מיומנו של חסר הנסיון, המנסה למצוא דרכו בים הטעויות.

כאשר היא לא יוצאת לי מהראש, ואני חייב לעשות משהו עם הרגשות הבוערים בתוכי

מחסום בכתיבה,
מרגיש בבית... לבד.
בונה שכבות הגנה סדוקות, 
סדקים,
משאיר סדקים בכדי שבצורה כלשהי תמיד ישאר איזה מקום דרכו ניתן יהיה לחדור פנימה.
לא בטוח אם יש שם דבר מסקרן,
לא בטוח שיכול לגייס את הרצון לשנות את המציאות לבדי.

מתרגל לבדידות,
יש המון אנשים סביבי.
אבל קליפות מסויימות תמיד נשארות סגורות ובצורות.
לכל אחד יש את הלבד הזה שלפעמם בא לבקר,
לא בטוח שמחייך הרבה,
לא בטוח שנלחם בבדידות,
אולי נותן לה לעטוף אותי קצת לפעמים.

מחר נגמר לי המינוי ואני חושב שאתפוס שוב מרחק מכאן, כך לפחות אני מקווה אך אינני יכול להתחייב על כך.
רציתי לומר לך זאת כי את האדם הכי קרוב אלי כאן ואת דואגת לי תמיד.
אני כרגע לא מצליח אפילו לכתוב לבלוג, אני מכיל מועקה של קפיץ דרוך וחלוד שעדיין מאיים לקפוץ מבעד לחלודה של עצמו.
קשה לי להאמין שאצליח לא להכנס בכדי להציץ כאן בכל זאת, אני סתם מבולבל כבר מהחיים האלה.
נותן לזמן לעבור ללא כל תכלית ורצון לשנות דבר.
בזמן האחרון הגאות והשפל קיצוניים נורא,
הים הפנימי שלי נסוג קילומטרים אחורה כל יום וחוזר לפעמים ומציף את רחובות נימיי.

הלב הזה,
שוב מרים משקולות של בדידות.

הברק בעיניים מלוח.
והמלח, לפעמים הוא גם מלח של אושר.

אולי הפעם לא הצלחתי לגרור את הדימיון לתוך המציאות הקולקטיבית,
מרהר בדברים הרבים שקרו כשיצאתי אל המדבר,
וחושב שאולי אני צריך לחזור לשם.
מספר ימים בחוץ כמו זאב בודד, 
לצבור כח, להתמודד עם פחדים, להתרגל ליללות.
להיזכר באינטואיציה שלי החזקה.

תמיד ידעתי שיש לי הרבה מה לתת,
עוד לא מצאה אותי אחת שיודעת לקחת.

יש משהו יפה במקומות נטושים, 
מקומות שנראה שהזמן בהם עמד מלכת.
ושכבת אבק עבה שמצטברת, שאיננה אחידה ממש.
במקומות מסויימים ניתן להבחין שנשארו סימני אצבעות

שנגעו ובדקו פעם מיקומם של דברים.
ומפרצים אלו שהיו פעם בולטים בנקיונם על גבי שכבת האבק הלא אחידה,
בעצם כוסו בשכבה חדשה שנותנת להסיק שהבדיקות הללו נעשו כבר מזמן.

אני יושב ותוהה בלילה גשום,
איך נראות העיניים שלה.
איך אישונייה כמו שני כוכבים תאומים, 
יצרבו על אישוניי בחשיפה ארוכה.
איך תצא לנו תמונה שרופה שרק בבואתה תיראה וכל הרקע יבלע בתוך לבן בוהק,
אולי חדי עין יבחינו בצלליתי שם במרחקים בקושי ניתנת לזיהוי.

אך אחזור תמיד לקליפתי בבדידות, אתגלם לי כל לילה ובבוקר לא אצא פרפר.
למעשה לא הצלחתי לצאת מעולם,
כי אלוף בלקבור את עצמי.
יותר משני עשורים הרצון גלום בתוכי,
כמו בתוך קליפה של אגוז מקדמיה.
כנראה שרק שבירה עוצמתית תוכל להוציא את התוך,
אינני יודע...
כשזה סגור שם, לפעמים זה מסתחרר וגורם לתחושת בחילה קלה.
לרוב אני הולך לישון, אבל לפעמים אני מקיא קצת מילים...

