הבלוג של השולט אור

שאוכל להרגיש כל כך מאוהבת,
כל כך בטוחה,
כל כך בבית.

אני בת 43, אני חיה עם ולצד נשים מאז גיל 15, אבל בעוד שבועיים, בפעם הראשונה בחיי, אסע עם אהובתי לטיול של יומיים במהלכו נתאכסן בצימר משגע בצפון ונטייל באזור הכנרת - ירדן.

הטיול הזה יבוא בסופם של חודשיים עמוסי עבודה, בהם שתינו עובדות בממוצע 12 שעות ביממה. זו עבודה מבורכת והחופשה ליומיים מבורכת לא פחות.

מדהים לחשוב שאת כל הטיולים שלי פרט לאחד (נוראי), עשיתי תמיד לבד. חייתי 10.5 שנים עם פרטנרית שלא היה לי איתה דבר במשותף, ועוד 5 שנים לבד בקשר עם אישה נשואה, וזה כבר יוצר 15 שנות זוגיות משוללות טיולים. 12 השנים שקדמו להן היו עמוסות בהמון עשיה ואפס זמן בילויים.

כתוצאה מכך, אני מאושרת לעשות עם אהובתי דבר שמעולם לא היה לי העונג לחוות ואני לא יכולה לחשוב על פרטנרית טובה יותר לטיולים מלבדה.

כשמדובר בטיולים, את שתינו מעניינת יותר הדרך מאשר המטרה הסופית, שתינו מחפשות את הנופים עוצרי הנשימה, הבנייה המיוחדת, האנשים שניתן להכיר בדרך.... ושתינו מבקשות לנו את הלילה הרומנטי המשותף, שיכלול צימר, ג'קוזי רומנטי ונוף שנשקף לרגלי הצוק התלול עליו ממוקם הצימר.

זה מסוג העונגים הפשוטים והזוגיים, שכל כך מושלמים לקשר שלנו.
אני אוהבת אותה. הכי שאפשר.

שלושה ימים אחרי - רוב הארגזים כבר נפרקו, החדרים נראים כמו חדרי מגורים, הסלון מזמין רביצה חברותית בו, אפשר להתחיל לבשל במטבח והמשרד שלי נראה כמו משרד שניתן לעבוד בו.

זהו. רשמית אנחנו חיות יחד.
זה פאקינג מדהים.

עוד לא חנכנו את הבית במאוזן, אלא אם כן אתם מגדירים שנת מתות כחניכה.
אנחנו מתחילות את ימי הסידורים והפריקה בשבע בבוקר ומסיימות אותם בשתיים בלילה. למי יש כוח לסקס בדרך?

וגם בלי הסקס, זה טוב. זה הכי טוב שיכול להיות.

זה להתעורר בחדר שלנו, המרווח והיפה, לקפה שהאחת מגישה לרעותה אל המיטה...
להתעורר אל החיבוק ואל היחד, שמעניקים כל כך הרבה כוח להתמודדות עם היום החדש...

אלה ימים של זוגיות, של צחוק, של כרבול, של תמיכה כשנשברים מעייפות...
ככה אני רוצה את הזוגיות שלי גם בעתיד.
עם אותה האישה.
באותה הדרך.
עם אותה האהבה.

הימים מבולבלים ולחוצים רגשית בזמן האחרון.
זה לא פשוט להעביר שתי דירות בו זמנית,
לרוץ לבתי חולים ולמחלקות שיקום
לעבוד תחת דיקטטורית מטומטמת
ולעבור במהלך כל יום מפליאה על כמות האהבה שיש בינינו, אל הגעגוע אל האוצרות שלי.
כל כך הרבה רגשות,
כל כך מעט שעות שינה,
טונות של עשייה...
נדמה לי שאנחנו אחוזות יחד בסחרחרה של עשייה,
ואין רגע לעצור ולנשום.
אני מתגעגעת לכמה שעות של שקט בחברת אשתי.
אני לא מדברת על סקס.
סתם על לשכב במיטה יחד ולא כדי לקרוס לשינה מותשת.

