הבלוג של השולט אור

יש בקרים, כמו הבוקר, בהם אני מתעוררת לפנייך, מחבקת אותך הכי קרוב אליי ונדהמת מהעובדה שאת שלי.

בקרים שבהם אני מנסה להאט את קצב מחוגי השעון, כדי לנסות למנוע את רגע הפרידה בו תצאי מהבית, תכנסי למכוניתך ותסעי לעבודה. לא רוצה שתסעי! רוצה אותך במיטה איתי לכל היום, לכל השבוע, לכל החיים...

זה היה סופ"ש שכולו התבוננות בך אהובתי. התבוננות ופליאה.
זה לשמוע אותך מתדיינת בדיון על פסיכואנליזה לקאנית ולהתענג על הטענות שאת מעלה...
זה להתפקע איתך מצחוק בוויכוחים שלנו על אידאולוגיות, ששתינו יודעות שאנחנו לא באמת רוצות לשנות זו בזו...
זה להזדיין איתך הכי קרוב, הכי עמוק, הכי סוער, הכי שלנו...
זה לצאת איתך לרקוד ולדעת שאת האישה הכי יפה במועדון...
זה להביט בך מופיעה וכולך אהבה, חושניות וכריזמה, וכולך שלי גם על הבמה...
זה ללטף אותך כשאת ישנה ולהניח את ראשי על כתפך כשאני מתפנקת...
זה לכרבל אותך הכי קרוב ואחר כך לאכול איתך ארוחת בוקר...
זה לאהוב את החברים שלך ולדעת שהחברים שלי אהובים על ידך לא פחות...
זה ליצור לנו חברים שלנו - כאלה שהתאהבו בנו ואנחנו בהם במהלך הזוגיות שיצרנו...
זה להעיר זו לזו הערות על הבגדים במטרה לגרום לנו להיראות הכי טוב שאפשר בציבור...
זה לאהוב, כל כך לאהוב...
לאהוב ולא לרצות שהסופ"ש הזה ייגמר, כי הוא היה כל כך מושלם. 

כל יום איתך מלמד אותי עוד קצת על כמה הזוגיות יכולה להיות טובה. כמה היא מכילה, כמה היא מעניקה וכמה היא ממלאת בחיות.
שבוע טוב לך אישה יפה שלי }{

אלה היו ימים קשים. קשים לי, קשים לך בעקבות ההסתגרות שלי, קשים לנו כזוג טרי.

כשאיבדתי את הרצון לחיות למשך ימים ארוכים של חוסר יכולת להתמודד עם אובדן הילדים - היית שם אהובתי, כדי לתמוך בי וכדי לשאת את משקלי על כתפך אם צריך. היית ולא ויתרת גם כשאני ויתרתי. היית ולאט, בעבודת נמלים ובאהבה אין סופית, השבת לי את הרצון לחיות ואת הכוח להתמודד עם האובדן.

אבל ככל שנחלשתי וויתרתי, הרגשת איך מקומך כשפחתי מתערער. כשפחה שלי את צריכה לדעת שאהפוך עולמות כדי להגן עלייך ולהיות שם בשבילך. וברור שגם דומית היא רק בן אדם, אבל הנכונות שלי לוותר על חיי בעקבות המאורעות, שחקה את אמונך בדומית שלך.

היה ברור שאני צריכה להתחיל לבנות לך את האמון מחדש, מאפס ואפילו מתחתיו. בסשן הראשון שלנו לאחר המשבר הגדול, נאלצתי לשבור את כל חומות ההגנה שבנית בתקופה הזו (כדי להיות מסוגלת לתמוך בי), ולאלץ אותך לחזור למקום נטול ההגנות, הפגיע, ומשם אל המקום הבוטח שהיית בו מולי רק שבועיים לפני.

זה היה סשן קשה, במהלכו אילצתי אותך לרדת על ברכייך ולכתוב את כל הפחדים, את כל הרגשות, את הפחד, הכאב, האהבה ואפילו את התקווה. בסופו של אותו המפגש פקדתי עלייך להתחיל לכתוב את התחייבויותייך אליי כשפחתי, לקראת טקס הקילור שנקיים בקרוב.

