שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

דברים שרציתי לומר

לפני 9 שנים. 29 בדצמבר 2014 בשעה 7:12

אחרי סקס לא עדין של צהריים, בכיתי. "חסר לי"

אז הנה, היה, למה את עצובה?

"כי זה רק מזכיר לי כמה זה חסר...."

ואז חברה שלי כבר חיכתה למטה אז הלכתי. 

שתיתי, ושתיתי, והיה מצחיק מאוד, ואנשים משעשעים ומתוקים ואני לא הייתי ככה מצחיקה וצוחקת עם לא הייתי שותה עוד קצת אז אין ברירה.

ואז ראיתי את הספר עם הגוונים של האפור. שזה ספר נוראי לדעתי ולא אתחיל להסביר למה כי אני מניחה שמי שכאן חושב כמוני. אבל אמרתי לחברה שזה משעשע שספר פורנו ככה מונח באמצע הסלון בין מלא אנשים, והשיחה התגלגל (כבר אמרתי ששתיתי?)  והחברה המתוקה מתוקה שלי, כבר שנים סקרנית נורא, ואף בנזוג לא רצה, אז היא עכשיו עכשיו מנסה....

נחמד היה לגלות, מישהי שמכירה אותי ביום-יום, שסיפרתי לה דברים אישיים ומקצועיים ועכשיו אפשר גם את זה. קל יותר לדבר איתה מאשר עם חברה שהכרתי מכאן... אז דיברנו.

 

חזרתי הבייתה, בזיג-זג, ושוב התחלתי את השיחה הקבועה. רק שהפעם, בזכות כמה מילים שהיא אמרה לי כנראה, השיחה התנהלה אחרת. אני יודעת שזה קשה לך, שאתה לא לגמרי שם, שזה וזה וזה וזה, אבל 

זה צורך שלי, וכמו שלך קשה ולא טבעי להתנהג בצורה מסוימת, לי קשה להתנהג אחרת. אני לא מהמחבקות, מהמלטפות, אני מרוחקת ומתרחקת עוד ועוד...

ואז משהו עבד.

ופתאום שנינו שונים. אני מחבקת ומדברת, לובשת דברים שרק הוא יודע שהם כרגע מתחת לבגדים, רק כדי לחרפן אותו ואותי, לא חושבת על כל דבר כל כך הרבה עד שעובר לי, והוא....לא יודעת מה הוא עושה לי:)

 

 *20 דקות הקשבתי לבחורה מהמענה של דואר ישראל אומרת שכבר יענו לי ושהם ישמחו לעזור.

הם אמרו את זה כל כך הרבה פעמים, הם בטח ממש מתכוונים לזה...

לפני 9 שנים. 19 בדצמבר 2014 בשעה 7:41

and i pray to the only one, who has the strength

כמה היתי רוצה לדעת לכתוב ככה

מילים שנוגעות

שמקיאות את כל מה שיש לי בפנים בפנים ולא יודע איך לצאת

מילים של אביתר או של מרתין....

 

הזמן הזה, שבא בנוסף ובלי שום קשר למצב הרוח העצבני-מדוכא של לפני מחזור...

הזמן הזה של מצב רוח מדוכדך. של שוב לא מצליחה להתעלם

אסור לך לחשוב כשאת כל כך עייפה.

או בעצם, כשהמוח לא עסוק בשגרה...

 

אז כנראה משהו שרוט. אם רק ככה אני יודעת. אם אני זקוקה-רוצה את ההרגשה הזו של שייכות, של מישהו שיגיד לי, יחליט לי, שתמיד יהיה צעד אחד לפני, שיוציא החוצה את הכאב הזה ויהפוך אותו לפיזי, בשביל שנינו.

ויותר גרוע

אם יש אז כואב ואם אין אז כואב

אין דרך באמצע...

והפעם כבר לא סיפרתי לו

יומיים שהוא שואל מה עובר עלי

וכבר נמאס לי להגיד את אותו דבר שלא יעזור לכלום... 

הוא ישמע, יסביר לי הסברים נכונים אבל רק מצד אחד.

