שטויות

בתגובה לכמה שאלות הבהרה, שוב עדכנתי את הפרופיל שלי.

הסברתי יותר מי אני, מה אני אוהב - ובעיקר - למי אני מתאים ולמי לא. 

עוד שאלות הבהרה תתקבלנה בברכה, אפילו אם אאלץ לשנות ולעדכן שוב את הפרופיל.  

מה נעשה בלעדו, נלך לבית כנסת עם הפרדה מגדרית? כל מין בכלוב נפרד משלו??? 

אני קורא רק בלוגים של נשים. למה? אולי, כי אני יודע איך גברים חושבים ולא ממש מעניין אותי לנבור במה שהם כותבים. אולי כי אני רוצה למצוא ולדבר עם נשים שתפישתן את החיים ואת ה"כלוביות" דומה לשלי. ואולי כי אני סתם צייד בלתי נלאה, ובשרם של זכרים לא טעים לחיכי. 

ומה המכנה הכי רחב שאני מוצא אצל נשים כאן? נשים צעירות - או מבוגרות, אלו שמגדירות את עצמן כיפות - או מכוערות, כרזות - או כשמנות. הנשואות, הרווקות וגם הגרושות. השולטות, הנשלטות, המתחלפות וגם ה"לא בעסק". האלו שכותבות פרוזה ואלו שכותבות שירה?

הסבל והבדידות. 

ואני שואל את עצמי, למה יש כל כך הרבה סבל כאן בכלוב. כל כך הרבה דמעות. וגעגוע. 

ואני שואל, מנסה לחדור אל מתחת לחומה שבנו לעצמן - ובמרבית המקרים, לא מצליח. 

חדשות זמן הקורונה. היה הרבה זמן פנוי וחזרתי לבלות בכלוב שעות ארוכות. והנה מה שקרה בזמן הזה. 

1. עדכנתי את הפרופיל שלי. עשיתי אותו יותר למה שאני היום - והיום אני יותר בוגר, סבלני, יודע מה אני רוצה, ומבין טוב יותר מה "היא" רוצה. 

הייתה שם חידה - הותרתי אותה, פחות מדי אנשים ניחשו נכונה :). 

2. אחרי שכפיתי עליה סגר בן שבועיים, פגשתי שוב באישה, איתה הייתה לי תקופה לא קצרה של פגישות וסיפוקי תענוגות הדדיים - לפני כעשור. היא חזרה אחרי העדרות ממושכת ונפגשנו, היה כל כך טוב שנפגשנו שוב. כן כן, לסשנים. 

3. פגשתי בצעירה ממש חמודה שגרה - בצפון אמריקה. יופי, הכי מתאים זמן קורונה לפגישות עם בנות מחול. ברור, לא?. 

3. הכרתי אישה מעניינת שגרה קרוב הרבה יותר. גם נפגשנו ובילינו ערב שיחה חביב, בלי קפה. לא היה לה נטול  :). 

4. חזרתי לצ'וטט עם ידידות כלוב ותיקות. 

3. היו גם תחילות של שיחות מבתיחות שלפחות בינתיים, לא קיימו...

פריון לא רע לכמה שבועות של בידוד. 

די, נמאס!! :). 

ובכל זאת, הכתיבה לבלוג קשה לי. 

וזה די אבסורדי. אני כותב אלפי מילים לחודש (במסגרת עבודתי שלא ארחיב עליה). 

סיימתי בימים אלו ספר, רומן היסטורי, בן עשרות אלפי מילים. 

אני מרצה מול קהלים לא קטנים, ובין היתר מספר חלקים מסיפור חיי. ובכל זאת. 

כשזה בא לכתוב על עצמי כאן בכלוב - אני מתקשה. 

אולי זה בגלל האנונימיות שמפאת כבודה ובקשתה המפורשת של אשתי, אני מחוייב בשמירתה. אולי עדיין לא השלמתי שבאותו אדם מכיל ואוהב שאני - מסתתר סדיסט שנהנה להפליק כאב. 

וגם זו שאלה שכבר שאלתי את עצמי כאן, לפני כמה שנים, איך אני, שמעריץ נשים, אוהב להכאיב להן (עם גבול ברור ובל יעבור - אני חייב לדעת שהן רוצות בכך).  הייתה תקופה קצרה שהתייעצתי עם פסיכולוג בדילמה הזו. 

