שטויות

אני מביט סביבי. סבים וסבתות מסובים, ילדים שגדלו והפכו להורים, ילדיהם הקטנים מלהגים ומתאמצים להקריא את הטקסט הקשה, תינוקות מביטים סביבם מבינים - לא מבינים את ההמולה שמסביב. ועוד תינוקות שטרם יצאו ממחבואם החמים ושומעים את הקולות דרך בטן אימם. איזה כיף. מזמן לא הייתי כל כל נינוח, כה שמח בחלקי. זו לא אופוריה או תחושת התעלות. זה משהו אחר, טוב יותר. זו תחושה שקטה של שביעות רצון מלאה. ואני תוהה מאיפה באה לי התחושה הנהדרת הזאת וחושב שזו התוצאה של הסדר שלא היה בשנה הקודמת, בה איש איש נכלאו בביתם וחששו לבאות. כן, רק אחרי ה"אין", לומדים להעריך את ה"יש".

שלא יגמר לעולם. 

חג שמח!

אני לא יודע למה, אבל אני כותב מרוב האנשים כאן. כותב מאמרים מקצועיים על בסיס קבוע, כותב ספרים (אחד עומד לצאת לאור בקרוב, השני בתחילת הדרך), וכאן - אני לא מוצא את השפה שלי. 

יש כאן לא מעט בנות (סליחה בנים, אני קורא בעיקר בנות, את הנשלטות והמתחלפות ביניהן) שטוענות שאינן מעוניינות להכיר, שכן הן כאן כדי לכתוב.

מסתבר שאני לא. אני כאן כדי להכיר. לכן אני קורא פוסטים, לעיתים מגיב לעיתים שולח אדומה שבה אני כותב את אשר על דעתי. יש כמה בנות שאני כבר בקשר די ארוך איתן. את חלקן טרם ראיתי, את חלקם כנראה גם לא אראה - משום שהן לא רוצות לפגוש בגברים נשואים. אחרות, אלו שלא איכפת להן, או שהן נשואות בעצמן כן פגשתי ועם חלקן היו לי רומנים לא קצרים. אני גם נכנס לצ'ט, פחות משבעבר, גם שם בעיקר כדי ליצור הכרויות חדשות. 

כנראה שזו אחת הסיבות שאני לא כותב פוסטים פומביים. זו לא המטרה שלי בכלוב. אך אני ער לעובדה שזה לא יפה מצידי. זה כמו להיות אורח מוזמן לארוחות ערב שאינו מביא איתו שום דבר - בקבוק יין למשל, או סלט פירות ממעשה ידיו. ביבי כזה, נו. 

אני רואה, שאפילו אחרי חודשים שלא כתבתי פוסט חדש, עדיין יש צופים בפוסטים הישנים שלי. אתמול קיבלתי נזיפה אדומה בנושא מידידה ותיקה. והנה התגובה שלי, פוסט חדש. אשתדל לכתוב לפחות אחת לשבוע. אשתדל גם לגוון, לא לדבר רק על פגישות או על ספאנקים ואולי לא רק על עצמי. מישהי כאן שאני עוקב אחרי הבלוג שלה, כתבה כאן "רק על עצמי לספר ידעתי" ואני הגבתי שעולמה, לא "צר כעולם נמלה". 

אשתדל להגיב כאן על דילמות שעולות בפוסטים אחרים, על אירועים פוליטיים, ו..כן נו, גם על פגישות מגניבות ועולם הספאנקים. 

בינתיים, אכתוב רק דבר אחד - לכו להתחסן!!!

זהו :)

ובכל זאת בכל יום אני מוצא שיש מישהו חדש שצופה בו. היום אחד (או אחת), אתמול שבע...

אחת (וסלחו לי הבנים, אם מישהו גולש לפוסטים הישנים שלי, אני מעדיף שזו תהיה אישה), אני מבין. פניתי בצ'ט, ראתה פרופיל ונכנסה להציץ. אבל שבע? שבע באותו היום?

נו טוב, נדמה לי שיש תשובה, זו אותה אחת שחפרה אחורנית בבלוג. אני לא זוכר אפילו מה כתוב בפוסטים הישנים שלי, אולי היא תזכיר לי :). 

וכן, אני כותב את הפוסט הזה עבורה.

האם אני מנחש מי זו? אני מניח שעוד היום אדע את התשובה :).  

אני לא יודע אם זה רק אני, או איזה וירוס שאחז ביותר חברים כאן. 

אבל, מהסגר הראשון, אני כמעט לא נכנס לפייסוק, או אינסטוש או טוייטר. 

רק לכלוב. 

כשיש לי זמן פנוי מול המחשב, כזה בו אני לא מחפש אינופרמציה באתרים יעודיים, אני קורא בלוגים, נכנס לצ'ט, לעיתים מוצא שם בנות שיחה מעניינות ואני סתם בוהה בכללי הכמעט ריק מתוכן. 

אבל אני כאן, בכלוב. ולא באמת יודע להסביר למה. 

מישהו מזדהה עם מה שכתבתי? למישהו יש הסבר?

אני מתכתב איתה. יחד אנחנו מציירים פנטזיה במילים. היא חדשה בנושא. מתקשה, לפעמים מתבלבלת וזה מקסים ומושך אותי. 

אנחנו רצים קדימה, לפעמים מהר מדי אך היא לא עוצרת באדום. אני אוהב את זה. 

כשהיא עוצרת סוף סוף, בקושי רב, אני כמעט נושם לרווחה, כי אפילו חולה אדרנלין ותיק שאני - גם אני לפעמים נהנה מלשאוף אוויר ברוגע, מהשקט שאחרי הסערה. 

אני יודע שהיא נמשכת למילים שלי, אבל מה עם המשיכה אלי.

