הבלוג של השולט אור

עשר בבוקר. הכיתה מלאה כבר במאתיים התלמידות שנרשמו לקורס.
שרתי האוניברסיטה עמלו בלילה על הוצאת השולחנות והכסאות מהכיתה. רק שני כסאות אדומים מוצבים בקדמתה. כולן יושבות מולם על הרצפה, יחפות, בדממה מתוחה.

בעשר ושתי דקות אנחנו נכנסות לכיתה. בליס אוחזת בידה שוט רכיבה קצר. אני אוחזת בשוט בקר שלו רצועה אחת באורך שישה מטרים שמגולגלת על ידי.

כצפוי אנחנו לובשות את בגדי הסשנים שלנו.
בליס נעולה במגפיים שחורים מחודדים צועדת בקלילות על עקבי 15 הס"מ. היא לבושה במכנס עור שחור ובחולצת משי שחורה שמחשופה אינו משאיר יותר מדי מקום לדמיון.
אני במגפיי העור הבוצ'יים שלי, לבושה במכנס בשחור שכמעט אינו מורגש בקלילותו על הגוף, ובחולצה אדומה מכופתרת בחלקה.

"בוקר טוב לשפחות העתידיות." פותחת בליס בדברים כשאנחנו נעמדות מול הכיתה. "אתן עומדות לעבור אילוף בסיסי שיכין אתכן לחיים. בכיתה הזו הלימודים יתקיימו בדממה שתופר רק על ידי גניחות הכאב וההנאה שלכן. לא תהיה כאן אחת שלא תגנח, ואני מבטיחה לכן, שכשתצאו מכאן בסופו של הקורס, תעשו זאת בידיעה שהצלחתן במשימה החשובה ביותר - הפכתן לשפחות."

"לקורס הזה לא תידרשו לרכוש ספרים אלא אביזרים." אני ממשיכה את דבריה. "בסופו של כל שיעור תידרשו לרכוש את האביזרים שילוו אתכן בשיעור הבא. יהיו שיעורי בית. מי שלא תכין אותם לא תישלח אל הדיקן. אנחנו מענישות את החוטאות בעצמנו."

אני רואה בזווית העין את אחת התלמידות מסובבת את ראשה כדי לומר משהו ליושבת מאחוריה.
השוט משתחרר ופוגע במדויק בשכמתה הימנית.
צעקת הכאב שלה מיידית, והיא מחזירה את פניה אלינו.
"בשיעור הזה אתן מדברות רק איתנו ורק כשאתן מקבלות רשות. זה ברור?" אני מבהירה לה.
"אייי, סליחה המורה, ברור." היא ממהרת לענות.
"לא תיענשי על צורת הפנייה שלך מאחר שעוד לא סיימנו להסביר." אומרת לה בליס. "בכל הכיתות אתם קוראות למורים בשמם או בתוארם. בכיתה הזו אתן תפנו אליי או אל אור בכינוי גברתי. ברור?"
"כן גברתי." נשמעת מקהלת קולות.
"יפה, הן לומדות מהר." אני מחייכת אל בליס.
"אז נתקדם." היא עונה לי בחיוך משלה.

בליס מתחילה לעבור בין היושבות.
"אתן תשבו בשורות ישרות שמרוחקות זו מזו מרחק של מטר, כדי שאנחנו נוכל לעבור ביניכן בלי לשבור את הראש." היא אומרת בנזיפה, ומצליפה בשוטה על כפות רגליה הפשוטות לפנים של תלמידה סוררת.

השורות מתיישרות, ובליס חוזרת לעמוד לצדי.

"אתן עומדות ללמוד שורה של מטלות שכל שפחה טובה מחוייבת בהן." אני אומרת, "הסיליבוס כולל: תנוחות גורייניות, דרכי פניה של השפחה לגברתה, דרכים לריצוי הגבירה שכוללים: מסז'ים, ארוחות פיתוי, אמבטיות מענגות וריקודי בטן. חלק מהשיעורים יועברו לכן על ידי מרצות אורחות שהן שפחות מדופלמות."

