אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

" אנו כותבים לא כדי שיבינו אותנו, אנו כותבים כדי להבין".

ועוד משהו יפה,סתם ככה לערב טרום סתיו :

לא תמיד צריך להיות צינים. לפעמים מספיק סתם להנות ממה שיש. ( זה בשבילך, מתנה צנועה על ההערה )

השנה אני מבטיחה - ( כותבת על הקרח יהיה יותר נכון, אבל יאללה, שנה חדשה, בואו ננסה לפחות )

1.להפסיק לחמוד את החבר של הבת שלי. חמוד ביותר הילד . זה לא חמדנות מעשית חלילה ( בעעעע. אפילו לפסיכים יש גבולות). או משהו מוחצן, או פוגעני. אבל הוא חמוד הילד. וזה מעורר זכרונות ונוסטלגיה לתקופה שגם אנחנו היינו חמודים. עם שערות רכות ונעימות כאלה על החזה, ותחתוני בוקסר אדומים עם ציורים של סנופי.
אז זהו. השנה זה נפסק. רק הסתכלות מעשית, רישמית, ושאלות ביצועיות בנוסח : כמה סוכר? אתם צריכים מגבת?

2. להפסיק לחשוב על זיונים כל הזמן. גועל נפש. בנאדם מבוגר, מבלה בעבודה שעות במחשבות מלוכלכות. השנה זה יפסק. השנה אני אקדיש הרבה יותר מחשבה וזמן למחשבה על דברים באמת חשובים.

3. להפסיק להיות תקועה כמו קוץ בתחת של המשפחה שלי. תמריאו אהוביי. תמריאו. אמא תשב בחושך ותמיין עדשים. סעו להודו, תחרשו את כוש, אפילו דרום אמריקה אני מסכימה. תחזרו ללויה שלי חמודים. אם ייצא לכם.... לכו ללמוד מה שבאמת אתם אוהבים, עיבדו בעבודות שמתגמלות אותכם נפשית, עזבו אתכם משכורת. משכורת זה לזקנים. והכלב? בטח שאני מסכימה שתשאירו את הזאב הבלגי הזה שאתם משפחה אומנת שלו "לבנתיים". הוא באמת חמוד. כלב שבורח לו פיפי כשהוא נובח זה חלום של כל אם עבריה. ואני הרי נשבעתי השנה לזרום אתכם...

4. אני אהיה אשת איש לתפארת. אלך לכל חתונה במשפחה שלו בלי לשקר שאני לא יכולה כי יש לי ישיבת הנהלה בעבודה, אפילו לאירועים של העבודה אני אבוא. לבושה כמו שצריך. אני לא אדבר יותר עם הבוס שלו שיחליף לו אוטו כי לא נוח לי למצוץ באוטו הזה. אני לא אגיד למנהל התפעול כשהוא מחפש אותו בטלפון שהוא עסוק כי בדיוק אנחנו עושים כל מיני דברים יפים. אני אתנהג ממש בסדר.

5. אני מבטיחה בהן צדק, להפסיק לשתות בירה. ולעבור ליין איכותי. הבירה הזאת זה אסון. מה זה כואב לי הראש אחרי זה. אנחנו כבר מספיק מבוגרים בשביל לקנות יין, מובחר, בחנות של יין מובחר, ולא בירה בהוזלה.

6. בקשר לזיונים מסעיף 2 - אני מבטיחה לי שאני אפסיק לחשוב עליהם, רק לחשוב ובזמנים הלא נכונים. אני לא מתכוונת, אפילו אם זה ישפר את הניקוד שלי לשנה הזאת, להפסיק לעשות. כי זה כבר לגזור על הציבור גזרה שאינו יכול לעמוד בה.

7. חייבת להיות גם איזו הבטחה אינטלקטואלית לשנה הקרובה. אולי איזה ספר על חקר המוח מהמתנות של ראש השנה. אולי אני אקרא אותו בקרוב.

8. וחייבת גם להיות הבטחה שקשורה בשוקולד. אני אחשוב על משהו.

9. וסתיו. זה יפה . בייחוד בוורמונט. בארץ הרי אין סתיו. אולי אני אתכנן לנסוע לשם לאיזה עשרה ימים. ( מותר לתכנן מה שרוצים, בהבטחות. לא חייבים לבצע . . . )

לקראת הראש השנה הזה שמגיע עוד מעט מעבר לפינה, ובכלל - החלטתי שהשנה אני עושה הסכם עם קדוש. ( ברוך הוא )

אני אתנהג יפה רוב הזמן.

