אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

אני יושבת מול הטלוויזיה בסוג של התמכרות לכאב , רואה את המראות ובוכה.

למה את בוכה הם שואלים- תמהים לגמרי , תמיד את בוכה בסרטים, אז מה עכשיו?

ולך תסביר להם שאני בוכה כי מחוזות ילדותי נשרפים. כי אוזלת היד , הבלגאן, תרבות החפיף, פשוט זועקים לשמים? כי ראש הממשלה, שהיה אמור להיות אחראי באמת לדברים האלה, מסתובב כמו איזה מ"כ שזה עתה סיים קורס קצינים ומשפריץ "מנהיגות" לכל עבר , בעודו מדבר שטויות, נותן הוראות לכאורה, מקשקש בקומקום על נושאים שסביר להניח שאיננו מבין בהם ( אם אני טועה, והוא *כן* עשה קורס כבאות , אני מבקשת סליחה בהכנעה ונותנת לעצמי כמה סטירות הגונות... כואבות - לא מהסוג הנעים חלילה ) , בלי צניעות, בלי שום כוונה ללמוד, או להבין. שופוני. העיקר שופוני. אני המלך כאן. ואני מתרועע עכשיו עם נתיני הנתונים בצרה.

כי תרבות ה - לרוץ קדימה, בלי לבדוק , בלי לשאול, כי התכונה הנהדרת והטובה והמיוחדת הזאת של להיות ראשון, לתרום, לנהל הפכה לאסון נורא וגבתה מחיר כל כך כבד - קצינת משטרה עם רצון ומנהיגות ויכולת - אבל בלי נוהל מסודר, ועם אולי פחות מדי סבלנות לברר קודם כל את נתוני האמת, של מתנדב מדהים ומקסים בן 16 ( מי שלח מתנדב בן 16 לתוך התופת הזאת ?????????? ) . של אנשים שאולי, אם היו ממתינים רגע, ובודקים את העובדות קודם - אולי אולי אולי היה נגמר טיפה אחרת?

כי כל כך הרבה בתים נשרפו ואנשים איבדו את כל שהיה להם - וזה קורע את הלב לראות את משפחת האמנים מעין הוד מנסה לנחם את עצמה - זה רק דברים חומריים. ..

כי הרי כולנו יודעים שההבטחות יתפוגגו בקרוב, והאנשים האלה ישארו עם החורבן והאובדן , די לבד. רק המשפחה והחברים יהיו שם. הממשלה על כל ניגזרותיה תעבור הלאה, לאירוע הבא... זה לא פוטוגני בכלל לטפל בקטנות. רק להצטלם עם קסדה על רקע האש הבוערת. זה פוטוגני מאוד.

לך תסביר להם שבגלל זה אני בוכה. עם דמעות גדולות ולא מנחמות. כי זאת המדינה שיש לנו , וזה קצת עצוב.

ביומן שלי היה כתוב שמזדיינים היום.
ביומן שלך - להפתעתך - ישיבת הנהלה.

בשבוע שעבר ביומן שלך היה כתוב שמזדיינים
ביומן שלי פגישה בנושא תקציב מערכת

גם החמורים שבמבקרים, גם הקוראים הביקורתיים ביותר, ואפילו אנחנו - לא יכולים לאמר שלא נדפקנו פעמיים החודש.

תשמע, כל עוד אתה מאפשר לי לבלות בין הרגלים שלך מספיק זמן בשביל לסדר לי את הראש ולהרגיע את נפשי המסוכסכת,

אני מוכנה לסלוח לך על הטעם הרע שלך , ועל העובדה שאתה מעדיף שמן זית מריר, פושט, ונחות על פני השמן הנהדר שקבלת ממני. מזן איטלקי, איכותי, ירוק וריחני. ( תסלח לי , מפגר. זה מה שאתה!!!!!!!! ) אבל מה - יש לך כמה יתרונות...

אתמול ביליתי שעות רבות בבית בד. ( כן, זה שאליו מביאים את הזיתים ומפיקים מהם שמן זית ) .

מאחר בית בד זה לא רק מפעל להפקת שמן, זה גם הלך רוח, מועדון חברים סגור, אולם שמחות וסוג של כיכר העיר - זה בהחלט מקום מעורר מחשבות.

חשבתי על סיפוק.

