הבלוג של השולט אור

האישה שלי בדרך למסיבה של מקום העבודה שלה, מסיבה שגם אני הוזמנתי אליה מאחר שעבדתי שם כעצמאית לפעמים.

זו אחת הפעמים הבודדות בקשר שלנו, בה אני אומרת לה שלא אגיע כי אני מפורקת - המסיבה של אתמול גמרה אותי. אני לא מסוגלת לחשוב על לצאת מבגדי הבית ולהיכנס לבגדי יציאה. גם הראש מתפוצץ לי ולמרות האופטלגין שלקחתי, מוזיקה רועשת והמון אנשים לא ממש יועילו לו עכשיו.

אבל קשה לי עם ביטול של מפגש שתוכנן בינינו ולא משנה אם מדובר במפגש בו לא ממש נוכל להיות "יחד", בטח שלא כמו במסיבה אתמול. עד לפני חמש דקות עוד ניסיתי לשדל את עצמי לקום ולהתלבש, אבל הגוף פשוט מסרב לזוז.

האהובה שלי אמרה לי שאם היא לא הייתה חייבת להיות שם - היא לא הייתה הולכת. היא מתכננת להגיע לשם לשעה ולחתוך הביתה למיטה, ועדיין, עושה לי רע לדעת שלא אהיה שם איתה.

בעוד עשר דקות היא תצא מהבית. כבר אין סיכוי שאספיק להתלבש ולהגיע. משגע אותי לדעת שהיא תהיה שם עייפה והרוסה לפחות כמוני ושלא אהיה שם כדי להיות לצדה. היא אמרה לי שבין כה וכה לא הייתי יכולה לעזור לה שם - אבל זה משגע אותי. משגע אותי כשהגוף לא מציית להוראות שהנפש והאהבה נותנות לו.