מיומנו של חסר הנסיון, המנסה למצוא דרכו בים הטעויות.

Last Goodbye / Jeff Buckley

הלב דופק במרץ, יובש בפה.
קורא שוב ושוב את מילותייך.
קורא כלא מאמין, משפשף את עיניי כבודק שזה לא חלום.

קרוב כמו שלא הייתי מעולם, 

אל פסגת השאיפות.

הזעתי, טפטפתי, הפכתי צמא מאוד. שתיתי מים כאילו הרגע סיימתי לטפס על הר.

הר עצום של שאיפות !

שאיפותייך שאותן אבצע אחת אחת,

וכשאגיע לפסגת השאיפות...
עייף,
רועד,
נרגש.

רגע קטן שם חולף,

והנה אני,

נופל לרגלייך.

בצעדים זהירים גיששתי באפלה, 

מחפש קרן אור ולו הקטנה ביותר.

כזו שתכוון אותי,

תאפס אותי,

שתגרום למחט שלי להצביע לצפון ושתהיה לי נקודת ייחוס בעזרתה אדע להתמקם כמו שצריך, כמו שאני משווע להיות וכמו שהיא רוצה.

גם אדם עיוור מרגיש את שינוי הטמפרטורה כשהשמש מגיחה מבעד לענן. 

ורוב האנשים מקבלים את השמש כמובנת מאליה.

אני לא רוב האנשים,

שום דבר מבחינתי אינו מובן מאליו.  

קרן האור הראשונה שכיוונה אותי אליך הייתה בתקשורת הראשונה. 

לא ידעתי כלל להגדיר למה בדיוק אני נמשך, אך מיד הרגשתי את העוצמה. 

וככל שהמשכנו לדבר היא התחזקה.

היום צעדיי ברורים יותר והדיוק רב, 

והצעדים תכופים וקצבם עלה .

אומרים שככל שמתקדמים מהר יותר הראייה הופכת להיות צרה, אפקט המנהרה.

במהירות מסויימת הצדדים מיטשטשים והדבר היחידי הברור הוא הדבר שנמצא מולך. 

לכן ככל שאנחנו מכירים יותר הסביבה הופכת מטושטשת, ואת היחידה שאני רואה בחדות מופלאה !

"אתקשר אליך עוד שעתיים.... לא לישון !"

נשלחתי לשעתיים של בהייה במסך, בציפייה.

זה לא משהו שהיא אמרה לי אבל אני יודע שהיא לא תצא לי עכשיו מהראש. 

במהלך היום אני מוצא לי עיסוקים, בין לבין חושב עליה, למעשה חושב גם תוך כדי כל הדברים וההתרחשויות שמסביבי. 

עיניי השקד שלה מביטות עלי מהמסך, כשאני מפסיק להסתכל הן ממשיכות להביט עלי מדמותה שאני רואה בתוך ראשי.

ניסיתי לקרוא קצת כתבות משעממות, אך הדקות זזות לאט. 

עד לפני שעתיים, 

נפשי הייתה שקטה.

דברי היום שחלף הפיגו במעט את המתיחות הפנימית.

כאילו הורדתי כמה מתגים, הרדמתי כמה מערכות.

ואז... בצפצוף חד והודעה הכל השתגע שוב !

פירור של יחס ממך מקים אותי בשבריר שנייה לחיים, 

אני נדלק,

עיני מבריקות שוב. 

בזכותך ! 

ללא מאמץ את עושה את זה, 

בעצם קיומך המסב לי אושר. 

כשאת מדברת איתי וקולך הצרוב בראשי חודר למודעות.

התדר הייחודי שלך מעביר בי גל חום, אני מרגיש חולשה לרגע ורצון ליפול. 

אני נופל למיטה להתכרבל, 

כה זקוק לחום ואהבה. 

ואת אומרת לי שאת רוצה לשחרר אותי, בשבילי.

כי את יודעת שאצלך אסבול. 

ואני נמס ... 

את כל כך מתחשבת, 

אבל כשאת אומרת לי כזה דבר,

זה גורם לי רק לרצות לסבול יותר בשבילך. 

אני מוכן ורוצה לסבול ולו רק בשביל הסיכוי להיות לרגע לידך. 

אז לא ישנתי ועכשיו אני בוהה במסך, מהופנט מתמונתך. 

ממתין... 

ומגיע הצלצול המיוחל ! 

וכל מה שתיארתי למעלה שוב קורה !

מזל טוב :)

בקרוב כל מה שנעלתי וסגרתי, 
אני מקווה שייצא לאור.
זו תקופה טובה לעשות חשבונות של נפש,
למצוא ולהתאים מפתחות למנעולים.
למסור את מה שלא צריך,
לשמור ולפתח את מה שדרוש.
להיות כנים,
לא לפחד להתבלבל ולטעות.

חתימה טובה :)

לפעמים הסחרחורת והבלבול,
חוסר הוודאות.
אני מרגיש כמו איזה אסטרואיד,
מסתחרר באופן בלתי רצוני ממש, בתוך הכלום הגדול והאינסופי.
מחפש את הכוכבת הגדולה שאתמגנט אליה.
אמשך ללא שליטה,
ללא יכולת התנגדות,
ואתרסק עליה לחתיכות בו בזמן שהיא תשלים אותי.

ואז אני הולך לישון לבד,

וחושב,

ומדמיין איך היא מתגנבת מתחת לשמיכה,

ואיך אני קופא ולא זז.
ואיך היא מרגיעה ומלטפת,

מפסקת ונכנסת לתוכי,
ומחבקת אותי מאחורה.

ואנחנו הולכים לישון מחובקים.

אנחנו נבנה בית על מין,
ונתקין בו ארונות לרוב.
קרונות יספקונו שלדים,
רעיונות וכמיהות יחלידו ויתפוררו
בהם.

[מוקדש לזוגות שחיים יחד ותתי המודע שלהם הולכים לישון במיטות נפרדות]

אם הייתם מחברים לי דינמו לזנב כאשר היא מכנה אותי יקירי, 

הייתי יכול לספק חשמל לכל קנייה. 

כבר עשור מתהלך לי כאן, 

בא... קורא... מביט...  הולך...

ועכשיו סוף סוף יש לי גם סיבה לזרוח.

כמו נבט לא רצוי שצץ פתאום בגינתה הגחתי, 

בטח משאריות ארוחת ציפור הגעתי לשם. 

את יודעת, פעם ניסיתי להנביט פלפלים מזן מוזר. 

וזרעים של פלפל לוקח להם כמה ימים עד שהם מתעוררים לחיים בסביבה לחה. 

ולא ידעתי עד כמה הם עדינים,

ויום אחד כשחזרתי שמתי לב שהדרורים כרסמו את כולם ! 

כשיקירתי בסביבה, 

הדרורים לא מעיזים ...

השפתיים שימחו אותך, אם תהית איך העברתי את האתמול.

לקחתי לי אתגר לחשוף קצת את הלב.

"לחשוף את הלב" לקח להערכתי בערך שלוש שעות

זה דורש ריכוז כי תנועה אחת שלא במקום וזה עף מחוד העיפרון.

ואז צריך להתחיל הכל מההתחלה...

3>