מדי פעם אני קוראת כאן אנשים , שמדברים על מקצועם, עבודתם, הייעוד שלהם - כעל גורם שנותן להם משמעות. ( חוץ , כ-מ-ו-ב-ן , מה"תחביב" הביזארי משהו, שלא לאמר דרך החיים השנויה מעט במחלוקת שכולנו חולקים כאן. לא לתקוף אותי על המילה תחביב, אני בטוחה שעבור חלק , זה המהות הראשונה והראשית. )

ואני חושבת לי, תוך כדי מיון ענפים סוררים מתוך כ 10 טון זיתים גולמיים שעומדים להפוך לשמן - איזו תחושה טובה, זו , שכל המסה הזו, תוצאה של שנת עבודה מאומצת ודי מפרכת למען האמת , הופכת למוצר , איכותי, כמעט חושני, שגורם הנאה ותענוג .

לראות את השמן הראשון של השנה , יוצא בסוף התהליך - לטעום אותו , ככה יש מהברז ביציאה, עם פיתה , כחלק מטקס החובה , להמר על אחוזי השמן, על האיכות ( השנה השמן בכל הארץ , אגב, איכותי במיוחד. ב"זכות" מזג האויר הנורא שהיה בסוף הקיץ ) .

תחושת סיפוק ותענוג - הרבה, הרבה יותר, רבותי, מחצי זיון. ( אולי שלושת רבעי זיון, מהאיכותיים במיוחד , וגם , רק אלה שנגמרים עם ספייס מטורף )

אז נשאלת השאלה - אם אתה שולט או נשלט ?

מה "לוקח" ? זה שאתה מזיין אותי בתחת, וזה כואב מאוד ואחרי זה נעים מאוד , ואני מוצצת לך עד שכמעט נופלות לי השינים? זה שאתה מוליך וקובע את הסדר יום של כל האירוע הזה? זה שאתה מנסה עלי דברים מביכים, או כואבים, או משונים, או סתם דברים שמעולם לא חשבתי עליהם בכלל, ואני מקבלת את זה בטוב, כי נעים לי לדעת שנעים לך ? או ההתנסחות שלך המנומקת והשקולה , בטון הדיבור הזה המדוד ? לעומת הקולות שלי , הלא מנוסחים וחסרי ההגיון , שאני משמיעה שם ללא סדר וללא תכנית?

או העובדה שאתה נירצע לחלוטין לעבודה שלך. שהמחשב שמחובר לך לגב בתוך התיק או ליד כשאתה "חייב לפתוח רק רגע" הוא בעצם סוג של עבדות עולם? שתוך כדי זה שאתה שולט בי באכזריות מתונה אתה נאלץ לענות לטלפון מחו"ל? זה שאתה נוסע כשלא מתחשק לך לנסוע, ואתה חוזר טרוט עינים ועייף מלנסות ולהבין את האנגלית ה"שוודית" שלהם שם ברחוק ההוא שנסעת אליו? מעצמת הייטק ממש אתה......... או שמא עבד נירצע לאח הגדול?

מה לוקח - היום יום או היום יום השני?

ורק ככה למען הפרוטוקול, הסבר קצר וממצה ---
עבד נירצע - ביטוי שבא מהמנהג לרצוע את העבדים, בדרך כלל בתנוך האוזן כדי לסמן אותם. לו היו יודעים ילדי דור הפירסינג והקעקועים את המקור לתרבות האהובה עליהם , אולי היו שוקלים פעם נוספת? ( NOT , ברור ש NOT ?)

אנשים כאן הפסיקו לעשות בלגאן ולהזדיין? כאילו הכל באיזה הולד מטורף. בבלוגים המשובחים ביותר ( כאלה שבעבר רוממו את הנפש, ועוד כמה איברים חשובים מאוד בגוף ) יש שירים , או קליפים , או סתם הגיגים רגילים.

חשבתי שכולם מזדיינים במרץ חוץ ממני. מסתבר ששוב טעיתי.

כשאוהבים אותך זה אחריות.

(ואנחנו לא נגיד חלילה וחס נטל. לעולם לא. . .)

באחד הבלוגים כאן נכתב לא מזמן על אנלוגיות בין החיים הבדסמים לבין היום יום. אם הייתי זוכרת אצל מי נכתב הייתי מביאה קישור. (וגם אם הייתי יודעת איך להביא קישור. אבל נעזוב זה עכשיו.)