בני שנתיים ושלושה שבועות, אני שואלת את עצמי כמה מילים אתם כבר מכירים?
ידעתם לומר אור, אמא, אבא, זה, צ'יק צ'ק במקום ריצ'רצ'.
מה אתם כבר יודעים לומר אהוביי?
אני מדמיינת אתכם בימי הקיץ משחקים באושר בג'קוזי כמו ששיחקנו בשנה שעברה...
ואולי אתם כבר מספיק יציבים כדי ללכת לבריכה של הקטנים?
הייתי מוותרת ברגע זה על שנה מחיי, רק כדי להרגיש את החיבוק שלכם עוטף את צווארי.
קחו חמש שנים ותנו חיבוק אחד ילדים שלי.

מאי מאי מאיה
מאיה קטנה שלי
מה את חושבת
מה את אוהבת בי.

מה היה בי מאיה
מה השתנה בי
מאיה גלי לי
גוזלי שלי

מאיה מאיה
כלום לא נשמע
יפה כמו לקרוא לך
ילדתי...

מאי מאי מאיה
הנה את בת עשרים
אז מה את חושבת
מה עוד אוהבת בי.

מה היה בי מאיה
מה השתנה בי
מאיה גלי לי
מאמימקה שלי.

מאיה מאיה
כלום לא היה
יפה כמו לקרוא לך
מאיה... מאיה

מאיה קטנה שלי...

מאיה שלי...

מעבר דירה אחד הגיע לבית החדש אבל עוד בתהליכי פריקה.
מעבר דירה שני בעיצומו ועל הדרך יש איומים מצד בעלת הבית רודפת הבצע בדרישה שנצבע לה את הדירה. הבהרתי לה שהביטוי בלאי טבעי הומצא בדיוק כדי לתאר דירה שלא שופצה על ידי הבעלים שלה 21 שנים.
נראה שהיא מתקפלת.
בית חולים כל יום כמעט והפעם לא בגלל סרטן אלא בגלל קריסת מערכות של אביה של אהובתי.
בדרך הביתה מבית החולים אהובתי קרסה תוך סיבוב קרסול בצניחה מסוגננת גם אם כואבת מאוד.
מחר אמא שלי מפליגה ליוון עם האיש שלה, ואני צריכה בלי קשר, להשלים שתי עבודות דחופות.
ממשיכות לארוז - הפעם אהובתי עם רגל מורמת וחבושה.
די.
אני דורשת שהיקום יזמן לנו שבוע בלי דרמות.
שבוע שקט בלי מחלות, פחדים, נפילות, קשיים.
סתם שבוע בלי אירועים מיוחדים.
נשמע לי מושלם, שבוע שכזה.

הדירה הייתה אמורה להיות מועברת מחר, אבל בגלל בלבול של המוביל - זה יקרה רק מחרתיים.
בינתיים, אני והאישה לוקחות חופש מהחיים ליום אחד, ומחר לא נעשה כלום פרט להתענגות על זמן של יחד ועל הזוגיות שלנו.
חודש שלא מצאנו לנו זמן לנשום, בין מעבר הדירה, האשפוז של אביה והעבודות של שתינו.
יום של אהבה, של סקס ושל יחד.
איזה כיף.
איזה כיף.
סוף סוף.

לפני שנתיים בשעה הזו, הגחתם לאוויר העולם.
לפני שנתיים בשעה הזו, הבטתי בכם לראשונה וידעתי שאני שלכם.
לפני שנתיים בשעה הזו, הושכבתם בעגלת ולדים אחת, פונים זה אל זו ויכולתי להישבע שאתם מכירים.
לפני שנתיים בשעה הזו, התאהבתי בכם כפי שלא אהבתי מעולם.