ועדיין, למרות שכתבת את כל הרגשות ובכית את נשמתך אל הזיון שלנו ואחר כך אל החיבוק, ידעתי שעמוק בפנים את עדיין מפחדת מסשן אמיתי שאסשן אותך בו. ככל שפחדת, היה לי ברור שהדרך היחידה להחזיר אותך, היא בהתעמתות ישירה עם החשש מפני חוסר האונים שהרגשת בתקופה האובדנית שלי. היית חייבת לחזור ולבטוח בגברתך ובכוחה.

ידעתי שאת סובלת מקלאוסטרופוביה, אבל ידעתי שאם תרגישי שאני מגינה עלייך - תוכלי להתמודד עם הפחד הזה. את הסשן שהתקיים אתמול, בחרתי להתחיל בהצלפות קלות משוט הזמש שקנית לאחרונה ומיד אחר כך התחלתי לעטוף אותך בניילון נצמד מכף רגל ועד ראש. הידיים הוצמדו לצדי הגוף והרגליים זו לזו. לא יכולת לזוז, לא יכולת לפתוח את העיניים... יכולת רק לנשום ולציית.

לאחר שעטפתי אותך, השכבתי אותך על המיטה, לקחתי לידי את סכין הציד ובעזרתו קרעתי חור בניילון מעל לישבנך. הסתכלתי עלייך שוכבת על המיטה, חסרת אונים, מרחפת בספייס ומהצד השני מפוחדת ממה שעומד לקרות. ידעתי שכל הפחדים שלך עולים בך מחדש בכל פעם שבה אני בוחרת לזיין אותך בתחת. חוסר אונים שמתעצם מול הידיעה שאת עומדת להילקח בדרך שמפחידה אותך ומכאיבה לך מעט - רק כי אני בוחרת לעשות כן.

שמעתי את גניחות הפחד שלך ואת היבבות, אולם דרשתי ממך לציית לגברתך ולפתוח מולי את החור שאני בוחרת לחדור אליו. לאט התחלתי להחדיר לתוכך את הזין, מבקעת לי דרך בין הפחדים שלך בחזרה אל המקום של ההתמסרות האולטימטיבית.

הבכי שבכית בסשן הזה, היה של פחד ואז של הקלה, ואז של שיבה הביתה. בהמשך הערב לקחתי אותך שוב ושוב בדרכים שונות. הדרך כבר לא הייתה חשובה, היא כבר לא הייתה קשה. הדרך חזרה להיות המקום המוכר שבו השפחה שאת מתמסרת לגבירתה. אליי אהובתי. התמסרות ולקיחה שהחזירו לשתינו את החיוך.

ברור שלא ענית לי. לא שבאמת ציפיתי. אולי אתה צריך לקרוא עוד כמה מכתבים לפני שתחליט לענות. אולי אתה ביישן. ובכלל, אתה שותק כל כך הרבה שנים שבטח כבר התייבשו לך מייתרי הקול. איך אתה יכול לשתוק כל כך זמן? אפילו הפסיכולוג הכי שתקן משחרר מדי פעם מן "ממממ... מממ..." לא מחייב, אבל לא אתה.
לא.

הייתי רוצה להניח אותך פעם על ספת המטופלים. לנסות להבין את היצרים שגורמים לך לשחק בנו כפי שאתה משחק. כלומר, אם אתה משחק. יכול להיות שאתה לא יותר מפנטזיה היסטרית-המונית, שנועדה לענות על הצרכים של מי שמרגישים חולשה זמנית בשריר הלב. יכול להיות, אבל נקודת ההתחלה שלי אומרת שאני מאמינה בקיומך כל זמן שלא הוכחת לי שאתה אינך.

אני מתכוונת לחפש היגיון בחוסר ההיגיון שטבעת בחיי. כזו אני. חוסר הגיון מכניס אותי לכאוס. כזה גם אתה, הרי בכאוס היית מספיק זמן עד שנמאס לך לרחף על פני תהום והתעוררת למפץ שיצרת. אצלך - היית צריך להפריד בין המים לשמים, אצלי - אני צריכה להפריד בין חוסר ההיגיון לרשעות. אני לא יודעת להתמודד עם רשעות. היא מנטרלת אותי.