"בחלקו השני של הקורס." מצטרפת בליס לדברי, "תלמדו כיצד להכין את גופכן לסשן, נלמד אתכן דרכי התמסרות, כמובן שנגדיל את רמות ספיגת הכאב שלכן כך שתהיו מוכנות לקראת הדומיות הראשונות שלכן. "

"הכללים בקורס פשוטים וברורים." אני אומרת, "אנחנו מלמדות ואתן מצייתות. ככל שתמהרו להפנים יכאב לכן פחות. בשנה השנייה בחוג, יפתח קורס לדומיות מתחילות. כולן יבואו מבין שורות היושבות פה. אתן רוצות להיות שפחות - אתן צריכות ללמוד. אתן רוצות להיות דומיות - אנחנו נזהה את הפוטנציאליות מביניכן ונלמד אותן." אני מתיישבת על אחד הכסאות ומניחה לבליס להתחיל בשיעור הראשון.

"אני זקוקה למתנדבת שלה כתב יד יפה." היא אומרת ובוחרת אחת מבין אלה שמרימות את אצבען. "את תכתבי את מה שאני אומרת." היא מודיעה לה ומניחה בידיה טוש מחיק. התלמידה מתייצבת מול הלוח.

"את החוקים הבאים אתן תשננו כך שתוכלו לדקלם אותם מתוך שינה." ממשיכה בליס בשיעור. "חוק ראשון: אתן תגיעו לשיעור שתי דקות לפני תחילתו, ותכנסו לתנוחה בה שפחה מקבלת את פני גברתה. אתן תחכו לכניסתנו כשאתן על ברכיים, ראשכם מונח על הרצפה בין כפות ידיכן. אתן תתרוממו מתנוחה זו למצב של כריעה רק לאחר שתקבלו לכך רשות מאיתנו.

"חוק שני: לא מדברים בשעת השיעור אלא אם כן קיבלתן רשות לפנות אלינו בשאלות. מי שיפרו את החוק יענשו בעשר הצלפות. ככל שאותה תלמידה תפר את החוק מספר ההצלפות יכפיל את עצמו. עשר, עשרים, ארבעים, שמונים הצלפות וכו'. אנחנו יכולות להתחלף בינינו בהצלפות, אבל הישבן של הסוררת יאדים.

"חוק שלישי: חובת הכנת שיעורי בית. אנחנו נבדוק בתחילתו של כל שיעור מי הכינה שעורי בית ומי חיפפה. אתן תקבלו תרגילים שאם לא תבצעו אותם בבית לא תוכלו להתקדם לשיעור הבא. מכיוון שאין לנו כוונה להתעכב בגלל שפחות עצלות, העונש על אי הכנת שיעורי בית יהיה עקידה אל עמוד הקלון שיחכה לכן פה החל מהשיעור הבא, כשאל איברים שונים בגופכן מחוברים מצבטים ומשקולות."

"את." אומרת בליס וסוטרת על פניה של התלמידה הקרובה אליה. "עופי לקפיטריה והביאי לי בקבוק אייס טי." היא מתיישבת על הכסא שלידי ולוחשת אליי "תורך. נהייתי צמאה מרוב דיבורים."

"החוק הרביעי," אני אומרת ונעמדת על רגליי, "אומר שאת ההחלטה האחרונה בקורס הזה קיבלתן כשבחרתן להירשם אליו. מכאן אנחנו עושות את ההחלטות ואתן מבצעות את ההוראות. לא נסבול חוסר צייתנות. אתן משלמות לקורס הזה מכיוון שאתן יודעות שאתן זקוקות לשיעור באילוף. ושיעור באילוף תקבלו. על חוסר צייתנות תיענשו בדרכים שונות ומקוריות שיכללו: מאסר בכלוב, הצלפות בשוטים שונים, השפלות קבוצתיות ועוד. בחרתן ללמוד וזכיתן במורות מנוסות שלא מתכוונות לוותר לכן בשום צעד. זיכרו זאת והפנימו. ברור?"

