זה היה יום שכולו געגוע אלייך.
משהו באינטימיות של סוף השבוע, הפך את פרידת ה-14 שעות, לבלתי נסבלת הפעם.
בשיחות שלנו היום - הקו עוד רגע היה נשרף מכמות הרגשות ששחררנו זו כלפי זו.
כל כך הרבה אהבה, תשוקה, כמיהה...
בעוד רבע שעה אצא מהבית אל האוטובוס, ובתוך שעה וחצי אנחת אצלך.
אני כבר לא יכולה לחכות לחיבוק שלנו, לנשיקה, לרגע בו נטרוף במגע זו את זו, כאילו לא נפגשנו שנים.
שתינו מחכות כבר לרגע בו נעבור לחיות יחד. זה כבר יקרה ממש עוד מעט, רק עוד חצי שנה של ציפייה בלתי נסבלת... ואז אני אעבוד כרגיל מהבית או כשכירה בחברה כלשהי בזמן שאת תמשיכי בעבודתך, ניפגש בכל יום לארוחת צהריים משותפת והערבים שלנו יהיה ארוכים ועשירים יותר בחוויות, כשהנסיעות פעם אליי ופעם אלייך - יחסכו מאיתנו.
הכמיהה שלנו לרגע הזה הדדית כל כך, ההזדקקות ליחד מוציאה את שתינו מדעתנו...
ההדדיות הזו כל כך נפלאה אהובתי.
אני כל כך אוהבת אותך.
לפני 15 שנים. 7 בפברואר 2010 בשעה 20:54