בראת אותי בצלם ואז כדי לבלבל, הכנסת פרק חדש ובו הפקת אותי מצלע. קצת מעליב ליצור מגדר שלם מצלע מחורבנת. צלעות הן משהו שמכרסמים מסביבן את הבשר כשעושים על האש. אני מעדיפה את הגרסה הראשונה. אם בצלם אלוהים בראת אותי, אז אני דומה לך. זה אומר שיש בי מספיק ממך כדי שאוכל לדרוש ממך תשובות.

שוב אנחנו חוזרים לזה ועוד נשוב ונחזור, כי בסופו של דבר אתה תצטרך לספק אותן.

אומרים שיש את מי שעסוקים בליפול ויש את מי שעסוקים בלקום. זה עניין של הסתכלות. הטחת אותי לרצפה מספיק פעמים, כדי שאלמד ליפול נכון. ליפול ולקום, גם אם בקושי, עם אגרופים קפוצים מורמים להגנה, או כדי לשחרר נוק אאוט. הפעם האגרופים שלי מורמים מולך בתנועה של זעם, בתנועה של חוסר אונים, של יאוש, בחיפוש נואש אחר הסנטר שלך שיספוג את האגרוף שלי.

אתה מזכיר לי אבות שהכרתי בימי חיי, את שלי ואחרים. ואתה אבא מחורבן. מאלה שדוחפים כסף בכל פעם שהם מאכזבים. אתה לא יכול להמשיך ולהשאיר אותי סומא באפלה, אתה לא יכול להמשיך ולהתכסות בהרגלי השתיקה שלך. פעם אחת אתה תסביר לי, מה אתה רוצה מהחיים שלי.

אילצת אותי לעבור מסלולי מכשולים שהיו גורמים לחיילי מרינס קשוחים ליילל ולחפש להם אימא חלופית. כילדה שתקתי, לא חשבתי שאפשר לדרוש ממך שתסביר. בדרך כלל, לא מבקשים ממך הסברים. הכול נעשה כרצונך... בלה, בלה, בלה... אבל אני פורשת מהמסלול שהתווית לי. אני מסרבת להמשיך לשחק איתך במשחק שאין לו חוקים, פרט לאלה שאתה ממציא ואז מחליף כי בא לך. בן זונה שכמותך, אתה גבר? אז בוא ותתמודד איתי פנים אל פנים.

אחרי כל שנות ההיכרות שלנו, אני מרשה לעצמי לקרוא לך בשם חיבה - ג'ו, קיצור של שמך הפרטי בהטיה לועזית. כל כך טרחת להבהיר לנו את שמך הפרטי, שאני בטוחה שלא מפריע לך שמישהו קורא לך בשם חיבה. הגיע הזמן, לא?

אסיים לכתוב לך ביום שייגמרו לי המילים או הכעסים, או אולי ביום בו אקבל ממך תשובות. מה שיגיע קודם. עד אז פשוט תקרא. אני בטוחה שאפשר לסדר לך חיבור ישיר לאינטרנט.
נשתמע שוב בקרוב.
אור

היום אני באה איתך בחשבון. היום אתה תתן לי תשובה לשאלה אחת ויחידה - למה? היום אתה תפסיק להסתתר מאחורי היופי שיצרת, תתמודד עם החלקים הקטנוניים שבך, ותסביר לי איך אתה מעז להרשות לעצמך לעשות את מה שאתה עושה? אני לא צריכה ממך תשובות על הרס בתי המקדש, הגלויות או השואה, זה קרה לפני מספיק זמן כדי שתספיק להתבגר. אני רוצה שתסביר לי מי נתן לך את הרשות לעשות את מה שעשית - לי.

מי העניק לך את הזכות להתנהג ברשעות? יש לי את הזכות להתחשבן איתך, חתיכת זקן מניפולטיבי שכמותך, הרווחתי אותה ביושר. עכשיו אתה תיישיר לי מבט לעיניים, תפסיק להפנות לי את הגב ולהסתתר מאחורי עננים ומילים יפות בתנ"ך, ותענה לי כבר.