אני אפסיק לשחזר בראש סשנים מלוכלכים במיוחד, עם יותר ממשתפת אחת, ועם אביזרים כואבים, שעושים רעש מפחיד, בעודי יושבת בפנים חתומות בישיבות משמימות בעבודה ( שרוב משתתפיהם, אוי לאותה צרה, חובשי כיפה ומפריסי ציצית ).

אני אעמוד בתחייבותי להגיע לעבודה בלבוש הולם , לא עוד חוטיני אדום . לא עוד חצי שרוול מכסה חזיית תחרה יקרה להחריד, ומגרה בהתאם.

סנדוויצים יגיעו לעבודה רק בשקית ראויה. אני מבטיחה שאני לא מחביאה יותר שקיות של מזרע במקרר. ( גם אז עשיתי את זה כי פשוט מיהרתי בבוקר, ולא שמתי לב. באמת. נו. )

אני לא מבטיחה לא לערבב חלב ובשר בבית, כי זה הבטחת שווא, ואני מבטיחה לא להבטיח יותר הבטחות שווא. אבל במילא אני צימחונית. אז אני אישית לא מערבבת חלב אימו ונקניק אביו.

ומעכשיו- מחשבות יוסדרו כחוק. לא עוד מחשבות על ... בזמן זיונים עם החוקי. לא יהיה יותר כדבר הזה. זיונים עם החוקי - כחוק. וגם בפוזות המומלצות על ידי הרב הראשי. ורק אחרי שעברתי ליד המקווה בדרך הביתה.

ובלי נידה יותר. חאלס. ( תמיד היה בלי, אבל זו הבטחה מאוד חשובה, אז נחזק אותה שוב) .

ואני אדבר יפה. באמת. סבר פנים יפות. בלבד.

ואני אקשיב כשחכמים ממני מדברים. וגם אנסה להבין. אפילו שהם מדברים מאוד מהר, ולפעמים הם גם ממלמלים ואני ממש לא מצליחה להבין מה הם רוצים.

ושום רכיל. והלבנת פנים.

אני גם מבטיחה לרדת איזה חמישה קילו. באמת הגיע הזמן. זה לא בריא ככה וגם לא יפה.

ואם אני מצליחה לעמוד בכל הנ"ל, לפחות, נגיד - חודשיים ( עד אחרי החגים נגיד ) , הוא יחזיר לי את אבא שלי לאיזה חצי שעה? כי יש לי כמה דברים קצת דחופים שאני חייבת לברר איתו. . ( ואני מבטיחה לא לספר לאף אחד . שלא יגיד לי - אני מחזיר את אבא שלך, אני אצטרך להחזיר לכל מי שיבקש וזה המון עבודה וכאלה. )

מה קורה כאן? אנא הלכו ימי הפוסטים המחרמנים, סיפורים מהתחת, דיווחים מהווג'יינה. אנשים בריאים בנפשם ובגופם, חלקם עם חיוך מאוזן לאוזן, חלקן עם סימנים כחולים מציצי לציצי היו מספרים לח'ברה ( שלא לאמר הקבצנים שהתאספו לקבל קצת נדבות מהבלוגים שלהם ) על סשנים מסעירים, או סתם חולקים תיאורי זיונים משובחים, מרובי השפרצות, גמירות, מציצות איכותיות , צעקות "הו מאמא" היו נשמעות כאן מכל עבר, והשימחה היתה רבה במקומותינו.

סיפורי זימה היו מופיעים חדשות לבקרים, סופרות מעדות שונות ( חלקן ממזרח אירופה... ) היו מפרסמות בהמשכים סיפורים מרגשים ומחרמנים אש, זוגות היו חושפים את ערוותם המשותפת.

לא עוד. הפוליטיקלי קורקט, הרשתות החברתיות המתחרות, פייסבוק ימח שמו, ושאר מתחרים אספו אליהם את כל החרמנים והשאירו כאן הרבה דיונים מעמיקים ( בתחת , כבר אמרנו? ) , ועם התנהלות מכובדת של קשישות ברלינאיות בתל אביב הישנה.

או שאני סתם לא יודעת אצל מי לבקר?

ביישוב שאני גרה בו, יש אחראי לתפעול מערכת המים.

איש יקר, נשמה טובה ואמיתית, אפס רוע לב.והוא גם לא צעיר, ( גם בצעירותו, הוא כבר לא היה צעיר ).

אבל - וכמו בכל דבר בחיים, גם כאן יש אבל, הוא לא ממש חכם גדול. או קטן. בואו נגיד ככה, כשחילקו את התושיה והשכל הישר, הוא לא היה אפילו בתור.

