לפני שבועיים התחלתי לעבוד כמנכ"ל עמותה. הבוסית שלי היו"ר, היא אישה מדהימה בת 78!!! שהקימה את העמותה לפני עשור והחליטה שהגיע הזמן לפרוץ קדימה.
לפני יומיים נידבקתי מאהובתי בהצטננות שהיא הביאה הביתה, ואתמול כבר היה ברור שהיום לא אהיה מסוגלת להגיע לעבודה.
מהשעה 15:00 אחרה"צ ניסיתי להשיג את ת' כדי להודיע לה שלא אבוא, אבל יוק, הטלפון שלה נתקע על תפוס והיא לא ענתה לו עד 22:30.
בשלב הזה קצת התחלתי להילחץ. היא אישה מבוגרת וחולה שגרה לבד... כל התסריטים הכי נוראיים התחילו לרוץ לי בראש. נזכרתי בסבתי ששברה את האגן בגיל 75 ושכבה לילה שלם על הרצפה, עד שלמחרת בצהריים השכנה החליטה לעלות ולבדוק מה שקורה איתה.
בקיצור החלטתי לא לקחת סיכונים. בגלל שהיא גרה רחוק ממני התקשרתי למשטרה ותיארתי בפניהם את המצב. נדהמתי לגלות שבתוך 15 דקות צבאו מחוץ לביתה נציגים של המשטרה, מד"א ומכבי האש. זו הייתה תצוגה של אחריות ממסדית שלא ציפיתי לה.
סוף טוב הכל טוב, מסתבר שהשפופרת פשוט החליקה לה מהכן ושלכן ת' לא הייתה זמינה לכל כך הרבה שעות. ולאחר שהיא רתחה עליי למשך כמה דקות, היא הבינה שבאמת דאגתי לה והכעס התחלף בקצת שמחה נדמה לי 😄
מעבר לעובדה שהבוסית שלי חיה ושהיא לא שברה כלום, מחר סוף סוף נחתום על החוזה לדירה החדשה שלנו. אני מחכה ומתרגשת, ואלו מילים קטנות ליד מה שאני מרגישה באמת. אני בונה עם אשתי את הבית ששתינו חלמנו עליו תמיד לחוד - והנה אנחנו מגשימות את החלום יחד. נדמה לי שהתברכתי בה 😄
לפני 14 שנים. 7 ביוני 2010 בשעה 15:06