הבלוג של השולט אור

עסקה שכיוונתי אליה עם מועצה אזורית התקבלה בזרועות פתוחות, ומעבר להכנסה הצפויה, זה יאפשר לי לעשות הרבה טוב לבני/ות הקהילה שלי. 

יאללה, נראה מה יביא איתו היום הזה :) 

הפרק הקודם: https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=360&postid=1583548

בכניסה לדירתי נעצרתי והבטתי בה - שערה סתור, עיניה בורקות ושפתיה מלאות ורכות מולי. 

הנחתי את ידי מתחת לסנטרה ונשאתי אליי את פניה: 

"זו הפעם הראשונה והאחרונה שאת נכנסת אל הבית שלי כשאת לבושה", הבהרתי לה בשקט, "להבא, הצעד הראשון פנימה יהיה כשאת עירומה, אוחזת את בגדייך בזרועותייך. ברור?"

"אחי, אתה חי בסרט, אני נשבעת לך, מה נסגר אתך? שאני אתפשט בחדר המדרגות?"

"זה בסדר, את יכולה מבחינתי להתפשט כבר בכניסה לבניין, אבל לדירה הזו את תיכנסי עירומה תמיד - פרט להיום."

המבט שלה ברק עכשיו אבל מכעס. פתחתי את הדלת ואפשרתי לה להיכנס לפניי אל הדירה. 

"מהרגע שאת בוחרת להיכנס לדירה שלי את בוחרת למלא את החוקים שלי", הבהרתי לה. "הסברתי לך מהו בדס"מ, את תקבלי ממני מילת בטחון ואני אעודד אותך להשתמש בה ברגע שתרגישי שאני מגיע לגבול אדום שלך, אבל החוקים פה הם שלי. ברור?"

"איזה חוקים? מה זה אומר? מה אם כל מה שאני רוצה ממך זה סקס?

"אני מבטיח לך סקס" חייכתי, "ואני מתחייב שהוא יהיה הטוב ביותר שחווית מימייך, אבל את תצטרכי להרוויח אותו."

"אור אני לא חושבת ש..."

"אדוני, לא אור", קטעתי אותה, "אור זו מילת הבטחון שלך. את תשתמשי בשמי רק כשתרצי שאעצור או אפסיק, אבל הפנייה אליי היא באדוני". 

"אדוני אתה מוכן להמשיך את מה שהתחלת במכונית?" היא צחקה מדגישה את המילה אדוני... "אני מתייבשת פה". 

"כמובן, שפחתי היקרה", חייכתי אליה בחזרה, "התפשטי".

"לא תפשיט אותי?"

"התפשטי מולי". 

היא הפסיקה לחייך מול מבטי החודר והעבירה לשון מהססת על שפתיה. 

"בבית הזה את עירומה. התפשטי." דרשתי שוב. 

לאט היא החלה להסיר את בגדיה. המבט שלה כבר לא נצמד אל פניי אלא הושפל אל הרצפה. 

"את הכול" דרשתי כשנעצרה מהוססת בתחתונים. 

הבגדים שלה נחו עכשיו על הרצפה. בתנועה מהירה אספתי אותם ממנה והנחתי על כיסא, ופניתי והוצאתי קולר ממגירת השידה. 

מביט שוב אל תוך עיניה, הנחתי את הקולר על צווארה. הוא היה רחב, קולר של כלבה בינונית - גדולה, קולר עור שכיסה מחצית מצווארה. הקפדתי להשאיר מרווח של אצבע אחת בלבד בין הקולר לצוואר ושמעתי אותה שואפת אוויר בחדות כשרכסתי אותו. 

גופה רעד מחרדה ומהתרגשות, וחיבקתי אותה אליי. 

"את זוכרת את מילת הבטחון שנתתי לך?" שאלתי.

"אאאור?" היא גמגמה. 

"בדיוק", אישרתי, "עוד תהפכי לשפחה מוצלחת".

הנחתי לה לעמוד והוצאתי מהמגירה כיסוי עיניים. 

"תרשי לי להוסיף לך ריגוש" חייכתי אליה והנחתי את הכיסוי על עיניה. 