ולגמרי ישכח שזה פשוט לא חלק ממנו, ושגם הוא צריך להתאמץ קצת, וש

 

אני רוצה ללכת להום-סנטר ושלא רק המוח שלי יברח לחבלים או למה-אפשר-לעשות עם הידיות האלו, לבקש מהמוכר בחנות בע"ח ציוד לכלב שאין לנו
או ללכת ברחוב עם מחשבות שרק שנינו חולקים ורק שנינו יודעים, ואולי- רק הוא יודע ויגלה לי אחר כך...

 

ובנימה אופטימית זו

"all this running around, well it's getting me down

just give me a pain that i'm used to"

 

 

לפני 10 שנים. 2 באוגוסט 2014 בשעה 6:12

כמו בובה, שכבר מתפרקת לגמרי, להון חלקים.

מוחזקת ברשלנות ע"י סיכות שדכן, קצת סלוטיים...

 

וכבר רוצה שהכל יתפרק.

כי נורא מעייף להחזיק ככה.

 

אבל אי אפשר.

לפני 10 שנים. 1 באוגוסט 2014 בשעה 13:23

כל יום נדמה לי שזהו, הותשתי, וכל יום אני מגלה שאפשר להרגיש עוד יותר איכסה.

אני נשואה למילואימניק. לא קרבי תודה לאל, ואפילו חוזר הביתה כל חמישה-שישה ימים. אבל אני משתגעת. 

הלבד, הזמן הארוך מידי לבד עם הילדה, שאין לי לצפות לו כבר שיגיע מהעבודה...

החדשות... הילדים, בנים של, אבות של, חברים של.

אני לא רוצה עוד ילדים. לא רוצה לדאוג לילד שילך לצבא...

 

 

די.

נגמרו לי הכוחות

והחיוכים שנוצרו רק בשבילה בתקופה הזו כבר מעוותים ועייפים והולכים ונגמרים...

לפני 10 שנים. 19 ביוני 2014 בשעה 19:11

הפיצקית הזאתי זוחלת לה מתחת לכיסא

אז אני זוחלת אליה כדי לנגוס בפולקע המושלם שלה

והוא מתכופף אלי כדי לנגוס לי בטוסיק

 

*שרשרת המזון בבית משפחת דרדסאבית

לפני 10 שנים. 24 במאי 2014 בשעה 17:48

כן אני יודעת, אני צריכה להתאמץ. קצת יותר לנסות, להתכוון. 

אבל אני לא טובה עם שינויים. מקובעת נורא.

המרחק הראשוני, מורכב מחצי מרחק, שמורכב מחצי, שגם הוא מתחיל מחצי. הצעד הראשון, מורכב מחצי צעד, שמורכב מרבע צעד והלאה והלאה....

אז איך מתחיל בכלל החצי הראשוני? 

המפץ הגדול של הצעדים, של השינוי.

 

 

ויש לי סחרחורת. לא ברור למה...אולי אני צריכה לאכול 

 

מספרת לעצמי סיפורים, דברים שלא יקרו לעולם, ואני לא יודעת איך אגיב אם יקרו.

רעב שתמיד ישאר. שולץ כתב היום משהו על זה

לא כולנו מספקים את הרעב הזה

אבל אנחנו עם האיש/ה שלנו. ואני עצמי, לא אוכל לעולם ללכת לאכול במקום אחר רק כי המנות שם שונות.

 

לפני 10 שנים. 3 במאי 2014 בשעה 14:09

שוב זו תקופה של גאות

ואין לי מושג באמת למה. פשוט ככה, עייפות מתמשכת, וכל דבר מעורר מחשבות.

ובעצם כבר אין לי כח לחשוב.

 

אתמול קראת על עצמאות בדאנג'ן ואמרת לי. שאלת אם אני רוצה. הופתעתי כי אתה אף פעם לא נכנס לכלוב, מסתבר שקראת על זה בעיתון הזה, של הטלויזיה, לא זוכרת מה שמו.

היום כששאלתי מה אתה רוצה לעשות בעצמאות, אם נצא לשם או למקום אחר, או שנחגוג לך ינומולדת, אמרת שאולי נחגוג יומולדת עם חברים.