"ברור גברתי." עולה קולה של המקהלה הצייתנית.

"החוק החמישי אומר שלא השעון קובע מתי הסתיים השיעור אלא אנחנו. כשנודיע לכן שהשיעור הסתיים אתן תעבור לתנוחה בה קיבלתן את פנינו - על ארבע וראשכן בי כפות הידים על הרצפה. כשנצא מהחדר תוכלו להתרומם. בכל מפגש ייבחרו שתי משרתות אישיות שתפקידן להנעים עלינו את השיעור. את משרתת היום ותפקידך לעסות." אני מצביעה על אחת התלמידות. "גשי לגבירה בליסאנה ועסי את עורפה בזמן שהיא נחה על הכסא."

התלמידה מתרוממת במהירות ממקומה, נעמדת מאחורי בליס ומתחילה לעסות את עורפה.
"איך היא?" אני שואלת בסקרנות.
"יש מקום לשיפור אבל זו התחלה." עונה בליס.

"עד כאן החוקים הראשוניים. בהמשך תקבלו עוד. שיננתן אותם?" אני שואלת את הכיתה.
"כן גברתי." עונה המקהלה.
"תמחקי את הלוח." אני פוקדת על התלמידה שכותבת את החוקים.
"קומי." אני מצביעה באופן אקראי על אחת התלמידות, "חזרי על החוקים בעל פה. כולכן עומדות לקבל שיעור ראשון בהקשבה שאנו מצפות לה."

התלמידה מתרוממת על רגליה ומתחילה לגמגם את החוקים שהכתבנו. בליס מנערת מעליה את ידיה של המעסה, מתרוממת מכסאה ושתינו ניגשות ועומדות משני צדי התלמידה.
"אני לא שומעת." אומרת לה בליס.
"חוק רא.. רא..שון..." אומרת התלמידה.
"היא זקוקה לתמריצים." אני אומרת לבליס.
"אל הכיסא, אין מה לעשות." עונה בליס.
אנחנו אוחזות בשערה של התלמידה ומובילות אותה אל אחד הכסאות.
"השעיני על הכסא את כפות ידייך" פוקדת עליה בליס.
אני מפשילה אל מכנסיה של התלמידה וחושפת ישבן צחור.
"החוק הראשון?" שואלת בליס.
"לבוא בזמן?" שואלת התלמידה.
כפות הידים שלי ושל בליס נוחתות בו זמנית על ישבנה, כל אחת על פלח אחר שלו.
"לבוא בזמן ו?..." אני שואלת.
אין תגובה.
"לבוא בזמן ו?..." אני שואלת ושתינו מתחילות להנחית את הידיים בקצב אחיד על ישבנה שמאדים בתוך שניות.
"ולחכות על ארבע?" היא שואלת בעיניים שדמעות נקוות בהן.
"יפה שפחונת." אני אומרת. "עופי למקום."
"את." מצביעה בליס על תלמידה נוספת, "בואי הנה, הפשילי את מכנסייך והכנסי לעמדת ספיגה. מה החוק השני?"

אנחנו מבלות את שלושים הדקות הבאות בבחינת התלמידות בחוקים שקבענו תוך שימוש בהצלפות שוט קלות (בכל זאת שיעור ראשון). בתום זמן התרגול, כולן מדקלמות את החוקים.

"השיעור הראשון הסתיים." אני אומרת להן. "ניפגש בשיעור הבא, וחסר לכן שמישהי מכן לא תדע את החוקים בעל פה."

"זה היה שיעור היכרות." ממשיכה בליס, "מי שלא בטוחות ברצונן להמשיך בלימודים יכולות לעזוב. החל מהשיעור הבא אין נשירה. היכנסו לעמדת פרידה."

הכיתה ממהרת לכרוע מולנו ואנחנו יוצאות משם.