השבוע מישהו אמר לי משפט. " מוטב יהיו שוגגין משיהיו מזידין" . ההקשר כמובן היה שונה. אבל אני, סוטה דה לא שמאטה שכמותי, הרי לוקחת כל דבר למקומות הסודיים שלי, מפרקת אותו שם לגורמים ומכניסה לעצמי קצת צבע לשיגרה.
אז אני, אני , אומרת בדיוק להיפך.
פליק בשגגה - הוא פליק שתגובה עצבנית בצידו. שגגה זה אומר שאתה הכנסת לי סטירה????? אתה יצאת מדעתך או מה? מה אתה גבר מכה?
מאידך בזדון, אוהו, זדון זה טוב! זה מתוכנן, זה מכוון למטרה, זה מלווה במבט הנכון בעיניך ( המבט הזה של המניאק נוסח ג'ק ניקולסון בימיו הטובים, שעושה לי כל כך טוב ) . הפסים היפים האלה שאתה עושה לי על התחת, מסודרים, כחולים סגולים צהובים , מאוד זדוני מצדך. וזה עוד לפני שדברנו בכלל על הנשיכות - שאתה יודע שאני שונאת מעמקי נשמתי השרוטה. שונאת!!! אבל המחשבות הזדוניות שלך מעולם לא פסחו על איזה נשיכה סמויה. כי ככה בא לך. טיפוס זדוני.
אין דבר יותר קבוע מסידור זמני
נסיונות כתיבה ראשונים.עדיין בשלב ה 1/2/3 נסיון. מאה ימי חסד ראשונים נשמע לי קצת מוגזם לבקש - אז אולי שעתיים?
http://www.dailymotion.com/swf/x5zld2
קחו אויר, משהו קר לשתות, אולי איזה סיגריה לחובבי הג'אנר....
להנות מכל רגע.
חברינו , בני המחזור, אותה קולקציה של חברים משכבר הימים, אותם אנשים שבזכות קיומם אנחנו עוד סובלים איך שהוא את הארץ היוזעת הזו -
כולם פחות או יותר בני גילנו. כמעט כולנו "דור שני" לדור הפלמ"ח. דור שלישי לעליה שניה ושלישית. לכולנו שמות עיבריים קלאסיים - לכל הבנות יש שם עם צמה . מיכל, והדס, ותמר, ויעל - עיבריות לעילא ולעילא. ןהגברים גם להם שמות מאוד "מסוקסים" , לכולם שם שמות של קברניטים באל - על ( חלקם אכן קברניטים באל על ) - איתי ויורם, רונן והלל ועומר וצביקה .
כולנו גדלנו בתוך החינוך הקתולי להחריד של תנועת העבודה. העבודה היתה חייהם של הורינו ואף שלנו עד שבגרנו והצלחנו להשחיל איזה מחשבה עצמאית ( קטנה.. ) או מעשה עצמאי.
ואני יושבת לי בכינוס עוגות הגבינה השנתי, עם אנשים שאני מכירה מאז היווסדי, וחושבת - הרי הסטטיסטיקה נחשבת לסוג של שקר. אבל כולנו הרי חלק מהאוכלוסיה. ואם מדדו תופעות שונות וקבעו שהן קיימות ב 10% , אז אולי זה באמת 8% או 15% , אבל התופעה קיימת.
אז מי מיפי הבלורית מכה את אישתו? מי עדיין בארון? למי יש מאהב צעיר שמנעים לה את שממת היום יום? מי מבשל כבר עכשיו איזה מחלה לא טובה? ולמי יש פסים אדומים ( וכחולים וסגולים ) על התחת וסימן של נשיכה על הציצי השמאלי?......( תשובה נכונה אחת מחמש גם נחשב?)
מה לא ככה?
כידוע לקוראי ( מעטים , איכותיים ונאמנים שכמותכם...... ) חג שבועות הוא בסיס לקיטורים רבים בבית הזה.