ועליו אומרים אצלנו - ג. מחבר חוט חשמל לשקע של הטלפון ולא מבין למה אין מים בברז.

לאחרונה יש כאן כמה דיונים שמזכירים לי קצת את ג. מערבבים המון דברים, עומדים איתנים על דעות שנסמכות על הנחות יסוד רעועות קצת. ומסיקים מסקנות , אעפס קצת על הבנקט. וכל זה - (להבדיל אגב מג. ידידנו), בטוב טעם, באופן רהוט, כנה ולעיתים אף נוגע ללב.

מסקנה - מה בעצם אנחנו רוצים מג.? כולנו קצת מעורבבים.

איזה קטע יפה. ( אם קוראים אותו כמו שירה. לא כטקסט דתי ). מרכז את כל הצורך האנושי באיזה סעד , מול הידיעה שבעצם אין שם אף אחד.

אין עזרי ואין כלום. בעסה. ( מילה קצת מיושנת, אבל עדיין עושה את העבודה )

" שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן,יָבֹא עֶזְרִי.
עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ;אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ. הִנֵּה לֹא יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.יְהוָה שֹׁמְרֶךָ;
יְהוָה צִלְּךָ, עַל יַד יְמִינֶךָ.יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה;
וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה. יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע:
יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה,וְעַד-עוֹלָם

ושוב תקפו אותי נדודי שינה בפתח תקוה. ( טוב, לא בפתח תקוה, אבל בטוח שלא בסיאטל ) .

ההסתובבות הזאת כל הלילה זה דכדכת. אחרי ליל טיולים כזה אפילו לצחצח שיניים בבוקר זו משימה שיאה לבוגרי סיירות בלבד שלא לדבר שאחרי עוד צריך ללכת לעבודה כשנראים כמו רקון שברח מגן חיות.

היום, הבנתי מה קורה כאן.

במקרה, עברתי אצל שכני החביב ( שלא נאמר "המכולת של למדתי" ) . שבדיוק היה ברפת בחליבת צהרים.

עכשיו שתבינו, ברפתות היום כל פרה עונדת על הרגל צמיד, העיצוב אמנם לא משהו, וגם הצבע לא ממש מעודכן להשנה. לא אחת קורא שהתכשיט המפואר מתלכלך לא עלינו בקקי. אבל !!!!!!!!! הצמיד הזה חברות וחברים , קהל נכבד ( אותם קוראים עמידים שהגיעו עד הלום בזיון שכל הנוכחי ) מוסר מלא נתונים על הפרה שעונדת אותו. לא אלאה אתכם בנתונים אלה, שאינם רלוונטים כהוא זה למחיר הקוטג', אבל אחד מהנתונים הנקלטים במחשב של הרפת הוא מספר הצעדים שצועדת פרתנו מדי יום.
תאמרו - מה כ'פת לנו, ואיך זה משפיע לנו על מחיר הקוטג'? שהרי הלכנו והפגנו, וטרחנו והחרמנו והכל ?

אז זהו, כשפרה מיוחמת היא הולכת פי שלוש כמעט מאשר כרגיל. ואז מייד מסייעים לה להתעבר, החלב שלה נעשה יותר איכותי, החקלאי מתעשר על חשבון האזרחים התמימים במדינה וכו' וכו'.

אבל אני, מה כ'פת לי . הבנתי, סוף סוף שההסתובבות הבלתי פוסקת בלילה - זה פשוט בגלל הייחום.

זין או שניים, צעצועים גם באים בחשבון אם יש מחסור עונתי , ובא לציון גואל. וואלה. איזה חשוב זה יחסי שכנות טובים.

תשמעו, אז גם אנחנו היינו במוצ"ש בהפגנה. באנו, ראו אותנו, רשמו אותנו. גם אנחנו במקובלים... גם אנחנו בורגנים מפגינים. גם לנו רע באופן כללי. ואנחנו משלמים הרבה יותר מדי עבור הרבה פחות מדי באופן פרטי. וגם אנחנו פריפריה. פעם זו היתה גאווה גדולה להיות פריפריה. היום זה סוג של נכות כללית. לא עוד מלח הארץ. סתם מלח בישול. מבשלים אותנו ואנחנו נעשים פחות ופחות ניכרים ומורגשים. תעבדו, תגדלו, תייצרו אוכל, ואנחנו בתמורה נבזה אתכם, נעליל עליכם שאתם גזלנים ועצלנים, ונייבא עגבניות מתורכיה. ( ואם תורכיה תפסיק לספק אז מלבנון, ואם לבנון גם תפסיק אז ממצרים, ואם תהיה שם מהפכה אז מלוב ואם ....... )

