|
|
|
איזה מעצבן זה שאי אפשר לדעת מי יבוא להלוויה שלי.
והכי מעצבן - שגם אי אפשר יהיה להתנקם בו ולא לבוא להלויה שלו בתמורה.
וכל הענין הזה עלה כי הבטחתי למשפחתי שעוד ארוחת חג אחת ואני יורה לעצמי בראש. הנבלות לא היו מספיק עצובים לדעתי.
והאם כבר ניתן לראות בגוגל עשרות , אם לא מאות , תמונות של חצרות בתים בארץ , שבמרכזם עומדת קערת ענק ובה סלט חסה עם רימונים?
בברכת לולב שמח לכולם.
האמת - לא כזה שוס.
בדרך כלל זה די משעמם שאנשים כאן, במקום לכתוב פוסטים מחרמנים ממליצים על שירים וספרים וכאלה.
אבל מה - הפעם אני חייבת. מתנצלת מראש. אני מתחייבת לכתוב משהו מחרמן / מצחיק / מביך/ מדהים - בפעם הבא.
"הזדמנות אחרונה לראות" - ספר נ ה ד ר ,
דגלס אדמס , יצא מהנישה המדע בידיונית שלו, וכתב עם מרק טרווריאן, זאולוג, אנגלי גם הוא. ספר מסע לארצות שבהן מינים של חיות בר שעומדות לכלות מהעולם. ראיה כל כך מפוקחת, מצחיקה, נכונה, רגישה ונפלאה של להקת הקופים הנקראת הומו ספיינס ( טוב, נו, בני אדם). פשוט ספר חובה לנפש . ( עם מסקנות עצובות לאללה. שיהיה ברור . )
לקרוא בליווי אלכוהול איכותי ובריזה בעוצמה הנכונה. תענוג צרוף. לשניה אפשר לשכוח כל מיני דברים רעים אישיים ולהתרכז בזה שבעצם כולנו תוצאה אבולוציונית די דוחה.
תרופת פלא לריפוי אופטימיסטים בלתי נלאים ממחלתם .
בקרוב יש לי יומולדת.
זה לא איזה פריט טריוויה חיוני לאנושות או משהו. אפילו לסביבה הקרובה זה לא ממש חשוב. האמת - אפילו לי זה לא ממש משנה. רק מה- השנה זה עגול, וגדול ומכובד לכאורה. משהו שאין ברירה, תהייה התיחסות סביבתית. חלק יתיחסו כי באמת אכפת להם, חלק כי הם פולנים וחלק כי הם חושבים שזה חשוב לי.
ועכשיו לגילוי מרעיש - (נא להרחיק ילדים מהמסך). אני אוהבת לקבל ( גם לתת , אגב ) מתנות. באמת. ממש אוהבת.
אבל יש בעיה כזאת - כל האנשים האלה, חושבים שאני אישיות מסוימת. המתנות שהם יביאו לי , שבהם יושקעו הרבה מחשבה מאמץ ותקציב - יתאימו לאישיות הזאת. אבל - היי- זה לא אני שם. הבית של האישיות הזאת ריק כבר כמה שנים. יצאתי משם ועברתי לבית אחר.
מבחוץ זה באמת נראה אותו דבר, ככה שאפשר לטעות - אבל חברים ומשפחה יקרים לי , אתם זוכרים שדברנו לפני כמה זמן, ואמרתם שאני נעשית בלתי צפויה יותר מכרגיל, מוזרה , ומגיבה בצורה לא אופינית ?
זוכרים שדברנו על אהבה, ומין , ויחסים וקשרים ארוכים וקצרים - ונשמע לכם מוזזזזזזר לאאללה שלא הצטרפתי לגינוי הגורף לאיזה זוג ,
שאני מעריכה שיש בינהם יחסים בדסמים מסוג כזה או אחר , אבל הח'ברה חושבים שהוא "סתם בן זונה מניאק" והיא "סתם סמרטוט". זוכרים שלא באתי לקמפינג בים , בלי לנמק? טוב, מה לעשות , היו לי פסים אדומים על התחת. שגם אותם היה קשה קצת לנמק...
בקיצור משפחה וחברים יקרים - אני מישהו אחר.
אז תודה. באמת תודה , על הכל. ואם אפשר - בואו נוותר הפעם ספרי עיצוב וארכיטקטורה, כמו גם ספרים בנושא המוח. בואו נוותר על תכשיטים סולידיים והדפסים מגניבים. בואו , נלך הרבה יותר נמוך ושיטחי השנה.
חזיות עם תחרה ( אדומות! תקפידו ) ביריות, צעצועים מסיסטרס. ..
ואם מישהו פיצח את הנוסחה איך לאכול את העוגה ( הבורגנות המשפחתית והחברתית החמימה והמוכרת ) וגם להשאיר אותה שלמה
( להנות מיחסי שליטה כאלה או אחרים ) שיודיע.אני מוכנה לשלם. יעלה כמה שיעלה...
זרעי קיץ - באים בנחיריים
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
(האמת רק מאיר אריאל יכול לכתוב מילה כזאת "ערגונות" בלי שיזרקו עליו אבנים כשהוא עובר ברחוב.....)
אבל מה - באמת יש משהו מעורר ערגונות בסוף הקיץ. פתאום יש איזה כמה דקות של חסד בבוקר, שנדמה שעוד מעט יהיה סתיו , והמון דברים יסתדרו, וייפתרו , והעולם יהיה פחות מאובק ויותר מסביר פנים. .
