ימים אחרים

האתר הזה מייגע אותי על סף הלמות . 

ראיתי שהיום השני לאוקטובר אמרתי לעצמי נו מה לא קשקשת שם כלום זמן רב הינה תעלי שיר של נטאשה תספרי שהיית במופע באמצע המדבר וצרחת עם מיכה וארקדי שירים שאת כל כך אוהבת . 

שטויות במונו בעברית קלה

חולי הגה וסאדו מזוכיסטים 

קוק בצהריים 

וזה וזה 

ואני נכנסת וכותבת ואז מנסה להדביק לינק וארבע פעמים ״ קופא לי המסך ״ 

וזה אחרי שגם ככה איזה שלושה חודשים אני מנסה להעלות לפה תמונות וכלום ! 

ואל תגידו לי שסודרה התקלה כי זה פשוט לא נכון . 

ואני בסך הכל רציתי להעלות לינק כי היום השני לאוקטובר אלף תשע מאות תשעים והלאה 

בסוף זה הצליח מהאייפון

- אתר מעצבן - 

אל תתחילו עם הודעות החג שמח הזה פה ! 

זה מעצבן . 

 

אני יושבת עם אבא שלי , חם קיץ , חופשת קיץ . טריבונות כאלה ואנחנו למעלה למעלה .  למרגלתנו ממש מרחוק בריכה , דולפינים מקפצים להם , יוצאים ונכנסים מהמים . כדורים כתומים מונחים על אפם . הם מסתובבים שוחים קופצים . כולם צוחקים מוחאים כפיים , אז לא חשבנו שהם כלואים בבריכות בטון , לא חשבנו במונחים של חופש . היה כיף היה מצחיק , הרי זרקו להם דגיגים אל תוך הפה והם הניפו את זנבם במים מאושר .  קרה ואז אחת המדריכות בבגד ים כובע ומשרוקית אמרה במיקרופון : ״ מי שיש יום הולדת היום הדולפינים יקחו אותו לסיבוב בסירת גומי״ היה אז חודש קיץ - חופשת הקיץ . אני את יום הולדתי חוגגת ,אם אפשר לומר , באפריל . כל כך רציתי סיבוב בסירת הגומי עם הדולפין. אבא שלי אמר לי : ״ מהר, תרימי יד , תגידי שיש לך יום הולדת ״ . אבא אומר ואני עושה . היא מגיעה אלי עם המיקרופון עולה עד למעלה , היתה בכושר המדריכה עם המשרוקית . בואי מתוקה , ״בת כמה את ?״ חמש אמרתי , חמש אמרתי באותו חיוך שאני שומרת לגברברים בברים, לפגישות חשובות , לברמנים, לפקחים שאומרים לי להזיז עכשיו את הרכב .. היא לקחה אותי איתה  ,ירדנו במדרגות והיא אוחזת בידי .  הושיבה אותי  לבד בסירה , נו מה לעשות רק לי היתה יום הולדת . הדולפין עשה לי סיבוב בבריכה . שערי התנופף ברוח . היה לי נהדר .התרגשתי . היו לי פרפרים בבטן , אותם פרפרים שהבן שלי היה מזמין ממני כשהייתי מנדנדת אותו בנדנדה , ״תנדנדי אותי גבוה ״ הוא היה מבקש , ״שיהיו לי פרפרים בבטן״ .  אני חושבת שזה היה יום ההולדת הכי כייפי שהיה לי . אולי ולו רק בגלל שלא הזדקנתי אף לא בשנה אחת , אולי כי היה זה היום בו למדתי לשקר ,  הזמן בו לא ידעתי על צערם של בעלי החיים אולי כי דולפין פשוט עשה לי סיבוב בסירת גומי ופרפרים , אלוהים , למי כבר יש היום פרפרים ? 

 

 

 

 

אתה יודע ? עשיתי בחיי דברים רבים .  בניתי חיים , הרסתי , אפילו יצרתי .  קניתי, נסעתי, טיילתי , כמו כולם אולי פחות אולי יותר . היו גברים שהייתי איתם ואני שמחה על כל רגע שחלף והיו כאלה כאשר שמם מרחף בראשי בטעות אני פשוט מקבלת בחילה .   כבשתי נכבשתי בכיתי צחקתי . היו דברים רבים שנתנו לי סיפוק ולבטח עוד יקרו דברים . סהכ די בסדר לי , אתה יודע .  אחרי כל זה : כשאתה מתקשר אלי ואני מצליחה לא לענות לך לטלפון , להתעלם ממך , זה קצת נותן לי אויר לנשימה . חמצן .

