לפני 17 שנים. 6 באפריל 2007 בשעה 15:23
אבא של בליס חייך אותי היום.
הגעתי לאסוף אותו לבית הקפה השבועי שלנו, והוא היה אצל החברה שלו.
בדרך אל המעלית החמאתי לו על הליכתו.
"אני יכול גם לרוץ" הוא התגאה. ולפני שהספקתי להוציא מילה הוא דפק רייס מהחדר שלה אל המעלית, כשהוא בקושי נשען על ההליכון.
בדרך מהמכונית לבית הקפה ובחזרה, הוא התעקש ללכת לפחות חצי מהזמן כשהוא לא נתמך בי אלא צועד איתן לבד. האיש הזה ישב לפני חודש בכסא גלגלים ודיברתי אז עם בליס על רכישת כסא גלגלים חשמלי בשבילו שיאפשר לו להיות נייד. היא אמרה לי שהיא בטוחה שהוא יחזור ללכת. והיא צדקה.
אלו היו רגעים של חיוך ושל גאווה בו. האימונים מתחילים לשאת פרי. 😄