החרדה שלטה עכשיו בגופה. ראיתי דמעה חומקת מתחת לכיסוי העיניים וגולשת על לחיה. 

"הפחד שלך יפה לך" לחשתי לאוזנה, "ואת תעניקי לי את הפחד שלך היום. תכירי הלילה עולם שמעולם לא הכרת, עולם של ציות ושל אובדן חושים. עולם שייקח אותך לפסגות העונג ולתהומות הפחד, ואת תהיי איתי, שלי, לצדי, תחת שליטתי ותחת הגנתי."

נשקתי לה ברוך, והסטתי את שפתי אל לחיה, צווארה... גופה המתוח התרכך תחת שפתיי. 

"את צריכה לבחור מרצונך החופשי אם להמשיך," הסברתי, "אם תישארי אקח אותך למחוזות של עונג ושל כאב, של השפלה ושל העצמה. אבל את צריכה לבחור בזה."

ידה הורמה אל לחיי והונחה עליה, כאילו היא מביטה בי במגע הבשר. חרש היא הנהנה בראשה לחיוב. 

המשך יבוא...

הפרק הקודם: https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=360&postid=1583473

לאורך אותו היום לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. המשיכה / רתיעה שהיא הפגינה הטריפה את הצייד שבי. רציתי לאסוף אותה לזרועותיי, לעבור בשפתיי על שפתיה, לפשק אותן ולטעום בלשוני את טעמה. דמיינתי אותה מתמסרת, נטרפת ממגעי, זועקת לעוד, לדי, לעוד... הרגשתי את הדופק פועם בגוף ככל שהשעות נקפו. 

בחמישה לשמונה עצרתי את המכונית מתחת לדירתה ובשמונה בדיוק היא נכנסה אליה, מעיפה בי מבטים חוקרים, חששניים, סקרניים ורעבים, למה שגופה ונפשה עדיין לא ידעו להגדיר. 

באזור הטיילת - פרישמן, מצאנו מסעדה נעימה. האוכל זרם, הבירות, גיליתי שיש לנו הומור דומה ופרצי הצחוק הבליחו בינינו. לאחר כשעה וחצי כשחזרה מהשירותים קראתי לה להתיישב לידי ולא מולי. המתח המיני בינינו היה כבר בלתי נסבל והנשיקה שנשקתי לה הפכה במהירות להתגפפות נסערת. 

מסומם מטעמיה, שילמתי את החשבון וצעדנו אל החניון שותקים ולהוטים. על דלתות הרכב המשכנו עומדים מבחוץ את הטרפה ההדדית. שפתיים, לשון, צוואר... ידיה שנלכדות בשלי ונדרשות להימתח לצדדים על הרכב כשאני פורם את חולצתה ומניח את שפתיי ואת שיניי על פטמותיה. 

סוף סוף היא גונחת, ואז עמוק יותר. אני מניח יד אחת על צווארה, חש את ההתנשמות העמוקה, מהדק מעט את האחיזה. היא שואפת אוויר כששפתיי חוזרות לפטמתה לרגע ברוך ואז בחדות, שגורמת לכל גופה לזנק, כשאני אוסר עליה את התנועה ומצמיד אותה בחזרה אל המכונית. 

"אל תזוזי" פקדתי והעברתי את ידי בין ירכיה, מרגיש אותה נפתחת ואז סוגרת את רגליה על ידי, חש ברגליה שרועדות. 

נשאתי את ראשי בחזרה אל שפתיה לנשק את עומקה. 

"לאט שפחה יפה שלי", לחשתי לה, "לאט. קודם ניסע אליי הביתה". 

"אני לא השפחה שלך", היא לחשה והשתתקה מול שפתיי עליה. 

פתחתי בפניה את הדלת ועזרתי לה להיכנס. מיד כשנכנסתי אל מושב הנהג היא זינקה עליי לנשק שוב. 

ידי הימנית נשלחה אל שיערה ובמשיכה חדה עצרתי את תנועתה. 

"לא לזוז", פקדתי.

