמה. את נסיון החיים. את החיוך של BEEN THERE-DONE THAT..

וכל שנה שעוברת לה ככה אני תוהה ביני לבין עצמי לו הייתי יכולה האם הייתי חוזרת לגיל מסויים או לתקופה מסויימת או להלך רוח צעיר יותר, והתשובה בכל שנה היא לא. אני אוהבת את המקום הזה, אני נהנית ומתענגת על המקום הזה וכן, גם על הגיל הזה.

לאפפפפפפפה!