אני מתעוררת מעוד חלום על הילדים שגזלת ממני. הפעם חלמתי שאני מול האבא שלהם, שואלת אותו איך הוא נתן לה לעשות את זה. הרי הוא יודע כמה הייתי טובה, כמה אהבה הענקתי להם, כמה הם זקוקים לי לא פחות משאני זקוקה להם. בחלום הוא חסר אונים בדיוק כמו שהוא במציאות. אומר לי שהוא יודע, אבל שהיא החליטה, וכשהיא מחליטה - הוא מבצע. "איך נתת לה?" אני בוכה לו בחלום, והוא עקר מיכולת ביצוע או החלטה שמנוגדות לרצונה - מחריש.

אבל אתה לא תשתוק! ממך אני רוצה תשובה ברורה! אף אחד לא יכול לקרוא לך עקר, חדל אישים, חסר יכולות... ממך אני דורשת תשובות - איך הנחת לדברים לקרות כפי שהם קרו? למה לא היית כאן כדי ללחוץ על הברקסים? איפה אתה עכשיו? אתה שלא כבול לחוקים שנחקקו על ידי בני האדם שיצרת, אתה שיצרת חוקים - לא תמיד הגיוניים, אני מודה, אבל לפחות השתדלת... איפה אתה בכל הסיפור הזה?

אתה סיימת להיות נוכח - נפקד בחיי. תתחיל לדבר או שתסתובב ולך לך. אני לא יכולה לשאת יותר את השתיקה שלך, את הסירוב להסביר לי, את חוסר המשמעות שמוסברת במשמעות נעלה שאין להבין... והכול לטובה. אתה תשב כאן, על הכיסא שלידי ותסביר.

אני אקשיב לך, אני מבטיחה. לא אקטע אותך, לא אפריע לך לחבר רצף מחשבתי - פשוט התחל לדבר לעזאזל, דבר כבר! תפתח את הפה שידע לצוות "לא תרצח" ותסביר לי, איך שוב ושוב אתה רוצח לי את הנשמה. אתה או שליחיך. ממה נדמה לך שאני עשויה?

אני מותשת מלילות של סיוטים, מותשת מקטעי זכרונות שקופצים לי אל הזכרון. מותשת מלשמוע אותם צוחקים, ממלמלים, בוכים, קוראים בשמי במקטעים שחודרים אל המחשבות כשאני הכי מנסה להסתגל למציאות של החיים. החלטת להכאיב לי הכי שכאב לי אי פעם, אבל לא הענקת לי הפעם כלים להתמודדות. הפעם אני קורסת, ורגע לפני אתה תתן לי את התשובות לחוסר שיצרת בחיי.

אני רוצה שתסביר לי מתי יהיה לזה סוף? מתי תוציא אותי מהמעבדה שיצרת לכבודי, שמודדת את רמות הכאב שהאדם יכול לספוג ותשחרר אותי לרצף של טוב? אפילו עכברי המעבדה כבר התארגנו לשבות בדרישה לשיפור תנאים. אני יושבת כאן מולך ולא זזה עד שתשפר את תנאיי. אתה יכול להתחיל פשוט בלהסביר.

אף פעם לא היית עקבי. תמיד התחבטת בין "אל נקם ושילם" ובין "כי ניחם ה' על מעשיו". כמו ילד מפגר שהתבאס מזה שנשבר לו הצעצוע - ככה אתה. אז הצעצוע הזה מודיע לך שהספיק לו. יש גבול למספר הפעמים בהן תולשים לבובה את הזרועות. בשלב מסויים היא פשוט נשברת וכבר אי אפשר לתקן.

אני לא סלחנית כלפיך היום. אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי ותמיד אוהב. אהבתי גם כשלא ממש דיברתי איתך. מה לעשות, הרגזת אותי. אתה חייב להתחיל לשלוט בדחף שלך להכאיב. סדיסט קטן, בדס"מ עושים מתוך הסכמה. לא מכריחים את הפרטנרית לכאוב בניגוד לרצונה. זה כתוב בספר אחר - ההוא שאנחנו המצאנו. הוא אמור לחייב את כל המשתתפים - כולל אותך.

