לפני 14 שנים. 13 בפברואר 2010 בשעה 8:13
אתמול כשהיינו בנוקס יחד זה קרה שוב.
הכול היה נפלא בתחילה. הצעידה, הצחוקים, המדידות בחנות ושוב הצחוקים. הכול היה נפלא עד שיצאתי לרגע לעשן בחוץ.
השעה הייתה עשרים לאחת. רחוב פרישמן בתל אביב המה אדם והורים צעדו בו עם ילדיהם בעגלה. ופתאום זה מכה מבפנים, עשרים לאחת, זה אומר שהם יצאו מהגן ואולי הם מטיילים עכשיו איתו או איתה ברחובות העיר.
מאותה השנייה זה כבר לא לראות את האנשים שעומדים בחוץ אלא לחפש ביניהם את עגלת התאומים המוכרת. ואני עומדת נטועה במקומי, סוקרת במבטי שוב ושוב את ההמון, והאימה מתחילה לטפס בתוכי: "מה אם הם יעברו? איך אעמוד שוב בכאב הזה? אני יודעת שלא אוכל לעמוד שוב בלראות אותם ובלהיפרד... מה אם הם יראו אותי? מה אם הקטנטונת תחליק החוצה מהעגלה ותרוץ אליי? איך אעמוד שוב בידיעה שאחרי שאחבק אותם אליי ואבכה איתם את נשמתי, אאלץ להניח להם לצאת שוב מחיי ולשבור שוב את ליבם? אני לא יכולה לעשות להם את זה... פאק, זו לא אני שעושה משהו, אני רק רוצה אותם איתי שוב..."
המחשבות רצות, העיניים מחפשות אותם בהמון והרגליים נטועות במדרכה ולא מסוגלות לזוז. אני יודעת בהגיון, שכל מה שאני צריכה לעשות כדי למנוע את המפגש הזה באמצע הרחוב, זה להיכנס לחנות. אבל אני לא מסוגלת לזוז.
זו אימה, אימה אמיתית שקורעת אותי מבפנים. זו הידיעה, שאם אראה אותם שוב אתרסק ובדרך אגרום להם לכאב שאני לא מסוגלת לעמוד בגרימתו. זה לזכור איך לפני חצי שנה, כשהופרדנו בפעם הראשונה אלה מאלה ואז נפגשנו שוב, הפיצית חיבקה אותי אליה למשך שעה שלמה כשהיא סוטרת לי שוב ושוב על פניי. זה לזכור את הכאב והכעס שהיא הביאה אליי אז ולדעת שהפעם זה הרבה יותר כואב לה ולפיצי הקטן שלי. זה לדעת את כל זה ולא להיות מסוגלת לזוז בתוך התקף החרדה.
אהובתי יצאה עם חברתנו מהנוקס ומיד כשהיא ראתה אותי היא הבינה מה קורה. "קחי אותי מכאן עכשיו." התחננתי, לא מסוגלת לזוז ממקומי בעצמי.
הן נעמדו משני צדי ומיהרו איתי לדיזינגוף שם העלו אותי למונית, ישובה ביניהן, כששתיהן אוחזות בי. ועדיין, המונית נוסעת ברחובות מרכז תל אביב, בדרך לתחנה המרכזית, והעיניים ממשיכות לחפש את העגלה המוכרת.
ואין לי אוויר, ובבית החזה עולה לאיטו כאב שמסייע לאימה להתגבר.
"למה כואב לי, זה התקף לב?" המחשבות רצות בתוכי... "תירגעי, אני אומרת לעצמי, זה לא התקף לב, זה רק התקף חרדה. זוכרת, האקסית פעם חטפה התקף חרדה וזה גרם לכאבים בחזה שדימו התקף לב. זה לא זה. תירגעי. תנשמי עמוק. תתרכזי בעובדה שהינה אנחנו יוצאות מאזור הסכנה..."
לאט הכאב נרגע ואיתו הנשימות. מעולם לא שמחתי לקראת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב יותר. זה מקום אחד שאני יודעת שהם לא יגיעו אליו.
זה לא היה התקף החרדה הראשון, אבל הוא היה המפתיע ביותר בעוצמתו. בחודש ושבוע שעברו מאז הגזילה, למדתי לנסות לשלוט במחשבות שלי, למדתי לנסות לשלוט בגעגועים ולא להניח להם לרסק אותי למשך שעות בכל יום. הפעם פשוט שותקתי ולא הצלחתי להשתלט על הרגשות. כשסיפרתי לפסיכולוגית שלי על האימה שלי ממעבר ברחובות תל אביב, בגלל האפשרות שאפגוש אותם, היא אמרה לי שאין טעם בדריכות הזו - שאני עלולה לפגוש אותם ועשויה לא לפגוש בהם גם למשך השנה הקרובה. לדבריה, כשזה יקרה - זה ירסק, אבל עד שזה קורה, אין מה לחיות בסרטים על הרגע הזה. איכשהו הדברים הללו הרגיעו אותי בתקופה האחרונה, והצלחתי בשבועיים האחרונים להסתובב בתל אביב בלי שאחפש אותם בכל פינה. אתמול פשוט לא הצלחתי לשלוט על המחשבות, למזלי, אהובתי הייתה שם כדי לקחת אותי משם למקום בו אוכל שוב לנשום.