והוא כדרכם של פסיכולוגים, ניסה להטות את השיחה לכיוון אימא שלי. נו באמת. לאימא לא היה דבר וחצי דבר בקטע הזה של חיי...

ואחדד את השאלה הראשונה, איך מתגברים על הקושי שלי לכתוב דווקא כאן. 

החלטתי לעשות את מה שאני תמיד עושה כשנתקל במכשול שמרתיע אותי - אתפוש את השור בקרניו ואכתוב. דווקא אכתוב ודווקא כאן. 

בימים הקרובים נראה איך אעמוד בזה, והכי חשוב, איך אתן הקוראות (וגם הקוראים) תאהבו את זה :). 

להתראות. דרך המילים והלייקים. 

זה עשוי להישמע לכם מוזר, אבל אתם לא לבד. גם לי מוזר לכתוב את זה. פוסט ראשון אחרי שלוש שנים בהם לא כתבתי כאן. שלוש שנים בהם לא ביקרתי כאן. 

אז אולי זה מוזר, אבל משבר הקורונה עשה לי רק טוב. 

קצת שקט מהריצה המטורפת, הרבה זמן להסתכלות פנימית, הרבה מחשבות איך לחשב את המסלול מחדש. 

הספקתי לסיים בשבועיים דברים חשובים לי שהזנחתי במשך שנתיים. לבטל טיסות, לסרב לעבודות מוזמנות...

לחשוב. 

וגם חזרתי לכלוב. זה לא שלא ביקרתי כאן בכלל. אבל זה היה מאוד ספוראדי. הקורונה, אחרי היסוס קצר, הכניסה אותי לכאן ביג טיים. 

חידשתי חברויויות נושנות, זכיתי בחברויות חדשות, ביקרתי הרבה בצ'ט, אפילו בחדרים - דבר שלא עשיתי אף פעם בעבר. קראתי הרבה בלוגים.

שיחקתי, צחקתי וגם פה ושם חטפתי- בצדק או שלא בצדק. 

נכון, אני עדיין לא חלק אורגני מהכלוב, מסתכל עליו קצת מהצד. מה לעשות, אני קצת מבוגר הממוצע ששולט כאן. 

אבל אני מתקרב - עובדה, פוסט ראשון אחרי שלוש שנים. 

תודה לך בינתיים גברת קורונה,כל עוד את נשארת מרוחקת ממני, אני מחבב אותך מאוד :)

אני ממש לא סדיסט.

ובכל זאת, אני אוהב להצליף

אני אוהב להיטיב עם האנשים שסביבי, אוהב שמחייכים להומור שלי

ובכל זאת, אני אוהב לראות אותה מגיבה בגניחה או אפילו בבכי

אני לא מסוגל להרוג זבוב

אך אני מעדיף הצלפה חזקה על אירוטית (שגם אותה אני אוהב)

קשה לי להעיף למישהי סטירה, אפילו אם היא מבקשת ובחיים לא אתן אגרוף למעט להגנה עצמית...

אבל אני מסוגל להתעלל בשדיים ואפילו ליהנות מזה...

אני יודע, שאני מסוגל לעשות את כל אלו רק אם ברור לי לחלוטין שהיא רוצה בזה - וגם אז אני נזהר שלא לפצוע...

ובכל זאת, אני עדיין לא מבין איך שני הפכים כאלו חיים בבן אדם אחד. 

אודה לתגובות של שולטים, שולטות וגם נשלטים ונשלטות...

קבעתי איתה להיום בצהריים...

צלצלה עכשיו, חולה, לא יצאה מהבית. 

אכלתי אותה פעמיים, גם יצאתי מהבית וגם היא לא :(

 סיפרתי כאן על הפספוסים בגיל הצעיר ועל ד' שהייתה הראשונה לשכב לי על הברכיים עם תחת חשוף. לא אמשיך בסדר כרונולוגי כי זה עשוי לשעמם, אספר לכם עוד בעתיד, אבל הפעם אשאיר את רשוחת הדיבור ל"הצלף בי" שתיעדה אותי או נכון יותר את מעשי לא מעט בבלוג שלה שכונה "שולטת שאוהבת טוסיק אדום" שנכתב לפני כשבע שנים. היא הספיקה להתחתן מאז, וגם להיפרד, היא הרשתה לי להעתיק מבלוגה ככל שארצה... אז הנה אני מביא בפניכם פוסט אותו כינתה "אאוצ'". 