כאשר כמעט הפכתי לעץ בגנך,
הייתה זו תקופה נהדרת.

ולרגע הייתי אמיץ,

ואחר כך חזרתי לנדוד עם עצמי....

לאותן מילים אבודות שחלקן אבדו במצולות, 

חלקן נשרפו באש תותחים, 

או נפלו משמים מפורקות ומפוייחות.

חלקן הגדול נחשבו, 

ואבדו במבוך הנימים שבגוף.

חלקן לא הספיקו להבשיל למשפט, 

לא יצאו אף כמילים בודדות.

השקט הגדול שבתוך הראש מורכב מהמון מילים שקופות,

והשקט הזה יש לו סאונד משלו, 

ואלו צלילים שגם אנשים חירשים מסוגלים לשמוע.

רוחות רפאים של מילים שלא נאמרו מתהלכות ומזיזות חפצים בתוך מוח רדוף.

ואין בזה שום רוגע,

וכולם עומדים שקטים,

ממתינים שהטקס יגיע.

אוויר צפירות חמים, 

ותחושת החמצה נוראית מלווה את היעדרותם של המילים האבודות.

ואין להן אפילו מצבה אישית,

את הפרחים אפשר להניח להן למרגלות המונומנט.

ויש לפעמים,

שזה מרגיש כאילו...

הן מביטות על כולנו מלמעלה,

מאשרות בחיוך מהול בעצב.

מבינות שבחלל שהן השאירו,

אנו נישא בנטל ובכובד משמעותן 

עם ביטוי או בלי.

עד אחרית הימים.

אם יש גן עדן למילים אבודות, 

דאגתי בחיי לאכלס בו כמה וכמה דונמים של מילים שקופות.

_{HEART OF THE SUNRISE}

Love comes to you and you follow
Lose one on to the Heart of the Sunrise
SHARP-DISTANCE
How can the wind with its arms all around me

Lost on a wave and then after
Dream on on to the Heart of the Sunrise
SHARP-DISTANCE
How can the wind with so many around me
lost in the city

Lost in their eyes as you hurry by
Counting the broken ties they decide
Love comes to you and then after
Dream on on to the Heart of the Sunrise
SHARP-DISTANCE
How can the wind with its arms all around me
SHARP-DISTANCE
How can the wind with so many around me
I feel lost in the city

Lost in their eyes as you hurry by
Counting the broken ties they decided

Straight light moving and removing
SHARPNESS of the colour sun shine
Straight light searching all the meanings of the song
Long last treatment of the telling that
relates to all the words sung
Dreamer easy in the chair that really fits you

Love comes to you and then after
Dream on on to the Heart of the Sunrise
SHARP-DISTANCE
How can the sun with its arms all around me
SHARP-DISTANCE
How can the wind with so many around me
I feel lost in the city

ברצוני לספר לכם על (אולי) פיצול הקשב המתרוצץ במוחי.
הבנתי מרוב מכריי שכנראה אני מעבד נתונים מעל לממוצע.
לפעמים (או לרוב, תלוי בתקופה) אלו נתונים שאין בהם כל תועלת ממשית, והדבר היחידי שאני מוצא מועיל בהם, זה שאותם נתונים עוזרים להרגיע אותי.
אני מעסיק את עצמי לא בכדי שלא לחשוב יותר מידי, אלא בכדי שלא לחשוב עד ליצירה בטעות של מציאות הגיונית (לי) אחרת.
כי אני יודע שאם אצור אחת אז תהיה היא מורכבת לפרטי פרטים, כי אני לפעמים פרפקציוניסט,
ויכול להיות שיהיה קשה לשלול אותה.

אני אוהב את השמיים על כל מה שקשור בהם,
אוהב להסתכל על דברים מעופפים.
גם אני מעופף לפעמים.
בשעות שאפשר והראות טובה, מצליח לראות לווינים.
מטוסי צבא ? את חלקם מזהה לפי רעש מנוע.

אבל לא רק שמיים.
בכלל אני אוהב להסתכל מסביב.
להריח את הפריחה בעונה זו.
לדגום את האוויר של מקומות שונים.
הסקרנות נשארה כמו של ילד.
סקרנות, היא שהביאה בעבר למחקר וקידמה את האנושות.
ובשבילי היא נותנת לי משהו להתעסק איתו בראשי.
וזה בסדר,
בדרך כלל אין שום בעייה עם זה, כשאני חושב עם עצמי.