ראיתי את העלבון על פניה, את השיניים שנשכו את השפה התחתונה. וחייכתי. 

"את רעבה שפחונת שלי, חכי עוד קצת."

נסענו אליי. 

המשך יבוא.

אני זוכר אותי בוהה בתמונה שהופיעה באפליקציית ההיכרויות. היא ישבה ברגליים שלובות על ספסל בקרון רכבת, בוהה החוצה במבט נוגה. 

בפרופיל שלי הגדרתי את עצמי כמחפש שפחה. היא לא ציינה קינקיות כזו או אחרת בפרופיל שלה, ולמרות זאת לא התאפקתי ושלחתי אליה הודעת היכרות. 

תשובתה לא איחרה לבוא: "אתה מחפש משהו שאני לא." 

"ועדיין אני רוצה להכיר אותך", עניתי. 

"למה?" היא תמהה. 

"כי אני רוצה שתהיי השפחה שלי". 

"אבל אני לא שפחה, אני לא בקטע"

"ולמרות זאת, את תהיי השפחה שלי"

"אחי מה נסגר אתך? אתה בפנטזיות..." מיהרה להרים מולי שלט אין כניסה ברור. 

אבל היא לא חסמה אותי אלא המשיכה לכתוב... "למה בכלל החלטת שאתה רוצה שאני אהיה השפחה שלך? מה בפרופיל שלי גרם להחלטה הזו?" 

"אסביר לך בטלפון" הבהרתי, בונה על הסקרנות שהציצה אליי בין המילים. 

"אז תסביר לי..." היא ביקשה בטלפון, וקולה מותאם בדיוק למה שדמיינתי. חם, מעט נמוך, נעים לאוזן... יכולתי לדמיין אותה נאנחת, צועקת, מתחננת לעוד...

"ראיתי אותך והיה לי ברור שהתמונה הזו שבחרת להעלות לאפליקציה, היא הכי תמונה של מי שמחפשת קודם כל את עצמה ורק אחר כך את מי שימצא אותה... התמונה הזו היא של מי שזקוקה להכוונה של מאסטר". הבהרתי. 

"לא, אתה מלא בעצמך שאין דברים כאלה". הגיבה בזלזול. 

"אולי, אבל אני גם מדייק אותך."

שתיקה. 

"השעה עכשיו חצות. אני רוצה לפגוש אותך בעוד חצי שעה במקום ציבורי, שתרגישי בו בטוחה. בואי נקבע בטיילת תל אביב. נדבר. אם בסוף השיחה לא תרצי להיות השפחה שלי, אחזיר אותך לביתך וניפרד כידידים". הצעתי לה. 

זה לקח עוד כמה דקות של שכנוע ונפגשנו. 

ישבנו על כמה בירות שהבאתי איתי ושוחחנו במשך שעות. היא שאלה עשרות שאלות על עולם השליטה, על מילת בטחון, על שפוי, בהסכמה, בטוח... דיברתי, ליטפתי בקולי, ראיתי אותה מצטמררת כשתיארתי לה אותה כורעת מולי. ישבנו זה מול זו - וככל שהשיחה התמשכה היא יותר ויותר תיארה לעצמה אותה - שלי. במקביל למדתי אותה, את סיפור חייה, את הקשרים שהיו לה. 

"אז מה אתה רוצה ממני עכשיו?" היא שאלה בחמש בבוקר מול הזריחה, "השתכנעת שאני לא בדס"מית?"

"אני רוצה שתהיי השפחה שלי", חייכתי, "ואת זקוקה לעוד כמה שעות כדי לעכל שזה מה שאת רוצה. לכן אני אקח אותך לביתך עכשיו ובערב אאסוף אותך ונצא למסעדה. אחריה, תחזרי איתי לביתי ושם אסשן אותך". 

"אתה לא הקשבת לי?

"לכל מילה הקשבתי ובעיקר למה שלא אמרת. הערב בשמונה אאסוף אותך. אם תרדי אל המכונית תדעי שאת מתחילה במסע האילוף שלך מולי". 

נשקתי ללחייה. 

היא ישבה עוד דקה ארוכה במכונית מביטה בי. 