אז מעשה שהיה כך היה - לפני כשבוע, הפכתי ללקוחה של אחד מבתי החולים. אני הבאתי איתי איזה צרה מסדר גודל בינוני , שכאב רב בצידה. הם הביאו מצידם המון משכחי כאבים במצבי צבירה שונים, בדיקות ולבסוף גם מזור מסוים.

הם חופרים, ובודקים, דוקרים ושואבים, לוחצים וממשמשים - כל אחת מהפעולות מלווה בסוג של התנצלות רפה על הכאב שהם עומדים לגרום - ואני, ספינקס.

לא מזיזה ריס, לא נאנחת , לא מתפתלת ולא מייללת. הם בשלהם - ואני משננת לעצמי בלב ( בתקווה שהם לא קוראים מחשבות ) - היי. היית פעם בצד שחוטף. הכאיבו לי רבות. חפרו לי, לחצו לי , ועוד כהנה וכהנה , גם ממנת ההשפלות האישיות ספגתי פה ושם בגבורה יתרה - אז לפחות שייצא לי מזה משהו. איזה כושר סבל משופר. התהגות מופתית במצבי חרום , משהו.

טוב , אז זהו. שלא ממש. כשכואב אמיתי, משהו מחלתי, שום דבר לא מכין לזה,- ההתנהגות קשורה באישיות וסוג של חינוך. שום מקבילות אין כאן. הבדסמ - לא שייך ליום יום. עוד חיזוק לתחושת ה"תאטרון" שתמיד חשתי שם. אם כי לנוכח כמות הרעש והיללות שיצאו ממני, כמויות הבכי ונזלת, ההתחנונים והדרמה אולי נכון יותר לאמר אופרה. אופרה בגרוש .
ורק למען הסר ספק - אהבתי העמוקה , בזמנו, לכל ה "קטע" נבעה בעיקר מהיכולת שלי לצרוח שם , ולבכות, ולילל , ולהיות מכוסה בנזלת ורטובה ועלובה. לצאת מהדמות הציבורית הזאת של הספניקס המחונכת. דמות ה : " ציוץ לא תשמעו ממני, גם אם לא הצליח לכם למצוא וריד בפעם השלישית..."

ולגבי הפוסט הקודם - זה של אוגוסט , אמר לי חבר טוב - יש נושאים שבהם עדיף שכל אחד ידבר בשם עצמו. שלא יתפלל בשבילי ושלא יעשה טובות. לא רוצה קיצור אפילו של דקה.

אז בלי קיצורים. נרצה את עונשו של אוגוסט במלואו . אנחנו כבר נהנה אחר כך, כשיהיה קריר...

בנתיים - פנטזיות חורף :

נזדיין עד שנשמתנו תפרח. יהיה שם המון רעש ( אבל התריס יהיה סגור כי חורף ) והמון נוזלי גוף
( אבל בלי זיעת קיץ ניגרת , נוזלי אמת ! ) . יהיה שם סוער , וקודר , יהיה שם כואב ונפלא . כמובן שהכל ייגמר במקלחת משותפת. שאחריה שנינו נרגיש נקיים ורעננים ויבשים. ( ולא כמו היום למשל ,שקשה להחליט אם נכנסת למקלחת או יצאת ממנה. הרטיבות הכוללת מאוד דומה )

נחזור לאכול אוכל של "גדולים". מבושל, מתובל . איכותי. לא עוד סנדוויצים זריזים מול מקרר פתוח . נדליק תנור אפיה ואפילו נאפה משהו איכותי.

נדבר משפטים מורכבים ונזנח את שיחת הנהמות הקצרות וההברות הלא ברורות . ( סורי, זה המקסימום שאנחנו מצליחים בחום הזה להפיק ) נחזור לקרוא ספרים , נחזור להתענין .

אה, והכי כיף - תיגמר אולי, סוף סוף עונת החתונות האין סופית הזאת????????

יהיה נהדר. באמת. יש למה לחכות.

עוד משהו קטן לכבוד החמסין -

נשדד הבוקר מספרו הכתוב להפליא אך המדכדך עד אימה של יאיר גרבוז " אוי ארצי" : תפילה המומלצת על ידו , לקיצור הסבל בארצנו בחודש הקשה בשנה.


" אדון עולם, בורא הלחות והזיעה והחום והחול והים וטמטום הראש שהם מביאים, אנא ממך, צמצם את שנות חיי בכל חודשי אוגוסט שהוקצבו לי, ואפשר לי לחיות חיים קצרים יותר אך נטולי אוגוסטים" .