היא אספה אותי מהרחוב הצונן,
היה זה יום אפרפר ויפה,
האוויר היה נקי מאוד,
ריח חרדלים ושאר פריחות של חורף.
נסענו לאחד מגגות העולם.
להיות איתה, כבר עושה לי טוב.
עד לרגע לפני שאספה אותי,
הייתי בהתארגנות אל מול מחוגי השעון.
אני והמחוג של השניות בדקנו ללא הרף מי יגיע ראשון ליעדים בהסתדרות ובהכנות.
ואנחנו מדייקים! 
בכלל לא אופייני לרחפן שכמותי 😄
ועכשיו בדרך כשאני לצידה, כבר אינני מרגיש את הזמן, תחושתו חומקת לה ממני ברגע שהיא מגיעה.

ובאחד מגגות העולם,
עכשיו כשאני איתה,
מתחילה בתוכי המלחמה,
ואני חייב להתרכז !

אתם מבינים ?
אני עכשיו נמצא איתה ומתמסר, והנתונים לא מפסיקים גם כאן.
כי פתאום עובר מטוס, והראש פונה לחפשו,  זה רפלקס אני מסביר.
היא אומרת לי לשתוק.
אני מכניס את ראשי לנשום את שיערה,
לנשום את צווארה.
ועוד רעש,
 של ציפור הפעם, ואני...
אני לא שומע ציפור,
אני שומע צוצלת !
ואני איתה...
מניח ראשי על כתפה.
אומר לה שאני מצטער על המבטים החלולים,
כשהיא רואה אותי חושב.
מבקש לנשק את צווארה, ומקבל אישור.
לתת לעולם להיעלם ולהתרכז רק בה.
אני נמס בידיה,
היא מרגישה אותי.
וברקע רעש של מטוס קרב נוסף שאני מזהה.
כל כך קשה...
לוקח לי זמן להתפקס.
עיניה הטובות מבחינות שקרבות מתרחשים בתוכי, והיא מרגיעה אותי.
כשאני מספר לה שאני זוכר בעל פה רצף של 16 ספרות עם שתי נקודות עשרוניות ופסיק אחד, והן של נקודת הציון של המקום בו ראיתי אותה לראשונה.
היא שוב אומרת לי לשתוק, ומרגיעה...
אני לוחש "אם את מכניסה את הרצף הזה בחיפוש בגוגל ישר מופיע...."
"ששששש... תירגע"
אני שותק וצולל לתוכה כמבקש מקלט.
בינתיים לפחות מצליח להיות שם בשבילה,
וככל שאני יותר בשבילה כך גם השקט שורר בי, סוג של שקט כזה שובב.


המזל הגדול שנפל בחלקי, שפגשתי אותה.
ושהיא יודעת שאני מוחק עשרות מחשבות ונתונים חסרי משמעות כשאני איתה.
שאני נאבק בתוך ראשי, כדי להיות שם בשבילה.
לשרת אותה.
בזכותה אני מנצח קרבות, שבדרך כלל אבודים.

עד שהגעתי למקומי הטבעי, עם הראש נעול בין רגליה.
הספקתי לספור 14 מטוסי קרב,
איילים, ושפני סלע, ושמעתי צוצלת.
ועכשיו אני סוף סוף 100 אחוז.
ובמקום הזה הכל שקט.
לא מטוסים ולא איילים ולא ציפורים ולא חרדלים ופרחים.
החום שלה, הריח שלה,
רק היא,
והשקט הסוער בתוך שנינו.

הנרי חטף חזק, 

בגלל שהנרי לא הקשיב לבקשה

פשוטה,

ובנוסף גם היה חצוף...

אם אתם רוצים לקרב את הטוב,

תעשו בדיוק ההפך מהנרי !

וחוצמזה : 

לרדת זה מרגיש כמו לעלות למטה :)

בברכת נעילות רבות לכולם :)

NICK CAVE & THE BAD SEEDS  

 " Henry Lee "

(feat. PJ Harvey)

נראה כמה אצליח להחזיק במרחק. 

קחו שיר טוב, יצירה. 

מקווה שלא יצליח לי :)