כמו שאמרתי, אני לא סלחנית היום. גם לך צריך להציב גבולות. כמו ילד, אתה מבלגן הכול ומסדר רק כשצועקים עליך. הגיע הזמן שתפסיק עם המשחק הזה שהורס ואז מתנצל. אתה חי דפוס של גבר מכה - צא משם. אני כבר מוכה מדי.

06:45 בבוקר. כל הלילה הייתה סופה. הרוח והקור היכו. בהרי הצפון ובנגב ירדו שלגים, ואתה מצייר לי שמיים בהם השמש בוקעת מבין העננים בקרניים של יופי. זה לא מספיק, אתה מבין? אתה לא יכול לפצות על ההרס שלך בכמה דקות של זריחה. תפסיק להתנהג כמו ילד שמצייר לאמא ציור כי הוא מצטער על איך שהוא התנהג. אתה יותר מבוגר ממני בכמה שנים ואני מצפה שתיקח אחריות פעם בחיים.

דבר איתי.
דבר איתי לעזאזל.
אני דורשת הסברים!

אתמול היה אחד הערבים היפים שהיו בתקופה האחרונה.

זה התחיל מוויכוח אידאולוגי ביני ובין אהובתי שנמשך כשעה עם המון... המון... פרצי צחוק. בסופו של דבר הסכמנו שאני שמאלנית-פשיסטית, הגרסה הישראלית לפרנקו... ממממ... 😄

זה המשיך במאנץ' מופלא שהכרנו בו המון! אנשים מקסימים. אף אחד (כולל אותי), לא היה מאמין כמה סוטים יכולים לשבת מסביב לשולחן אחד ענק, בלי שאיש יחשוד במה ובמי שהם. מהצד, נראינו כמו כנס של עובדי היי טק אני חושבת 😄
היה קסום, אינטליגנטי, מצחיק... היה כיף. תודה למארגנים.

ערב שהסתיים ב א-ה-ב-ה. בעונג של היחד שלנו, בצחוק, בתשוקה וכמו תמיד, בשינה מתוקה ומחובקת.

פשוט ערב מושלם :)

אני אוהבת את לילות הקירבה,
את החיבוק המכרבל
שלי - שלך,
את התשוקה המתעוררת,
שמעירה אל אנחות
ותנועות אגן,
את הרטיבות שמצטברת
אפילו מתוך שינה,
את נשיקות העורף הקטנות,
את לפיתת השיער
את האהבה,
את היקיצה לקפה המשותף,
את ארוחת הבוקר
אותך.

אתם באמבטיה, יושבים זה מול זה.
לכל אחד מכם מערכת משלו שכוללת אמבטיה זעירה ובובה.
אתם מתעקשים שלפני שאצחצח לכם שיניים, נצחצח לבובות.
זה זמן ל... כיכיכיכי... זה הצליל שאני עושה ואתם מחקים, כשאני מצחצחת לבובות את השיניים ואז לכם.

חצי מהזמן אתם עסוקים בלבדוק את מה שיש לכם בין הרגליים שהשתחרר מהחיתולים.
את קטנטונת שלי מלטפת את השפתיים בהבעה של ריכוז, ואתה אהובי מורט לעצמך את הבולבול ועוד רגע תתלוש אותו ממקומו.
שניכם מאושרים.

אתה הכי אוהב כשאני משכיבה אותך בזרועותיי במים ומניחה לך לצוף בהם. אתה עוצם את עינייך בהבעה של אושר עילאי.
את הכי אוהבת להשפריץ מים בכוח עם הידיים והרגליים.
ושניכם מרותקים למים שגולשים במורד הביוב ונעלמים מהאמבטייה.

כשבאים לקחת אתכם לחדר אתם מסרבים בתוקף לצאת מהמים. זה זמן העונג שלכם איתי.
חמש עשרה עד עשרים דקות, שמהווים את הזמן האינטימי ביותר שלנו במהלך היום.