 

 

כששמעתי כשגבריאל מת אז חשבתי מחשבות .  חשבתי שהינה הרי כל שיר שלו נשמע כמו מכתב התאבדות ארוך ומפורט . הינה הוא מצא שקט לכאב שלו ולמחלה האיומה שלו .  שמי שרוצה למות שימות . לא צריך לעשות כל כך הרבה רעש לפני זה .  מי שרוצה למות שימות , רק בשקט . במקרה של גבריאל כאילו היה כיף לקהל כשהוא סובל ,נהנינו מהרעש . כמה שהוא סבל יותר הוא כתב יותר וקהל מעריציו שתה את הסבל שלו , שתה וניגב דמעות .  אני אהבתי את גבריאל את המוסיקה שלו את הנגינה,  את הרפש הגסות הבוטות בכתיבה . הוא מזכיר לי את בודלר בזוהמה המילולית.   אני יודעת שזה לא יפה לחשוב את מה שחשבתי וגם כתבתי כאן , שמי שרוצה למות שימות אבל שיעשה את זה בשקט . אבל זה מה שחשבתי .  חוץ מזה בכלל אומרים שהוא לא התאבד , אומרים שהוא מת מדום לב .    נו שוין .    התעצבתי מאד כששמעתי שהוא מת .  ככה אני מתמודדת עם עצב - ככה . ברוע בציניות . כזאת אני .

עין אחת אדומה ואחת צהובה 

אחת מאלכהול 

אחת מחוסר שינה  מחוסר אהבה . 

 

 

״רדי לתיבת הדואר שלך , פתחי אותה ותתקשרי אלי ״.  ירדתי לתיבת הדואר פתחתי אותה הוצאתי משם נרתיק נסיעות כזה מפלסטיק . כרטיס נסיעה אלקטרוני עליו מודפס שמי ושם הבן שלי .  עשרה ימים שייט באוניית פאר כזאת מאירופה .  ביום ראשון !    התקשרתי אליו חזרה וצרחתי עליו את נשמתי .״ מה אתה חושב שאתה עושה ??  אני לא רוצה לנסוע . אני מפחדת . אני לא אוהבת ים ״. ״זה עלה לי 4000 אירו גברת . אם לא תסעי זה ילך סתם ויש לך ערך לכסף את זה אני יודע . כמובן שיש לך עוד 1500 אירו לקחת איתך- מתנה ממני  .. יש דיוטי פרי יש שנאל . קחי את הויזה שלי כי בארופה עדיף ויזה ולך יש מאסטר כארד , שיהיה אם יהיה צורך . חוץ מזה אני עסוק נורא הקיץ הזה ובא לי שהבן שלי יסע לטייל קצת אז די ליילל ״. ״ ומה עם החתולים ברחוב מי יאכיל !?״ ״ אני אבוא כל לילה והכלבה תהיה אצל אמא שלך , הכל סגור ״. 

  ״אה טוב בסדר . אני אסע , שכנעת אותי ..אם הילד צריך לטייל אז צריך .  יאללה עוף לי מהאוזן אני צרכה ללכת לקנות בגדים , כאלה של שייט קלילים יש לי הרי רק שחורים!  אגב זה כולל ? ״ ״תגידי כמה עלה לך , עליי ״.   אחכ הוא שלח לי הודעה : ״ידעתי שיהיו לי הוצאות נלוות ולמען האמת הייתי בטוח שתצרחי עלי יותר ״.  ואני עניתי לו : ״ בקבר לא צריך כסף - בתכריכים אין כיסים וחכה חכה אני עוד לא סיימתי איתך נבלה ! ״ . אז ביום ראשון אני וקופיקו על הליריקה עשרה ימים חדר עם מרפסת אוחחח ... קשה בחיים קשה !   