והכל באולי, עם סימני שאלה בסוף, בהמתנה לתגובה שלי.

ודי מפתיע אותי שאתה לא יודע מה אני חושבת. נראה לי שברור לך. לפחות אמור להיות ברור לך..

הרי, אם לא היית יודע, לא היית שואל כל כך הרבה פעמים ומחכה שאומר לך שזה בסדר.

ואם זה מה שאתה רוצה, אז תגיד, פשוט תחליט.

ואז אני מתוסכלת, ומסתגרת. 

אתה מכיר אותי יותר טוב משאני מכירה את עצמי, ובכל זאת,

יכול לשאול 10 פעמים ביום מה יש לי כשאתה יודע שהתשובה לא השתנתה.

שואל ומחכה לאישור במקום פשוט להביע את דעתך.

עדיין לא מתאמץ ללכת בשבילים שלי, למרות שישנם שבילים, שרק בהם יש לי תאורה. באחרים אני צריכה שתדליק לי את האור.

ואני מפחדת מהחושך

לפני 10 שנים. 19 באפריל 2014 בשעה 19:23

אני חושבת (שלפי הבעלול, זו התחלה לא טובה) שמשהו השתנה.

אולי התבגרתי

אני פחות חושבת מה אחרים חושבים. פחות דואגת ממה יחשבו עלי.

זהו זה. וככה אני. ולא מתאים לי כי ככה ובא לי כי אחרת.

והכי חשוב זה

שכנראה

יש לזה קשר גם לסקס

 

כיףכיףכיף!!

 

בגיל 29 מגלה את עצמי מחדש

והיד (או משהו אחר) עוד נטויה.

לפני 10 שנים. 31 בינואר 2014 בשעה 19:17

שוב זה ככה

כל כמה זמן, שהכל פשוט מתפורר

שאני מסתכלת על החיים שלי מהצד ולא אוהבת בהם כלום

יש לי בעל

וילדה

ועבודה

ואין לי כח וחשק לכלום

 

השיגרה הנוראית איתו

חוסר השינה בגללה

חוסר התושיה שלו

הבכי המעצבן שלה

העבודה שלא בא לי לקום אליה בבוקר

ובעצם

בשביל מה לקום בבוקר

 

ואני לא שוכחת את הרגעים שבא לי לאכול אותה. שהחיוך שלה ממיס. שהיא צוחקת לקראתי ועושה לי פרצוף משעשע.

אבל רוב הזמן, אני חושבת שיש אנשים שזה לא בשבילם כנראה, שאולי אם יכולתי לנסות לחודש ולראות איך זה, הייתי מוותרת...

נוראי להגיד את זה, כי אני יודעת כמה אנשים יש שרוצים ולא יכולים

אבל יש יותר מידי רגעים שקשה. שאני לא נהנית כאן מכלום.

 

גם לפניה היו המון ימים כאלו, של חוסר חשק לנשום, ועכשיו, אני חייבת. היא צריכה אותי, ומה יקרה לה אם לא אהיה כאן.

אבל זהו.

ממשיכה לנשום מכח ההרגל. לקום. לעבוד. לחשוב מה ללמוד. להכין אוכל. לנקות. 

ולעצור לחשוב בשביל מה הכל.

ושוב.

 

לפני 11 שנים. 3 בספטמבר 2013 בשעה 18:36

אני חושבת שאני מפחדת להיות חלשה...

אולי 

דווקא בגלל זה

אני כאן. 

רוצה להיות חלשה אבל רק עם המסכה הזו של בדסמ

שזו לא אני שמאבדת שליטה

שמישהו אחר לוקח מושכות, רק אם זה קיצוני

אני לא מתכוונת לחולשה הרגילה

יותר במובן של חולשה....רגישה.

חס וחלילה להראות רגש

להיות קיטשית

לחבק

להשאיר פתק על הראי, שתראה כשתרחוץ פנים

להגיד שאני (השם ישמור) אוהבת

איך מורידים חומות?

חומות שעומדות יציבות כבר שנים

ואתה לא מנסה לשבור

ולא, הן לא יפלו אם תקיף אותן 7 פעמים....