נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

לינק כאן

יש ימים שאת משוטטת במחשבה, מאבדת כיוון עד ניוון מגיוון.

והעבר צף, ואת לא מבינה את עצמך, אז איך מישהו יבין אותך, גם לא אדונך, אולי תדברי עם חברה, וגם זה יכול לבלבל, מן שאלה שתקועה על הלשון, רגש שהלך לאיבוד, הכל נעצר, מעכב.

את כבר מאבדת קשב, מאבדת ריכוז, מתבלבלת, כי אין מי שיאזן מקרוב, אני רחוק, והאני שבך הולך סחורסחור.

מבזבזת חמצן, וזמן, על דברים לעסוק בהם, אולי כל זה יפרח מן הראש, ויהיה לך שקט חלל, התפל נהיה הטעם הכי מבוקש בעולמך.

אז את חוזרת למקום הכי טוב שהרגשת, הזרועות שלי, המגע, הנשימות, הצליל הכוח שלי עלייך, רק רוצה שאגע ואחקור את הלבוש התחתון שלך.
שאלחש לך מה אני רוצה, ואיך.
והרטיבות, הארורה, הנזילות רק מהמחשבה.
הכל כלכך מהר, ואת רק רוצה שאגע, רק אגע בך עמוק, אבל את בעצם רוצה יותר, אבל את יודעת שעלייך להעריך את הטוב, טוב לך הרי? אבל את רוצה יותר.
את לא יודעת איך לספר, איך לדבר, משהו מפריע לך, אבל האם זו את מפריעה לעצמך? ים של שאלות.
ואת שוכחת איפה נמצאות התשובות.
לא בהאני שבך, אלה באני שמולך.
תקשורת זה הבסיס להכל, צריך לדבר.