שהרי לא פולניה כמוני תוותר על התענוג שבסבל מתמשך ( בדרך כלל לפחות יומיים, ואז שבת... בנוסף ) של אירוח משתתפים רבים, שצלחו זה עתה את כביש 6 והגיעו הנה רעבים צמאים ותאבי חברה כמילואימניקים בשנה הראשונה של המילואים. אחרי נסיעה ארוכה ומייגעת, עם הילדים במושב האחורי, ולאחר קרבות השרדות מול הנהג הישראלי המצויץ.
וברגע שהגיעו , התישבו תחת גפני ותחת תאנתי וכול אישיותם אומרת " אךךךךךך, אין כמו חברים בכפר. איזה חיים יפים יש להם. אולי באמת נשקול לעבור לכפר גם אנחנו" .
ואמתכם ? סאבית כיבוד מושקע. נשלטת הירקות החתוכים וגבינות הכפר המשובחות, משרתת המשקאות הסחוטים לבד, שפחה חרופה של עוגות גבינה משודרגות. מגישה ומורידה. מורידה ומגישה . מחממת, מקררת, עורכת ומסדרת.
ולאחר שכולם אכלו, ושבעו, וברכו את אדוני, וקיללו את ראש הממשלה, (איש איש לפי העדפתו הפוליטית), ובכו על המצב, וייללו על הילדים, והתעצבנו על הזבובים ודנו בכובד ראש כמה ארנונה משלמים כאן ומה מקבלים בתמורה.. לאחר כל אלה, עלו כולם על העגלה המקושטת, ונסעו אל השדה לצפות בילידים רוקדים, בתושבי השמורה המקומיים מציגים לפני ה"לבנים" שזה עתה הגיעו את מרכולתם המשגשגת.
עם זאת עליכם לדעת - בחג שבועות בעמק יש רוח. לא "סתם" רוח. רווווווווווווחחחחחחחחחחחח. בהלוך ? סופת טייפון מתחוללת מעל ראשיהם עטורי הכובעים של החוגגים. בחזור ? טורנדו מעיף את יתרת הכובעים שעוד נותרו, ואת האבק והחול ואניצי הקש שהגיעו חזרה מהשדה. קבוצות קבוצות של חוגגים מותשי שמש, הלומי רוח ואדומי עינים חוזרים לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו של המארח. שאף הוא קצת, אפעס , מותש טיפה...
ואנחנו כבר לקראת סיום חברים...... עוד קפה ועוגה. חיבוקים נישוקים , " בואו נצא, כי בטח יהיו מלא פקקים חזרה" . היה נהדר, חייבים להפגש יותר ו--------שלום על ישראל. ואימרו אמן.
אבל , החלטתי,לאור ( לחושך האמת, לחושך ) התקופה האחרונה, שהשנה אני לא מקטרת. די לפולניות המשתוללת, די לקוטריי המדבק. השנה אני נהנית. אז כבר מהיום אני נהנית. גם עיסקת חליפין מענינת שנחתמה מספר ימים לפני האירוע - תורמת את חלקה.
אני שומרת כל השבוע על מצב רוח מרומם, אני נחמדה, תקשורתית , שרותית ומתלבשת יפה! בתמורה , אחרי האירוע אני זכאית למסג' הנודע שלו. ארוך, מושקע, עם כל התוספות כלולות. עד כלות. ( האמת, שווה לגמרי )
עוד אחד מחברנו משכבר הימים מצא את עצמו בשיחת " זה לא את, זה אני" . ובפנים מכורכמים, דפיקות לב מואצות ומבט מושפל נאלץ, הגוזל הניגזל לסיים יחסים ארוכי שנים ורבי תהפוכות עם זוגתו, אהובת נעוריו.
זה לא את. זה אני... זה אני שרוצה חידוש, ורעננות, ושמחה פשוטה ונטולת שקיות זבל וטלפונים מהבנק, או מהילדים שהם צריכים משהו.
זה לא את. זה אני ... שנעים לי לגעת בעורה המתוח קצת יותר משלך. שקול צחוקה האמיתי מהבדיחות המשופשפות שלנו נעים לאוזני.
אני יודע, באמת שאני יודע. היא פחות אינטיליגנטית. את הבדיחות של מונטי פייטון היא לא ממש מבינה. ואגב - הלזניה שלה, הרבה פחות משובחת משלך. הספר של רם אורן שהיא מקריאה לי בשקיקה משפטים נבחרים מתוכו - נו, מה נגיד, די עלוב.