כותבים כאן באתר אנשים עם עצב שלא מוצא לו מקום . עצב בסיסי , שלא ניתן לנגב אותו יחד עם האבק מהנשמה ולהעלים אותו. עצב שבאמת אפשר להגדיר כרצון למצוא משהו --- איפה שהוא--- ( ערגונות, נו. מילה מושלמת )
שואלת את עצמי אם יש קשר להעדפות האחרות שמיוצגות כאן , או שזה סתם ערגונות סוף קיץ ,ערגונות "הורמונליים", שקשורים לחום, לאבק, ללחות, למצב, לחצב... תחושות שבניגוד למה שמקובל לחשוב, לא באמת עוברות ביחד עם הפצעי בגרות (כשנרפאים סוף סוף מגיל 17 הנורא מכל.)
מכירים שיש זיונים כאלה של שלום בית? אחד מהצדדים , נקרא לו צד א' לצורך הענין די דחוף לו . לצד השני ,נקרא לו צד ב' לצורך אותו ענין ממש, לא מתאים עכשיו .
צד א' פשוט רוצה, עכשיו! זיון. צד ב' - ממש, רוצה לחזור לישון / לקום לעבודה/ לגמור בשקט את הקפה / עוד שלושה עמודים בספר / כל דבר אחר מלבד...
ואז אומר צד ב ' לעצמו - יאללה. נעשה. בכל זאת, יש כאן חברות ארוכת השנים מה? לא נעזור לחבר במצוקה? הרי אנחנו מנהלים משק בית המשותף, בכל זאת יש כאן איזה תן וקח בטווח הארוך. זה לא שאני פתאום שונא אותו את צד א. סתם - לא בא לי עכשיו.
אז מקיימים... מין זיון פשרה כזה. ולא שזה רע. לפעמים אפילו זה נגמר טוב, או טוב מאוד.
אחרי זה נעשית שתיקה כזאת חמצמצה. לא ממש נקיה.
עובר כמה זמן , יש פעולות פיצוי... מעין " תשמע, צד ב', ידוע שלא ממש רצית אבל , לי היה דחוף, אז תודה על ההבנה. אתה חבר טוב אתה" .
לאט לאט האוירה מתנקה.
צד א' נרדם לאיטו , עם החיוך המפורסם של אחרי. צד ב' ממשיך בעניניו .
שלום בית שורר בכל. משק כנפי מלאכים. ( טוב, נו, לא נגזים, יאללה. משק כנפי מלאכים אבל בלי המלאכים. )
בסוף קבלתי ציון לא רע בשביל מישהי שהגיל קובע אצלה קצב תמותת תאים במוח ששווה לקצב גילוי פרשיות השחיתות במפלגות השלטון בארץ.
איזה כיף. מסתבר שגם אם תכניס את זנב התחרותיות המסולסל לתוך צינור השקייה ישר לשנים רבות - ברגע שתוציא אותו משם הוא יסתלסל בחזרה. אי אפשר לנצח אותה, את התחרותיות , הקטנונית ועלובת הנפש הזאת, שמרימה את ראשה המכוער בכל הזדמנות.
כנראה שהאבולוציה מיינה אותנו במהלך שנים הרבה - התחרותיים שורדים. ( טוב, נו , כולה בחינה . כל כך הרבה פלסף......)
האמת כל כך חם שלהזדיין זה פשוט סכנת חיים - הכל מיוזע, נוטף לא מהמקומות הנכונים. זה לא זה . לא נותר אלה לזיין ת'שכל ולחכות לסתיו.
אף פעם לא הבנתי את הקטע של הגאג.
כי הרי כל השיחות הכי מוצלחות, מצחיקות, עמוקות, מענינות כיפיות מתנהלות לפני / בזמן / אחרי. אז למה דווקא בזמן הכי מוצלח לשיחה לסתום את הפה ?
תמיד אפשר כמובן לקבוע שמנהלים את האירוע בשתיקה - ואז, הרבה יותר קשה לשתוק עם פה משוחרר. תמיד יש משהו שעומד להתפלק משם - וזה רק משפר את ה"פוקר" הזה שמתנהל בין השולט הכל יכול ושפחתו הכנועה. ( ממש ... )
רק מה, אין מה להגיד, גאג, ביחוד האדומים האלה - זה אלמנט עיצובי יפה .
הכי יפה ? ציצים כחולים!
ומעכשיו - מי שאומר לידי את המילים הבאות בחודש הקרוב צפוי לכך שאני אוציא לו את העינים במו ידי החשופות ! ( או לחילופין אני מוכנה להקיא לו על הנעלים. אפשר לבחור )
לבן / גבינה / עז / כיבשה/ דשא/ טרקטור/ ביכורי קציר חיטים / יואאאאא, איזה שלו אצלכם בצפון / עוגת גבינה / זה אורגני? / ושוב גבינה על כל ההטיות שלה / איזה שקט אצלכם / הגבעתרון/
הרעלת לקטוז קיבלנו כבר מכל החלב הזה. השמורה סגורה למבקרים עד שכל האינדיאנים יבריאו.
ולא, אני לא ממורמרת שוב, זה דווקא פוסט אופטימי, נקי מכל דיבורים על זיונים , אפשר לקרוא עם הילדים לפני השינה.