 

עוד מסיבת סיום אחת בבית הספר אחת בים . לזאת של הים אני הולכת וליבי כבד  , אני לא אוהבת ים . קבעו בסוכת מציל מסויימת ואני כמובן טעיתי וירדתי אל החוף לסוכה הרחוקה ביותר מזו המיועדת . אנחנו עומדים מסתכלים אל המרחק . אני  חצי מיואשת , אך אני הולכת להצליח להגיע לשם וכל כך הרבה חול יכנס לכפכפים שלי שאני כל כך אוהבת וחם כי כבר מתחיל יולי . ״ נו אמא בואי נלך ״ . ״ כן בוא נלך , אבל תחבק אותי ״ . הילד גדל אני כבר יכולה ללכת איתו מחובקת . אנחנו הולכים יחד צועדים על החול קרובים מאד לקו המים . החול פחות רך הצעדים קלים יותר המים מידי פעם באם קרוב אלנו ואנחנו מתרחקים מהם וצוחקים . צוחקים ומחובקים ואז כבר היתה רוח נעימה החום הזה של יולי היה פחות מציק השמש היתה קרובה לשקיעה . ״ אמא אני יודע שאת שונאת ים ובאת רק בגללי , אני אוהב אותך אמא שלי , תודה ״. עצרתי חיבקתי אותו חזק חזק ונתתי לו נשיקה על הלחי כמובן שהשארתי לו סימן כזה של שפתון אדום על הלחי הילדותית שלו , הזמנית הזאת , כי עוד מעט והרי זה יקרה כל כך מהר , תהפוך לגברית .  חשבתי אך פעם צעדתי שם באותו החוף בדיוק עם אבא שלו והוא חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי וגם אז לא אהבתי ים אבל היתה רומנטיקה ילדותית כזאת ולא היה אכפת לי מכלום . ״ תשמע טוב מה אמא אומרת , אתה רואה את הים הזה ? אם הייתי צרכה לרצף לך אותו רק כדי שתהיה מאושר , זה מה שהייתי עושה ״ . ״ שטויות את מדברת אמא , אי אפשר לרצף את הים ״ . אז אמרתי לו שזה ים תיכון וזה ים קטן ואבא שלו אמר לי פעם שאם צריך בעבורי הוא ירצף את האוקיינוס אם רק אבקש וחוץ מזה אז מה ? אמא שלך תמיד מדברת שטויות .  הסברתי לו שזו מטאפורה , דימוי . שזה סתם מסמל הקרבה ומה אני מוכנה לעשות עבורו . שהוא החיים שלי ואין לי כלום חשוב ממנו , שאנחנו יחד באש ובמים . המשכנו ללכת מחובקים וצוחקים דיברנו על מדוזות שמנטוזות ועל דגים .  הדרך נגמרה לי מהר מידי , מבחינתי לרגע הרגשתי כי הדרך יכולה היתה להמשך לנצח . כי כנראה שיש דרכים שצרכים לעבור בחיים , הן יכולות להיות ארוכות ומרגיזות אבל תלוי עם מי הולכים . הגענו למחוז חפצנו הוא פגש בחברים שלו זרק עלי את הגופייה שהיתה לגופו חלץ נעליים  ורץ בריצת ילדים אל המים .  ישבתי על החוף קראתי ספר , ברקע שמעתי אמא פוסטמה מלהגת עם אחרת על ט׳ באב אם מותר להכנס לים או שלא או אם מותר לבוא אל הים אבל לא להכנס למים ומתי מופיע איל גולן ואיפה . שיחה כזאת ברומו של עולם .  הוא סיים כיתה ה׳ הוא כבר רבע גבר . יאמין לי או לא יאמין - אם צריך אני מרצפת לו את הים . בסדר לא אוקיינוס , רק את ים תיכון , יש גבול לכל תעלול . 

יהמו בני מעיי

ליומן

התעוררתי לשבועיים של חושך ללא חסד, איכילוב והביתה, ואופל, ונהיו ארבעה ימים של סוף, חייתי די, הכול קרס והייתי בענן, בענן גם יהיו כל הנכסים שבמחשב, ראיתי את זה בטלוויזיה ובטח אפגוש את המילים מהעבר השני. זה מה שאני עושה כבר חודשיים, מנסה לראות עד איפה המילים האלו יכולות לבנות מודל למפרע.

הכל החל כאשר הנוקיה נשר לאסלה, הכול נמחק, המספרים, האנושות כבר הצליחה להגיע למאדים אבל סלולרי ואסלה עדיין לא הצליחו להתחבר. ניסיתי להגיע לאנשים, לחזור ללוח, אבוד, אורלי העוזרת שלי עכשיו הביאה מכשיר חלופי, שום כלום, הביאה חדש, אולי מודל שנת 1790. ובזה מופיעים המספרים של האנשים שטילפנו, בלי שמות. יש אנשים בלי מספרים מהעבר השני שהתקשרו ואין לי עולם.