לפני שנה בשעה הזו, הענקתי לכם את כולי ולא יכולתי להעניק פחות.
לפני שנה בשעה הזו, חלמתי אתכם בלילה וחייתי אתכם ביום.
לפני שנה בשעה הזו, נשבעתי להגן עליכם וכל מחיר היה כדאי.
לפני שנה בשעה הזו, אהבתי, טיפלתי, שמרתי, חיבקתי, חייתי אתכם איתי.

שנתיים אחרי השעה ההיא, אני מדמיינת אתכם בגן עם זר על הראש.
שנתיים אחרי השעה ההיא, אני חולמת אתכם גדלים מרחוק.
שנתיים אחרי השעה ההיא, כל מה שנותר לי מכם הם הזכרונות.
שנתיים אחרי השעה ההיא, זה געגוע שיימשך גם בשנים הבאות.

אהוביי שלי, ילדי וילדתי,
אוצרות חיי, גאוות לבי,
היו מאושרים פרחי אהבתי,
גם אם זה יקח שנים, בסוף נחזור ונתאחד.  

אני עוד מנסה לפענח איך אפשר לדחוס ל-24 שעות ביממה...
עבודה - 10 שעות + שעתיים וחצי נסיעות = 12.5
3 ארוחות ביום - 40 דקות במצטבר
6 שעות שינה
1 משחק כדורגל ביום = 90 דקות לא כולל הארכה
סקס - מינימום 5 דקות, אבל בדרך כלל שעה וזה כשממהרים.
זמן מצטבר בשירותים - שעה ביום
מקלחת - 15 דקות
כרבולים עם האישה (לא כולל סקס) - 1 שעה ביום
געגועים לילדים - מינימום 1 שעה ביום.
זמן סיגריות על המרפסת או ברחוב (בבית אסור) - 70 דקות
זמן אריזות והכנות למעבר - 1 שעה ביום
טיפול במשברים משפחתיים (אבא שלי שנחת - במפתיע, אבא שלה שהתאשפז - במפתיע, הבנות במשבר בגלל החתיך התורן שהבריז - במפתיע וכו') - 1.5 שעות ביום.

עד לרגע זה אני עומדת על 28.5 שעות ואני בטוחה שהשמטתי בדרך לפחות חצי ממה שנדחס בכל יום.

הקיצ', אני זקוקה לזמן.
אני בטוחה שראיתי אותו איפשהו באזור, והמוצאים הישרים מתבקשים להורות לו לחזור הביתה.
תגידו לו שאמא זקוקה לו.
ככה אי אפשר!

אלו ימים עמוסים - רגשית ומעשית.
ימי מעבר.

לפני שלושה ימים נסעתי לדירה בתל אביב, כדי להתחיל להכין את חפציי למעבר.
ישבתי בה והרגשתי סוג של עצב - עצב של פרידה, מכל כך הרבה זכרונות שנוצרו בדירה הזו.

עברתי אל הדירה הזו לפני ארבע שנים, כשהתחלנו לדבר על ילד.
המטרה הייתה לגור קרוב, כדי שאוכל להגיע הכי מהר שאפשר אם אצטרך.
בדירה הזו דיברנו עליכם ילדיי. בדירה הזו ביכינו את הכשלונת להיכנס להיריון, ובדירה הזו חגגנו את הצלחת הטיפולים והכניסה להיריון.
בדירה הזו חוויתי שעות של אהבה ומיניות, וכאבתי את הבדידות של מי שלא תוכל לחיות עם זוגתה הנשואה.

בדירה הזו ילדיי, ספרתי את הדקות ללידתכם.
בדירה הזו חלמתי אתכם בלילה, וממנה רצתי אליכם כל יום, כדי לאהוב אתכם הכי שאהבתי אי פעם בימיי חיי.
בדירה הזו הכרתי את מי שהפכה בסופו של דבר, לבת הזוג אליה אני הולכת מהדירה הזו לדירה משותפת של שתינו.

המון זכרונות קשורים לתל אביב - העיר שנטשתי כדי שלא נסתכן בפגישה ילדיי האהובים - פגישה ממנה אני יודעת שלא אוכל עוד להשתקם, אחרי ששוב אראה אתכם הולכים ממני.