אז במוצ"ש הצטרפנו לגזלני האדמות, עושקי הציבור, המייצרים חלב ומוכרים אותו במחרים מופקעים בשביל להקים וילות עם בריכות שחיה ( לפרות שלהם ) . היתה הפגנה נחמדה. פגשנו המון אנשים ששנים כבר לא ראינו, אם כי היה קשה קצת לראות אותם בחושך. ומעדנו יחד עם כולם על הרגבים של איזור הכינוס והרגשנו שאנחנו עושים מהפכה. אה, רגע, שניה אחת, מהפכה???????? איזה מהפכה בדיוק. הרגשנו , האמת, קצת , איך להגיד את זה, קצת ,,,,,,,,,, אה, טיפשיים???

לצעוק ססמאות זה כבר באמת לא מסתדר לנו בפה. את השלט המושקע הילדים לקחו לקדמת ההמון כדי שהמצלמות יקלטו אותו. הכלב, החזיר הקפיטליסטי הקטן היה מפוחד מאוד מרוב המונים ונאלצנו לעמוד קצת רחוק בזכותו.

בעיקר, לא ידענו מה לעשות עם הידים.

לעמוד בהפגנה עם ידים בכיסים זה ממש לא נאה. התנשאות לשמה. לנפנף בהם תוך כדי קריאות קצובות - מזכיר לנו משטרים שאנחנו לא אוהבים . מחיאות כפיים סוערות - לא היה למי. בקיצור - עמדנו שם בשולי ההפגנה ששינתה את פני הדור, עם שתי ידים שמאליות. בסופו של דבר החזקנו מים ביד אחת ואת הרצועה של הכלב בשניה .

ואז פרשנו בשיא והלכנו הביתה לנצל את האדרנלין ולהזדיין עם רעש- כי הילדים לא היו. איך אני אוהבת מהפכות .

יכול להיות שאחת מהתופעות של הגיל זה הענין הזה של הטישטוש? חוויות נהפכות למטושטשות, חיוורות משהו.

דברים שפעם, היו הופכים לי את הבטן , משגרים אותי רטובה עד לשד תחתוני, מיבבת כמו טיגריס מיוחמת בליל ירח על הר קריח, היום , איך נגיד - לא בדיוק מזיזים לי את קצה הביצה השמאלית .

יש סוג של שובע בחוויות. מה שפעם היה מעיף , היום קצת מעייף ומעיק. הייתי שם, עשיתי את זה.

איפה הסערות המטלטלות? איפה הנסיעות חצי עיוורת בגשם לפגוש , לחוש, להריח, למצוץ ולחזור כל הדרך חזרה הביתה חולה מרוב אושר?

וזה לא תלוי באיש. זה משהו פנימי. סוג של אפירות. ואולי גם הסיבוב הראשון, והשני יותר מרגשים מהבאים אחריהם?

http://youtu.be/ זה באמת קצת היה צפוי לשים את השיר הזה. אבלמה לעשות, הגיל מביא גם חוץ מגלי חום גם גלי נוסטלגיה........

אז כל הדברים העצובים, והליריים, והמהורהרים, כל התובנות העמוקות , והמחשבות הבונות, שכתבתי בחודש האחרון - אחרי שנעשיתי יתומה פתאום, ( שני צדדים יתומה. חברים, זה לא צחוק הענין הזה) חלפו עם הרוח .

זאת אומרת שאפשר להמשיך מאותו מקום שהפסקתי? היתה תקלה קלה, מישהו מת. כל המילים שנכתבו על זה אינן - בואו נמשיך הלאה. מתאים . האמת מתאים.

מסתבר שבתוך זמן די קצר, באמת שלא נשאר מאנשים הרבה. זכרונות ממשיים אצל מי שאהב אותם. זכרונות מרפרפים אצל מי שהכיר. ואצל כל השאר- וואלה. השמש ממשיכה לזרוח במזרח, והרמזורים ממשיכים לעבוד בצומת יגור, והורדים המדהימים בגינה שלו פשוט גווועים כאילו קבלו איזה מסר קוסמי שמותר להתחיל לזייף עכשיו.

עוד יומיים שלושים, והוא ממשיך לא להגיע לארוחות שישי. לא יפה.

( אני יודעת שזה לא המקום ה"נכון" לכתוב דברים כאלה. אבל אני באמת כותבת רק כאן, מה לעשות. מדי פעם יוצא גם משהו שלא שייך. ככה זה אצל אנשים. לפעמים מתפלק להם ... )