קצת רקע. פגשתי אותה בכלוב, היה לי המזל המדהים לראות את הניק שלה מייד כשנכנסתי - בערך דקות קצרות אחרי שהיא נכנסה כחברה חדשה לגמרי. למרות שהגעתי אליה כל כך מוקדם, כבר הייתי השלישי שפנה אליה, אך השניים האחרים היו כפי שהיא תיארה אותם "עילגים" אז היא בחרה לפגוש בי...נפגשנו כפעם עד פעמיים בשבוע עד שפגשה במי שהפך לבעלה. מאז הקשר נותק, ובימים אלו ממש...מתחדש. די ברברתי, רשות הדיבור ל"הצלף בי". 

אגב, אני מכונה בבלוגים בשם "ספידי". לא יודע מה התכוונה לרמוז בזה ;).

 הבחנתי בד' במסיבת סטודנטים עליזה. היא נכנסה עם ידידה רחוקה ועמדה לא רחוק ממני. היא הייתה קטנה, עם עיניים שחורות וקטנות וחיוך קטן ומזמין שהופנה ישר אלי ברגע בו עיני תפשו את עיניה. כמובן שניגשתי, עם שתי כוסות משקה ביד. שתינו, רקדנו, התגפפנו. "אני גרה קרוב" היא אמרה, שוב עם החיוך הזה הקטן. ככה זה התחיל. לימים הבנתי שלא אני הוא זה ש"גילה" אותה בחדר, אלא היא ראתה אותי. הידידה איתה הגיעה סיפרה לי שברגע בו נכנסו לחדר היא העיפה מבט מסביב, ושאלה אותה "את מכירה את הבחור הזה שעומד ליד ג'"?

"זה בחור ישראלי, די חדש בעיר" ענתה הידידה.

"יש לו עיניים טובות, אני אקח אותו הבייתה היום".

החיים לא תמיד הם מה שאנחנו הגברים חושבים. אני הייתי בטוח שאני "התחלתי" איתה..אבל זה עניין לסיפור אחר.

הסקס עם ד' היה מדליק מהרגע הראשון. אני אוהב בחורות שממש נהנות ממגע, מנישוק, ממציצה. מזיון. והיא נהנתה מהכול ובגדול. וגם היא מאוד נהנתה לראות אותי גונח בהנאה. התאמנו האחד לשנייה. 

כשבועיים אחרי שהכרנו, אחרי שכוחי תש וכל שרציתי הייתה שינה קצרה, היא פתאום צבתה לי בשק האשכים (ביצים בלע"ז), ושוב צבתה יותר בחוזקה.

"די" אמרתי "זה לא נעים לי" ודחפתי את ידה ממני.

כאן, סלחו לי, אני חייב לעבור לשפה בה התנהלה השיחה, כי התרגום יעשה לה עוול.

what will you do, spank me?

היא שאלה את זה בקול מתפנק ומתחנחן. אני עדיין לא מבין שהחלום שלי עומד להתגשם הגבתי במילים

u bet i will

you won't dare היא אמרה שבה וצבתה בי.העפתי את ידה והתיישבתי התהפכה על בטנה והרימה את ישבנה באוויר...

נו טוב, זה כבר לא היה רמז, גם לא הזמנה, זה היה שידול...

אני הייתי קליינט קל, התחלתי להפליק ולתדהמתי היא הייתה מורידה את ישבנה אם נחיתת הספאנק, נאנחת קלות ושבה ומניפה אותו גבוה עוד יותר. היה ברור כשמש שהיא נהנית.  

אחרי כעשרים ספאנקים (למען האמת, ממש לא חזקים), לא יכולתי יותר ונכנסתי אליה בתנופה חזקה. היא גמרה ממש כשנכנסתי והמשיכה לכווץ ולשחרר את שריריה עד שהתפוצצתי גם אני. זו הייתה אחת האורגזמות החזקות הזכורות לי בחיי. 

ככה זה התחיל, וככה זה נמשך כשנה...היינו מתראים כפעם או פעמיים בשבוע, זה תמיד התחיל בספאנקים, המשיך בזיונים ובעוד ספאנקים, זה אף פעם לא עבר את שלב הספאנקים עם היד, שהפכו אומנם לחזקים יותר אך לא חזקים מדי. היא לא הייתה מכורה לכאב - אלא לסיטואציה, ואני, אני מה ידעתי מהחיים שלי, אני הייתי בגן עדן!