זה כנראה יהיה אחד הפוסטים האחרונים שלי, אם לא האחרון בהחלט, לפני שאני חוזר לארץ.
אולי אפשר לקרוא לזה מסיבת סיום?
בסופש האחרון קיילי הייתה כאן (דיווח בפוסט הקודם). אבל זה היה רק סוף הסיפור, לא כולו.
ביום רביעי בערב, פייג’ רצתה לקפוץ. היא באה לפה, חמודה כתמיד, ושאלתי לשלומה. “ממש התגעגעתי לקול שלך” היא אמרה תוך כדי שהיא מסמיקה מכף רגל ועד ראש. היא סיפרה שהיא נעלמה בלי להגיד כלום בגלל שהתעלמתי ממנה מתישהו והיא קינאה. אף פעם לא שיחקתי איתה, החלטתי שהגיע הזמן, והתעקשתי לתת לה ספנקינג על זה שהיא נעלמה ולא קיבלה ציון טוב באיזה מבחן בקולג’. זה הביך אותה נורא. היא הייתה אדומה לחלוטין וכך גם הישבן שלה היה. היא שלחה לי תמונות למחרת של הסימנים וכאב לה לשבת. זה היה נפלא.
היא נשארה לישון והלכה לעבודה ב6:30 בבוקר. ב9 כריסטינה באה והעירה אותי עם מסז’ ברגליים. היא הכינה ארוחת בוקר, והזיכרון על הפעם הקודמת שהיא נזכרה להתחנן שאני אזיין אותה 9 דק’ לפני שהיא הייתה אמורה ללכת וסירבתי היה צרוב בה חזק. אז היא הזכירה את זה מראש ואמרה שצריך לדאוג שיש מספיק זמן. אז לקחתי אותה למיטה ושכבנו והיה נהדר. היא ירדה לי וליקקה לי את התחת וזיינתי אותה מכל מיני כיוונים.
עישנו קצת נרגילה אחר כך והיא הייתה צריכה ללכת ב2 בצהריים. כשהיא הלכה נסעתי לקנות עוף כשר פה מבית חב”ד ופירורי לחם לשניצלים. משם הלכתי לאסוף את קיילי מהשדה ואת השאר אפשר לקרוא בפוסט הקודם. במשך כל הזמן הזה (טוב, בין לבין) דיברתי עם מישהי חדשה שהתחלתי לשחק איתה אונליין. היא אוהבת לקבל משימות, והיא ממש ממש אוהבת שלא נותנים לה להשתין.
אני עוד אראה אותן לפני שאני טס (אולי חוץ מקיילי). אבל בכנות, כסף או לא כסף, נראה לי שבאתי לפה כדי שיהיה מעניין. ואני חושב שבסופו של דבר, האמריקה הזאת עשתה לי טוב.