הסרט פרשס עוסק בקול.
פרשס היא נערה בת 16 שאביה אונס אותה מאז ילדותה המוקדמת, אמה מכה בה מכות רצח כי בעלה מעדיף את בתה על פניה, יש לה ילדה ששמה מונגו - היא מונגולואידית ואבא של פרשס הוא גם האבא שלה ופרשס שותקת לאורך כל חייה ולא מספרת לאיש דבר על הקורה אותה, עד שכשהיא נזרקת מבית הספר כי היא בהיריון שוב והיא מגיעה לבית ספר אלטרנטיבי, בו היא פוגשת במורה שמלמדת אותה לכתוב ולקרוא - בבית הספר היא מתחילה לדבר ולספר את סיפורה.
פרשס הופק על ידי אופרה וינפרי ונדמה לי שזה אחד מהפרויקטים החשובים ביותר שאופרה הפיקה עד כה.
הסרט מעניק קול למי שהוכו ונאנסו. הסרט מביא את האמת כפי שהיא, בלי לנסות להתייפייף, בלי לחטוא בפוליטקלי קורקט מזווייף. הסרט מוגש כמעט כסרט דוקומנטרי והוא מזעזע באמת שבו, הוא מזעזע בעוצמה שבו, הוא מזעזע בקול שהוא מעניק לא רק לפרשס, אלא לכל מי שעברו חוויות דומות בחייהם.
הסרט חותר תחת כל סטיגמה אפשרית. השחורים בסרט החיים בהארלם, מוצגים כפי שהם בלי ניסיון התייפייפות. רואים את האלימות, את השקרים, את השנאה... רואים ואין לאן להימלט בסרט הזה כי אין שם דמות שהיא רק רעה או רק טובה - כולם אנושיים עד כאב וכולם כלואים באותו מעגל של עוני, בורות ואלימות.
כבר שנים שאני לא הולכת לסרטים שיש בהם אלימות כנגד ילדים או אונס. לא יכולה להתמודד עם הויזואליות של ההיסטוריה האישית שלי. לא ידעתי שזה מה שאראה - אחרת לא הייתי הולכת. אבל למרות שיצאתי משם מפורקת מבכי, זה היה אחד מהסרטים החשובים שראיתי בעשור האחרון. הייתי בו עם אהובתי, עם פרח ועם בתה של האישה שאיתי, והחום בו נעטפתי על ידן, אפשר לי לצפות בסרט הכל כך חשוב הזה.
לפני 14 שנים. 13 במרץ 2010 בשעה 21:07