ברור לשנינו שיום אחד נקום בבוקר ולא נוכל יותר לשאת זה את זו. היום הזה מעבר לפינה -
אבל בנתיים, כמה כיף לי. הכל חדש לנו. את מאמינה שיש פוזיציות במיטה שהיא לא מכירה??? ( שאני ימות... איזה צחוקים איתה ) . הריח שלה אחר. המגע שלה אחר. השערות שלי בעורף סומרות רק מהאצבעות שלה שנכנסות לכל מיני מקומות שכבר זמן רב לא ביקרה בהם יד אדם. צבע טרי. כיף לנו.
אם צריכים כבר למות אז בבת אחת. הכי טוב, פשוט ללכת במסדרון של הבית חולים או סתם לעבור מחדר לחדר בבית שלך ( יותר טוב , האמת ) ולהדרס על ידי רכבת. או פיל.
אבל אם נגזר על הבן אדם לחיות ? כדאי לקחת את זה ממש לאט. בתשלומים , להרבה שנים.
והכי כיף - לא לדעת באיזה רשימה אתה. להיות אידיוט זה הכי משתלם.
לפני המון זמן, כשבאתי אליו התחשק לו להסביר לי משהו מהותי.
אני זוכרת שנכנסתי אליו לחדר, ערומה כמובן, כי ככה היה החוק. הוא ישב ליד המחשב , עבד על משהו וסימן לי עם היד לרדת מתחת לשולחן ולשבת שם.
היתה שם כבר כרית, ואני נדחסתי לשם וישבתי מלא זמן עד שהתחשק לו שאני אמצוץ לו בזמן שהוא עובד.
היה לי מאוד לא נוח. וצפוף והזעתי, למרות שהוא שם מאוורר והיה מזגן בחדר. מתחת לשולחן היה חם. זה גם די לא נוח למצוץ למישהו שיושב בכסא מנהלים די עמוק ועובד.
האמת הצלחתי לא רע. כי זה היה בתקופה שבאמת הייתי מאוד מאוד בפנים. וכל נגיעה בו עשתה לי שלל תחושות . אחרי זה הוא שלח אותי להתרחץ והביתה. ( אהה. כן, כן, שום דבר בשבילך היום כלבתי. אני עסוק )
אני כבר לא זוכרת מה היה הדבר המהותי ההוא שהוא רצה להסביר לי. אבל אני חוזרת במחשבות למקום ההוא הרבה פעמים ומנסה להבין .
ביום הזכרון השנה כתבה הגרעינרית החרוצה, שניהלה את קבוצת המדריכים שאירגנו את הטקס ( מרגש, ברור שמרגש ) במקומנו הקטן שמצפון לחדרה,
שלט ענק בכניסה למקום שבו התקיים הטקס : " אובדנם של האנשים הוא בשיכחה" . משפט חזק מאוד. אם כי שגוי לחלוטין כמובן.
אובדנם של האנשים הוא באובדנם. מי שמת - הפסיד. העובדה שאנחנו זוכרים או שוכחים לא משנה מבחינתו כלום. ( היא משנה מבחינתנו , שזה כבר משהו אחר ).
זה נכון כמובן לכל המתים - המתים "ההרואים" שבמותם ציוו לנו, או אלה שנהג שיכור סיים את חייהם , המתים ה"חשובים" והמתים ה"רגילים."
מי שמת - הפסיד. מי שחי עם האובדן של אהוב או אוהב - אכל אותה. כל השאר ? מילים שהן בבחינת אויר חם..... לא שוות הרבה.
להיות צמחוני ביום העצמאות -
זה כמו להיות אבל בין חתנים?
זה כמו להיות כהן בבית קברות?
זה כמו להיות שושנה בין החוחים ?
נשלט בין אדונים?
צהוב בין אדומים?
קיצר - לא היום שלנו. לא נורא. אנחנו נחזיר ובגדול בשבועות.
עוד כתבה אחת בעיתון עם תמונות של הבית שלבן לאדן ואנחנו ........ טוב לא יודעת מה אנחנו . אבל די כבר. לא?