בעוד חמישה ימים יש לכם יום הולדת.
תהיו בני שנתיים, וזה יהיה יום הולדת ראשון מני רבים, שתחגגו בלעדיי.
אני נוצרת את הזכרונות שלנו אהוביי. זוכרת כל חיוך, בכי, צחוק, חיבוק... זוכרת את המשחקים, האמבטיות, ההרדמות, הסיפורים, ההשתוללות המשותפת והכרבולים.
אני זוכרת הכול.
עמוק בפנים, אני יודעת שגם אתם זוכרים.

אהוביי המופלאים. כל יום מלא בעשרות רגעים בהם אני איתכם בנשמתי, בזכרונותיי ובאהבתי.
מזל טוב פרחי אהבתי.
האהבה שלי תחמם את דרככם, גם אם רק מרחוק, עד ליום שנתאחד שוב.

***

ואלה ימי מעבר.
אני כותבת ואהובתי שוכבת על הספה לידי, ישנה.
כל היום עבדנו - היא בבחינת בגרויות ואני בפירוק ובאריזה.
אצל חלק גדול מהזוגות, תקופת מעבר היא תקופה של מריבות, מרירויות וקשיים.
עם אהובתי, אני מגלה עד כמה ניתן להפוך את ימי הקושי לימים של חסד, ימים של אהבה וקרבה.

מעולם לא הייתי אהובה יותר משאני היום.
וזו הרגשה מופלאה.
מעולם לא חייתי את הידיעה המוחלטת שמישהי שלי.
פשוט שלי.
בלי "אבל", ובלי לכמת את ההשתייכות הזו.
האישה שלי שייכת לי.
זו התחושה המדהימה ביותר בעולם.
האהבה שלה מעניקה לי את הכוח לעשות הכול בשבילה ובשבילנו.
בפעם הראשונה בחיי אני יודעת שאני נאהבת באותן העוצמות בהן אני מאוהבת.
בטוח לי.
כל כך טוב להרגיש את הביטחון הזה.
אני כל כך מקווה שאני מצליחה להעניק את אותו הביטחון בחזרה.

בעוד שבועיים נעביר את הדירה שלי לדירה החדשה שלנו ברעננה, ושבועיים אחרי נעביר את הדירה שלה אל אותה הדירה.
כשישבתי בדירה שלי הרגשתי גם את הפחד מפני המעבר הזה.
כמעט שש שנים חייתי לבד וחלמתי על רגע המעבר לחיים יחד, ופתאום, למרות שאנחנו חיות יחד כבר 4 חודשים בדירתה, עלה הפחד.
אני כל כך רוצה שנצליח.
אני מוותרת בשמחה על חיי הרווקות. מוותרת ולא מביטה לאחור בגעגוע.
אני מתפללת שנצליח להמשיך ולפרוח יחד לעולמים.


***

היום פירקתי מדפים בדירה שלנו.
עליתי אל השכנים כדי לשאול כלי עבודה, וגיליתי שם את שני הילדים שלהם - האחד בן שמונה חודשים והשני בן שלוש.
הקטן התאהב בי ולא הפסקנו לשחק יחד.
בשלב כלשהו שאלתי אם אוכל להחזיק אותו.
ברגע שלקחתי אותו לידיים, הוצפתי בזכרונות הגוף שלכם הקטן, שהיה מתרפק אליי.
לא החזקתי תינוק בזרועותיי מאז שנפרדנו ילדיי.
לרגע, היה לי קשה לנשום.

***

בתוך ה"אין זמן" שנוצר עם העבודה, והעבודה, והאריזות, והזוגיות, והאהבה, והחיים במשפחה... בתוך כל אלו יש מי שלוקח את הזמן כדי ליצור בתוכי ולכתוב. "רק האהבה החזירה אותי לחיים..." והאהבתה של אהובתי השיבה לי ולכולם בתוכי את היכולת ליצור שוב, מאהבה.

שבת שלום לכולם.