ויצאה.

המשך יבוא. 

של המילים שנכתבות

ההמתנה ההדדית להתרעה שקופצת באדום - יש לך הודעה...

המשחק האיטי, המפתה, של הלוקח מול הנלקחת - זה שלאט מאפשר לנסתר להתגלות...

המשחק שמתגבש בהדרגה, טיזינג ונסיגה, מרדף שמתנהל באטיות - ניצודה שמותירה עקבות שמאפשרים לאתר אותה בסבך...

ולאט מהכתוב אל אל הנאמר, אל הנלחש, אל הקול המרוגש שמתנגן לי באוזן

אני מלטף אותך במילים שלי, בצרידות הקלה של הריגוש הזה...

ההדדי...

ככה אני רוצה אותך באה אל תוך חיי

כפי שאבוא אל נשמתך ואל גופך

עוטף / חושף אותך

לוקח / שומר

בנחישות וברגישות

בצבעים שידי תותיר עלייך

בטירוף שמילותיי ידליקו בך. 

בואי. 

חבר הקהילה. 

מתסכל. מחליא. ובעיקר אני שואל את עצמי מי החלאות שהגיעו לביתו לאנוס קבוצתית נשים מעולפות.

במשך שנה וחצי ניהלה המשטרה חקירה סמויה נגד איש חיי הלילה, שמארגן מסיבות נודעות בביתו. בשבוע שעבר החקירה הפכה לגלויה, לאחר שארבע נשים שהתפתו להגיע לאירועים של עדני, סיפרו כיצד במהלכם הותקפו מינית על ידי גברים https://www.mako.co.il/men-men_news/Article-388e1a1d2c17f81026.htm?Partner=makoApp

כשיש 5 כלבים ו-15 שניות להספיק להיסגר בו, עדיף לישון לפעמים בממ"ד. לא נוח בו ואלה המסקנות:

יופי, שני הצדדים הראו למי יש יותר גדול ועכשיו עוצרים.

עוצרים לפני שזה יוצא משליטה ולפני שיש הרוגים.

לא לתת לביבי לגרור אותנו למלחמה גם עם אירן.

לא לצאת נגד ביידן - בן הברית החשוב ביותר שלנו.

אנחנו יודעים איך זה מתחיל, אבל לא לאן זה ייסחף.
פשוט לא.

ואני לא אומר לא להגיב - להגיב בחוכמה. יש לנו מספיק אנשי מוסד שם שיכולים לפוצץ כמה מתקנים בלי לקחת אחריות. לחזור לעמימות ולעשות בחוכמה.

מתריפים עותי קותבי הוולוגים בשגיעות קטיב. 

מי תיתן לכם לשלות בה בשגיעות קעלא?  :)))))))))))))))))

הבוקר עוד 4 הרוגים, שלושה מהם עדיין בהכשרה לקומנדו. 

הילדים שלנו הולכים אל המוות לפני שהסתיימה הכשרתם כי אין מספיק חיילים. ויש את מי שחוגגים את ההשתמטות. 

ומפחיד. ועצוב כל כך. 

אני חי לא רחוק מגבול לבנון. רק 9 ק"מ מפרידים בינינו. והדי הפיצוצים נשמעים בכל יום ובכל לילה. לפעמים שלהם רוב הזמן של הפגזים שלנו. 

כל כך הרבה מתים. 

פצועים. 

נפגעי נפש. 

וכמטפל בטראומה, אני אמון על חיזוק, שיקום, שיחזור הנפש... 

ויש ימים בהם זה קצת יותר קשה. 

היום הוא יום כזה. 

חצי שנה של מלחמה. 

אם אצליח לנווט אותי בין סערות הבדסמ ובין שלוות הזוגיות הטובה שיש לי, בשמה,זנחתי למשך 14 שנים את טירוף ההתמסרות ההדדית. 

יש כמיהה ורתיעה בו זמנית. 

על אף הנוחות, יש רעב תמידי - שמעולם לא הצלחתי להשביע.

אני רעב לנשלטת שתהיה שלי. להתמסרות שהכאב והשליטה יוצרים