אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

קרסביצה מיאה ( ולכי לסבתא ותתלונני שאני לא יודעת לכתוב את זה ברוסית כדת וכדין )

זהו . אז גם מספר ארבע התגייסה. ליווינו , תמכנו, עזרנו, הקשבנו, ספגנו, שמחנו, התעצבנו - ובסופו של יום, עוד בלונדה הצטרפה למערך הלוחם.

אגב, לידיעת הקוראים ג. אשכנזי וי. גלאנט - אף פעם לא נבהלתם מאתגרים. אז אתם תסתדרו גם איתה. אנחנו כאן בשבילכם, זמינים טלפונית 24/7 , תתקשרו. אל תתבישו. אנחנו נתמוך בכם, ונסייע ככל הניתן...

אכן , לא סתם הדגם הזה מגיע ללא פתק החלפה. לקחתם ? תהנו.


ושנו רבותינו - ציניות היא קו ההגנה האחרון מפני העצב.

טוב, אם אתם כבר כאן... אז תשמעו סיפור. ( הכותרת היתה לצורך הכנסת מקסימום קוראים. סליחה, באמת, תתלו אותי בהזדמנות )

קרה היום אחר הצהרים, בקניון רמת אביב. אמיתי לחלוטין.

אשה , בגיל לא ברור, משוחחת בטלפון בקולי קולות עם - בנה כנראה.

מתוך השיחה אנחנו מבינים שהוא מבקש אישור לפתוח את המחשב.

תשובותיה : " בסדר, אתה יכול. אבל להכנס רק לאתרים טובים. רק אתרים יהודיים. בשום אופן לא וואלה או כאלה. אתה זוכר צדיק שלי, לא וואלה והוט שבגללם היתה לנו השריפה הגדולה בכרמל... שלום צדיק שלי. "

לילה טוב צדיקים שלי. רק בשורות טובות.

טוב, נו, בסדר - הפנמנו. " משעמם זה המצוין החדש" . לפחות בכל מה שנוגע לשאלות הרות גורל כגון : " מה נשמע?" וכאלה.

אבל לגבי כל השאר - זה פשוט לא יכול להיות שיהיה כל כך משעמם !!!

ושאף אחד לא יתחיל עוד פעם עם הברכה הפולנית הנודעת של הסינים - "שתחיה בזמנים מענינים" . לא ל*ענין* כזה אני מתכוונת. לא למעניין ציבורי. שמה באמת עדיף משעמם. הכי משעמם שאפשר. בציבורי כשמתחיל להיות מענין זה בדרך כלל נגמר לא טוב...

שיהיה מענין בפרטי. באישי. הסודות שלי כבר כל כך שחוקים מרוב פנטזיות , שצריך המון דמיון בשביל לתפעל אותם כל פעם מחדש.
זה לא קל להעביר את היום עם פנטזיות משומשות ומרופטות כל כך.


וכל מה שיש לי לחשוב על מה שכתבתי הוא :" לא מתחילים משפט עם ו החיבור" שממה רוחנית.

העיר לי מי שהעיר על הקטע הקודם - ששום "התחלפות " אין שם.

על פי התיאור ( שממנו כבודו לא התלהב במיוחד ) מדובר כ-ו-ל-ה בשליטה מלמטה. סוג של עלבון לאינטיליגנציה , הכפשת שם הנשלטות ותופעה שיש להוקיע ולגנות.

וואלה? צודק.

איזה מזל שאני בהפסקה.

יש ימים כאלה, שהמציאות מרכינה את ראשה ומכריזה באוזני על נוכחותה הלא מאוד נעימה בקול גדול.

המציאות היא כמו ילד בן חמש. מנדנדת, דורשת התיחסות ותשומת לב בדיוק כשאתה עושה משהו אחר , מופיעה ברגעים הכי לא נוחים. יש לה את סדר היום שלה והוא נאכף במלוא כובד מישקלה של הנבלה.

אז החלטתי היום להלחם בה. בכלים שלה. היום גם אני בת חמש. מסתובבת בבית עם טרנינג וסוודר פרום, נעלי בית בגיזרת ארנבת ורודה שעושות רעש גרירה בלתי נסבל, אני עונה לשאלות בתשובות חד הברתיות לא ברורות. אוכלת חטיפים עם פרורים תוך צפיה בטלוויזיה, משחקת באבלס במחשב כבר שעה חמישית וממתינה בסבלנות למותו של אחרון התאים הפעילים במוח שלי.