אני כורעת על ברכיי בחזייה מולכם - זו הדרך היחידה בה אני מצליחה לצאת מהרחצה הזו כשלא כולי רטובה.
אתם אוהבים להשפריץ עליי מים. אוהבים את הצחוק שאני צוחקת איתכם.

זכרונות של יופי שלי איתכם.
זכרונות שנלקחו מההווה ומהעתיד שלנו.
נגזלו, בשם הקנאה.
אתם משוש חיי אהוביי וכבר שלושה שבועות שאתם לא לצדי, אבל כל הזמן איתי.
לנצח תהיי בלבי יקרים שלי, ויום אחד נתאחד.

אהובתי,
בתוך שבעה שבועות לימדת אותי כמה אפשר להרגיש טוב בזוגיות אמיתית.

לימדת אותי כמה נפלא להירדם מחובקת, להתעורר באמצע הלילה מפרץ אהבה וחרמנות, ולהירדם שוב רק כדי להתעורר ולהכין לך קפה למיטה או לקבל אותו בעצמי, לצד חיוך, נשיקות וארוחת בוקר.

לימדת אותי כמה נפלא לבלות יחד שעות של זוגיות שחלקה מנומנמת ומתכרבלת וחלקה סוערת וגונחת.

לימדת אותי כמה תומכת יודעת להיות הזוגיות שאת מעניקה לי, כשאספת אותי בשבוע הקשה בחיי וגירדת אותי מהרצפה, ובכוח אהבתך הענקת לי את הכוח להמשיך ולחיות.

לימדת אותי שוב לשוחח, להתווכח בעוז על אידאלים, להסכים על חלקם או שלא - ותמיד בשיחה אינטליגנטית, הגיונית ומרתקת, שגורמת לי שוב ושוב להחכים.

לימדת אותי מהי תחושה של הכרה אמיתית, כשכל מי שנמצא בחייך - מילדותייך והורייך, דרך חברותייך וכלה ברופא שלך או בפקיד הבנק - כולם יודעים שאני בת הזוג שלך.

לימדת אותי להסיר חומות שבניתי בתוכי - חומות שאסרו עליי לרצות יותר ממה שאפשר היה לקבל - כשהענקת לי אותך ואת אהבתך, בלי להציב שום גבול של נתינה או של אהבה.

בתוך שבעה שבועות לימדת אותי שוב עד כמה אפשר לקבל מהחיים האלה ואיזה כיף לתת. כי כשאני מעניקה לך אותי, את אהבתי, את הגנתי, את תשוקתי, את רצוני להיות לך בת הזוג הטובה ביותר שאני רק יכולה להיות והגבירה הטובה ביותר שהייתי בחיי - אני מקבלת כל כך הרבה, שלא ניתן בכלל להתחיל למנות את הטוב שיש בך.

תודה אהובתי שהחזרת לי, כנגד כל הסיכויים את הרצון לחיות ואת הזכות להיות מאושרת.

היום זה שבועיים מאז היום המקולל בו נאסרה עליי הגישה אליכם.
ואתם קטנים כל כך ואינכם יכולים להביע את הגעגוע שאני יודעת שאתם מרגישים אליי.

שוב ושוב אני רואה אתכם לנגד עיניי. את החיוכים שלכם בפעם האחרונה בה ישבתם על ברכיי בבית הקפה ושמעתם איתי ג'ז.
אני זוכרת אותך קטנה שלי נושכת את אצבעי באושר, ואותך אהובי שואג כשאני קוראת לך אריה קטן שלי.

אני מתגעגעת לריח שלכם. לזרועות שנפרשות לקראתי אל החיבוק שעוטף אתכם אל נשמתי.
אני מתגעגעת לבכי שלכם שנרגע כשאני מנשקת, מחבקת ומספרת לכם שאתם הכי אהובים בעולם.

אני מתגעגעת ויודעת עד כמה אתם מתגעגעים. הרי הייתי לצדכם מהשנייה בה נולדתם.

אהוביי, פרחים רכים שלי. לעולם לא תאבדו את מקומכם בלבי ויום אחד, אני נשבעת לכם שנחזור ונתאחד.