 

 

http://msc.wcdn.co.il/w/f-466/989860-18.jpg

 

 

 

 

ארבעה ימי צער. חום גבוה. אחרי שני סרטנים ושלבקת חוגרת אני מכיר חולי וכאב, אבל ארבעה ימים כאלה לא חוויתי עדיין; ארבעים וירוסים שלרגל התוועדותם השנתית התכנסו לשלושה ימים בהילטון תל אביב, התפעלו מהסרטן ובאו במגע מיני עם השרב, עם חום וקור, עם הקאות, עם כאבים, עם גועל, ובא הלילה האחרון וחושך ישב בחלון, ושוב במיטה, רטוב, שכבר יבוא, כוס אמק שכבר יבוא.

הכול לחינם. מבולבל ברגע של שפיות, יום הולדת 83. חוזר מהיופי האחרון שלי עם אהוביי, חזרה הביתה, צולע למחשב לבדוק אם הצוואה נשארה במקום הנכון, היא שם. חושב על השופט חיים כהן שאמר לאשתו בקצה חוליו, "לא לוקח עוד, מה שיבוא יבוא." וזה היה כאשר כיהן בישראל כיועץ משפטי.

הלילה נמשך ולוחץ. התעוררתי בחמש. רציתי לראות משהו שאינו כואב והדלקתי טלוויזיה אמרו. שיונית בהיריון וארז טל צווח, רץ, צחק, מדבר עם מי שיהיו גיבורי התרבות בעונה הזאת, חשבתי על יופייה המזוקק של יונית, בפעם הבאה יראו אותה נכנסת להיריון.

סטיבן פריי, השחקן הבריטי הגדול, נשאל מתי נודע לו שהוא הומו, והוא ענה שברגע היציאה מהרחם הביט לאחור ואמר, "לשם אני לא חוזר."

באה אורלי ובאה מירנדה ובאה שרה ולקחו אותי לספירת דם. אינני יכול לזוז. מובילים אותי בכיסא גלגלים. שלוש הגרציות של ההמטולוגיה מכינות אותי. עין אחת עצומה. איש על ידי משכיר בית באיזו שכונה לתכנית טלוויזיה ומבקש שהפעם ישמרו על סדר. הבריכה פתוחה, שולחן הברידג' מוכן, המוזיקה מנגנת בכל החדרים. "שייזהרו, אתה יודע, לא על הפרחים," וסוגר. ואז באה אליו אחת הנהדרות לחבר אותו לטיפול.

 

  

 

בניגוד לפעמים האחרות בחיי, הפעם זה סופי. מכינים אותי לטיפול. יש משהו שקוראים לו טרומבוציטים, אלה תאי דם מזוקקים שמייצרים מדם מסונן, שמנסים לייצר אצל החולה תאי דם קשוחים כדי להמריץ תאי מרץ ולהניע תאים לבנים לחזור ולתפקד. באין מוח עצם בלי טרומבוציטים אין חיים, בלי חיים יש ההפך. נתנו. חלפו כמה שעות וחזרתי. ישנתי המון שעות. התחלתי לחיות לכמה שעות. טרומבוציט אחד טייל לי על הרגל, ישנתי ואני כותב. כשאני כותב אני חי. מה זה לכתוב?

יותר מכל האמנויות, הכתיבה ניתנת לכל. היא גם האחרונה שאנחנו מכירים. ציירו קודם. שרו קודם. רקדו קודם. ואף על פי כן, לעומת הטכניקה הנצרכת בשירה, במוזיקה ובציור, הכתיבה אינה מחייבת שום דעת. שום יכולת. כל אחד עושה בה מה שהוא רוצה. אבל הכתיבה גם אינה ניתנת לזיוף יתר. הרי האותיות הן אותן אותיות. אדם קורא הוא חמישים אחוזים, ואולי אף יותר, מהספר או הרשימה שהוא עצמו כתב. אם הכתיבה היא בה בעת קריאה וכתיבת עצמך לתוך הטקסט, איך מזייפים את מה שזה עתה יצרת?

אומרים, אהבתי. ציירת אישה שאתה אוהב. המילה אהבה כאן היא אותה מילה. אהבה. אוהב קפה. אוהב גבינה. אוהב יין. איך הופכת מילה אחת – אהבה – ליציגה, ליחידאית? איה בתי אמרה לי פעם שכתיבה היא מתן לגיטימציה לאבסורד.