אחר כך אני אלך למיטה - ואהיה מתחלפת לפרק זמן . אני אדרוש פינוקים וליקוקים, אני אגמור ראשונה, ולא אתחשב בו בכלל. אולי אני אפילו אכריח אותו להפליק לי כמו שאני אוהבת . אחרי זה אני ארדם בצד שלו ( הוא ילך להשתין, נו, זה תמיד ככה... ) ואשאיר אותו לישון בצד עם השלולית. ( ותהיה שלולית. אני אדאג לזה ! )

כי היום אני נלחמת במציאות.

ומחר שבת. בשבת המציאות לא עובדת. היא שותה קפה אם אלוהים ומתכננת איך להציק לנו בשבוע הבא.

.

כבר תקופה ארוכה שאנחנו מגישים זה לזו דוחות ביצוע יומיים - היינו, עשינו, ראינו, רכשנו, זרקנו, אמרנו, אכלנו ---- אין שם הרבה נשמה .
רק הרבה הרגל. ונוחות. וחשש מהבאות או מהנמצאות.


היתה פעם הבטחה באויר. כמו רשת אלחוטית. לא רואים אותה, אבל היא שם. והיום - שנינו מחכים לטכנאי. שיבוא לחבר שוב, רשת שלא רואים. רק יודעים שהיא שם . כשהיא שם.

(זה המקום לשיר נוגה . אבל אני לא יודעת להוריד אותם. או להעביר לכאן. )

חשוב להיות תכליתית. ויעילה. רצינית. שקולה. הגיונית. מסודרת. ראויה.

זהו? ומה נשאר ל 23 שעות הנותרות?

מתי הכי מביך - כשמדברים? כששותקים? כשערומים לראשונה? כשדנים על התנאים? כשמזדיינים ? ( ואם זה לא יוצא הכי מוצלח? )

ובכלל - הענין הזה עם המבוכה? עדיף שיש או עדיף שאין? אני חושבת שיש משהו נעים בלהיות נבוך. סוג של רעננות וחידוש.( אולי אני אנסה להיות נבוכה שוב , מדי פעם לפחות).

כי מבוכה זה מאוד מגרה בעיני. זה מראה שחשוב לך, שאתה עדיין לא מת מבפנים לגמרי ורק מסמן עוד V שיגרתי, שעוד יש משהו רענן בכל הסיפור הזה.

מצד שני מבוכה זה קצת בעיה. היא גורמת לעיכובים, מקשה על התקדמות האירועים המשמחים, צריך לפוגג אותה ( ומהצד שלי זה די כואב לפעמים ) , ובעיקר יש איזה תחושה באוויר של " זה לא הפעם הראשונה שאת מוצצת למישהו ונחנקת וכל האיפור נוזל לך ואת נראית כמו...... טוב, נו, לא חשוב, תמצצי ודי , נדבר על זה אחר כך.. "

ניסיתי. בחיי שניסיתי.

לכתוב מחרמן זה הרבה הרבה יותר מורכב ומסובך מאשר לשים את הפון בדיבורית ולהפליג שם בשבחו של הזין ההוא שתקוע לי בתחת, או בפה . שעושה עבודה כל כך טובה בלהוציא ממני קולות קטנים , וקולות גדולים, ודמעות , וריגוש וסבל קל והנאה גדולה.

יש איכויות דיבור שפשוט לא עוברות לכתיבה. האינטונציה קובעת כל כך הרבה - שהרי לכתוב "מציצה", ארוכה, מפנקת, עם הרבה רוק וקטעים של ווקום לפרקים - זה לא עושה שום עבודה על הבלוטות הנכונות. הקול, ההפסקות, התמשכות המילה, הדגשים - מסתבר שהם מפעילי הבלוטות האמיתיים.

ושלא לדבר על שליטה של ממש - כמה הרבה מילים נכתבו , גם כאן, על אותה עמידה מפורסמת על ארבע, עם ראש מורכן ותחת מורם? כמה מילים נשפכו על תחושת הציפיה הדרוכה, המעורבת בהרבה חשש , קמצוץ של תהייה ( מה *אני* עושה כאן ) וטיפטוף קבוע ויציב של אדרנלין - כל הנילווים להמתנה הדרוכה להצלפה הראשונה שיורדת . הבאות שאחריה זה כבר סיפור אחר לגמרי . לראשונה יש איזה איכויות מיוחדות . כשכותבים זה מילים, מילים , מילים. הקול, עושה הרבה הבדל.

אלה היו 20 משפטים על כתיבה מחרמנת. ( או שלא )