את קשורה.
ידייך אזוקות למשקוף - יד למשקוף הימני ויד למשקוף השמאלי.
הקולר שהנחתי על צווארך, מחובר לחבל שקשור למשקוף העליון.
אסור לך לאבד את השליטה בעצמך. אם תשמטי את גופך - את עלולה להיחנק.
חבל כחול מלופף מסביבך. הוא עובר בין רגלייך ועוטף את כל גופך.
שדייך מוחזקים בחזייה מאולתרת עשויה מחבל אדום, שצבעו תואם את צבעם של שדייך. הם נפוחים, מוצלפים... יפים כל כך.

אני אוהבת לראות אותך מקושטת לכבודי. שעוות הנרות נוטפת על גבך, שדייך התפוחים, זרועותייך... כשהשעווה מחממת אותך מדי, אני מחדירה קרח עמוק לתוכך. אוהבת לראות אותך מתפתלת מחרמנות... אוהבת להרגיש איך הלהט מתערבב בכפור וגורם לך לאנחות של עונג.

ושוב השעווה נוטפת עלייך ואיתה את נוטפת לכבודי.

כדי להסיר אותה ממך, אני לוקחת את סכין הצייד שמונחת בשידה ליד המיטה. היא חדה, מאיימת, ואת אוהבת כל כך להתמסר לי בידיעה הבוטחת שלעולם לא אניח לסכין להכאיב לך - במקרה.

אני עוברת עם הסכין על גופך לאט. מסירה בעזרתו את השעווה, מתעכבת עם הלהב על הפטמות הצבועות אדום וכחול, ומשיבה להן את צבען הטבעי.

את מתחילה לרחף אבל משיכה חדה בחבל שמחובר לקולר שלך, מזכירה לך שאסור לך הפעם לאבד שליטה על גופך.
זה מסוכן.

במהלך השבוע צברת עונשים ועכשיו את נענשת. בעזרת השוטים שמונחים על השולחן שמאחורייך, אני מתחילה להצליף בישבנך.
את נדרשת לספור ולהודות לגברתך על העונש.
כשאת טועה בספירה אני מתחילה להצליף בך מחדש.
כשאת מתלוננת על הקשיחות שלי - אני מתחילה להצליף בך מחדש.
כשאת נושמת - אני מתחילה להצליף בך מחדש...
אין לי צורך בסיבות כדי להצליף בך.
זה מחרמן אותי.
זה מחרמן גם אותך.
הנוזלים שלך גולשים מעבר לחבל אל רגלייך.

עכשיו את כבר לא יכולה לשלוט בספייס שמשתלט עלייך.

כשאני רואה שאת מתחילה להתנדנד בעמידתך, אני משחררת בתנועה מהירה את החבל שמחובר לקולר ואת ידייך, ומובילה אותך אל המיטה. דקות של ספייס עוברות עלייך כשאת מכוסה בזרועותיי, אבל יופייך וההתמסרות שלך מעלים בי את הטורפת, שרוצה לקחת אותך בעוצמות שמכאיבות לי בתוכי.

את גומרת שוב ושוב כשאני מזיינת אותך עם הזין, וכל גמירה שלך מחזקת את הצורך שלי להמשיך ולטרוף, להמשיך ולזיין אותך, להמשיך ולעשות אותך שלי. כל כך שלי עד שלא תוכלי לשאת עוד מגע בכוס המורעב תמידית שלך. כל כך שלי עד שכשאני גומרת אני נושכת אותך מרצון להכאיב לך, שתצרחי... שתתני לי את הכאב ואת ההשתייכות שלך...
כי הטירוף בו אני טורפת אותך כואב ודורש שתעניקי לי את השפיות שלך באותו הרגע.
כי כשאני מזיינת אותך כך, אני מרגישה שעוד רגע אמות מרוב אהבה והזדקקות אלייך.

כשאנחנו שוכבות לאחר מכן תשושות ומחובקות במיטה, אני שייכת לך לא פחות משאת שייכת לי - שפחתי, אהובתי, זוגתי המדהימה.

הערב אקח אותך בסשן חדש אל מרחבי ההתמסרות שלנו.