בן גוריון היה המנהיג הישראלי היחיד. הוא רצה והצליח להפוך את אבסורד קיומו של עם ישראל משני צדיו, המסורתי והחדיש. הוא הקים מדינה ליהודים אבל יותר מזה עשה מעשה נועז והציע לגרמנים הצעה שלא יכלו לעמוד בפניה, חטף הרבה אבל אילולא עשה זאת, לא היתה ישראל.

 

 

  לכן ישראל היא בת ערובה של השואה. כתבתי ספר שנקרא "אדם בן כלב" על ניצולי שואה שמקימים בית מחסה למשוגעים במדבר ומחכים לאלוהים שנעלם בעשן. הבאנו הנה את קול הצעדים של עמנו, הבאנו את רעמם השקט של היהודים. ונפלנו בפח. כי הקמנו מדינה מדת ולא מדינה מעם שכמעט והיינו. בדרך לא עצרנו במסדרון הציוויליזציה, והדת דבקה בנו כמו עלוקה, כי רק כך היא שורדת, והנה היא שבה וחזרה.

לא היינו לעם אלא הפכנו לאויב הכי גדול של מה שהציונות רצתה להיות.

יען כי נכתב המשפט הנצחי הזה: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.

אמפי שוני , הפעם פורטיס . הוא שר ושר ורוקד ושר והוא מקשקש בן לבן קישוקשים פורטיסיים כאלה . הוא מקשקש על זה שבבתי מלון יש זמרים כאלה בלובי עם חליפות ורודות (אני לא יודעת באיזה בתי מלון הוא מסתובב- אבל זה פורטיס) והם שרים ומנגנים על הפסנתר בשקט ובנחת והם לא מזעים , אף פעם לא מזעים . "אני" הוא אומר " אני כנראה נגזר עלי להיות זמר מזיע". הוא מדבר אל הקהל הוא אוהב את הקהל ואומר גם לאנשים בצדדים שהוא אוהב צדדים ושלא ירגישו לא בנוח כי הם בצדדים :  "אתם צרכים להבין קהל יקר , בלי אמצע אין צדדים". שהיה כבר במצב חצי אוטומטי הוא שר את חצי אוטומטי " זוהי לא סטייה זמנית תמיד עוד אפשר לנבוח , הינה אני חצי אוטומטי ממשיך אבל לא שוכח וזוהי לא סטייה זמנית תמיד יש על מי לנבוח" . הוא שר ושר ורוקד ושר ואז מגיע ברי , הו כן . פורטיס מבקש מנשות הקהל "אל תבקשו ממני לעשות לכן ילד, אני יכול לעשות לכן נכד" וברי עומד עם הגיטרה בצד עם שיער פרוע יש לו מבט כזה בעיניים של : אם רק ותרצו נשים יקרות אני ארביע אתכן אחת אחת. טוב לא יודעת אולי ודמינתי את זה. אחכ היה קצת חושך ושקט ופורטיס אמר : אתם יודעים שגעון הפך למיינסטרים ואז הוא שר על זה שהוא תלוי על הצלב ואפילו יש לו זנב ושתשוב תשוב אליו עם השוט מעליו.מצד אחד מתחשק לי מיינסטרים מצד שני אני מתה על הצדדים.

מופע כזה למרגלות המצדה . מדבר. באמצע השום מקום הזה במה ותאורה וחניון ואנשים ושלום חנוך שר רוק מזדקן לתוך כל הכלום הזה. "אתם נראים לי עייפים" הוא אומר לקהל. שלום הו שלום, הקהל מזדקן איתך. בזוית העין אני רואה איזו אחת בת סוף שנות הארבעים כזה מדמיינת שהיא קפאה בזמן , לה נדמה שהיא בת עשרים ודויד ברוזה עוד שר לה את באנו לכאן מתחת לשמיים . יש לה כוס בירה ביד והיא צורחת בקולי קולות " אנחנו ילדים של החיים". את לא ילדים מפגרת . את כבר מזמן לא ילדים.

אחכ שלום שר את "קח לך אישה ובנה לה בית". כן היה נורא רומנטי. אפילו הנחתי ראש על כתפו והוא אמר לי : "בואי נתחתן " ונורא צחקתי. להתחתן כבר לא יקרה בגילגול הזה .  בפאוזה אינסטרומנטלית משה לוי סיפר על רקע מוזיקת ליווי ושריקות הקהל  : פעם אחת במופע דומה צעק איש אחד לשלום מהקהל : " שלום - אני לקחתי אישה בניתי לה בית והיא לקחה לי אותו " ועוד פעם עוד פעם צחקתי .