הקשבתי הערב להודעות במכשיר הטלפון שלי, הודעות שהושארו לי עוד מלפני יום הכיפורים. אחת מהן הייתה ממישהי שהייתה פעם, לפני עשרים שנה, חברה טובה.
זו הייתה תקופה ענייה בכסף ועשירה במסיבות ובזיונים... האטרף של גיל עשרים.
שתינו אהבנו לפעמים את אותן הנשים, לפעמים אחרות - ורצנו לספר. חלקנו שכרות ושיחות אל תוך הלילה, ואז רבנו והקשר ניתק.
עשר שנים אחר כך נודע לי שבעקבות סיבוך שחל כתוצאה מניתוח לקיצור קיבה, היא בקומה. כשהיא חזרה להכרה, התברר שהיא הפכה למשותקת ברגליה ולעיוורת.
רציתי לנסוע לבקר אותה בבית החולים, אבל החברה המשותפת שסיפרה לי אודותיה, אמרה שהיא במצב קשה ושעדיף שלא אבוא.
הערב שוחחנו בפעם הראשונה מזה כ-17 שנים. במרכז השיקום היא הכירה את מי שמשמשת כבת זוגה כבר שבע שנים. היא אומרת שהדבר הטוב ביותר שקרה לה הוא העיוורון, שגרם לה לראות את היופי שיש בחיים. בפעם הראשונה בחייה היא מאושרת.
היא התקשרה אליי כדי שאבנה לה אתר אינטרנט ומיד השיחה גלשה אל הזיכרונות המשותפים ואל עדכוני העכשיו. אם ההווה יצליח לגשר על העבר שלנו - אולי נהיה בקשר.
החיים נעים במעגלים שלפעמים חופפים ולפעמים רק נוגעים אלו באלו בסיבובים שהם עושים. מדי פעם קולות מהעבר מתדפקים על דלתי. מריבות שקרעו קשרים ישנים ועמוקים נראות כל כך חסרי חשיבות בראי השנים. פגיעות שנדמו לבלתי נסלחות - נשכחו. יש כל כך הרבה יופי לזכור, שההצמדות לכואב ולמכוער רק מעייפות. אני מרגישה שהשלתי מעליי חלקים מעברי ושבלעדיהם, אני יכולה לעוף.
לפני 15 שנים. 11 באוקטובר 2008 בשעה 23:57