אהבתי לקרוא את סירנו דה ברג'רק, אבל אף פעם לא ראיתי בו מודל לחיקוי :). 

כואב לה, אבל לא ממני. וזה כואב לי - אבל לא מקנאה. 

תהיי בריאה. 

הסיפור עם ילדת כיתה ג', שנאלצה על ידי ה"מחנכת" שלה להשתתף ביום לימודים ארוך ללא שמלה או מכנסיים, מדיר שינה מעיני. ממש כך. 

לא מדובר בילדים בני גילה שהורידו את שמלתה, אלא במי שאומר לחנך אותה. וכל המבוגרים בבית הספר, ראו - ושתקו. 

מי שלא שתקו היו חבריה, הילדים, שלעגו לה. מילדים זה צפוי, אבל איפה היו המבוגרים האחראים בבית ספר, שהיו אמורים להפסיק את הביזיון ולהודיע לילדים האחרים שמה שעשתה המורה הוא מעשה פסול ושלא יפה ללעוג לחברתם אלא עדיף שינחמו אותה. 

לא היה צדיק אחד שם, בבית הספר שצריך לשנות את שמו לסדום?

איך נעשה כזה מעשה נבלה שכזה בינינו והארץ אינה רועדת?

אני לא יודע אם היה זה בית ספר ממלכתי, או ממלכתי דתי. אבל בדבר אחד אין לי ספק. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוחו של הרברפי מרחפת על פני המים. ככה זה שממנים אדם חשוך בעל תפישת עולם צרה כעולם נמלה, להיות אחראי על מערכת החינוך. 

ואני משתדל לחשוב בלי כעס, מה הדין היאה ל"מחנכת" הזו; איזה עונש, יביע מחד את הסלידה הנוראה ממנה, יקיים את הצורך הנפשי בנקמה - ומאידך יהיה חינוכי גם עבורה, ויגרום לה להרהר על מעשתיה. 

ונזכרתי בסדרת הטלוויזה משחקי הכס, בה נענשת המלכה המרשעת סרסי על ידי הכנסיה השלטת במעלה מלך. 

היא נאלצת ללכת ללא שמץ של בגד או שערה לגופה או ראשה, בין כל אנשי העיר שמתקהלים לאורך הדרך שהיא עושה וצועקים "בושה, בושה". 

זה העונש היאה לאישה, ללכת עירומה מבגד או שיער, לאורך כל חצר בית הספר בו היא מלמדת ומחנכת, כשכל התלמידים והמורים עומדים מסביב וצועקים בושה בושה. לילדים יסופקו גם עגבניות בשלות וביצים רכות כדי שיטילו עליה תוך כדי ההליכה. מסע ההשפלה שלה צריך להסתיים לפני כסא מוגבה, עליו תשב הילדה שנפגעה והמורה תבקש את סליחתה ומחילתה של הילדה. אולי זה יחזיר את מעמדה בפני חבריה. 

וכשהליכת הבושה תסתיים, ילבישו למורה חולצת טריקו ותחתונים, וכך היא תאלץ להמשיך וללמד כל אותו היום. צריך גם לפטר את המנהל, ולחייב את כל המורים לתרום משכורת חודש לקרן שתסייע לילדה לקבל חזרה את ילדותה, אולי באמצעות כרטיס טיסה לדיסנילנד... 

אתם חושבים שזה עדין מדי?

"אני רוצה אותך", אמרתי לה אחרי יום ארוך ביחד. 

למען הגילוי הנאות, לא אמרתי לה את זה בפניה, אלא אחרי שנסעתי ממנה. 

היא שלחה לי ווטסאפ כמה דקות אחרי שיצאתי. אבל אני, שלא קורא בזמן נהיגה, הגבתי בשיחה טלפונית. "מה כתבת" שאלתי. 

"שלחתי בכתב" ענתה

"אני נוהג, מה כתבת"

"היה יום נהדר, תודה". 

שתקתי ואז אמרתי מה שמזמן לא אמרתי לאישה "אני רוצה אותך" אמרתי. 

"אני יודעת" ענתה "אבל אתה יודע את המחסומים שלי"

יום שלם והרבה שיחות אחרי, אני יודע ומבין את המחסומים שלה

ובכל זאת אני לא יכול להתכחש לאמת שצועקת בי:

אני     רוצה    אותה

ומה שמעצבן אותי זה, שאני מרגיש ויודע, שהיא גם רוצה אותי, אבל, נלחמת בזה בגלל "המחסומים"

ואני שמבין את המחסום העיקרי שלה, ולא יכול לפתוח או להזיז אותו - אוותר. 

יש לי את הכוח לזה

אבל, יחסרו לי השיחות, הצחוקים, העוקצנות שלה. תחסר לי הקלות בה היא פתחה בי את ברז הסיפורים הבלתי נגמרים, השירים ששנינו אוהבים, האופל הזה שמציץ מבין עיניה... 

אבל, כנראה שאוותר...

ואולי הפעם לא?

ימים יגידו

זה התחיל שלשום בבוקר. היא שלחה ווטסאפ על הבוקר וביקשה שאקלר אותה. שאלתי אם היא השתגעה, ניסתה לשכנע אותי שיהיה כיף. זה היה לי כל כך מוזר, כל כך לא מתאים לה. היא אחת הנשים החזקות ביותר שהכרתי מימי, שלא מתביישת שבכך שהיא אוהבת כאב, אבל לא שליטה. מה פתאום קולר קפץ לה, מה עוד שאנחנו לא מונגמים. הדו שיח הווטסאפי הסתיים בלא החלטה, ואז הודיעה לי ידידה מהכלוב שהיא העלתה את כל השיחה (בלי שמות) לפוסט וביקשה מחברי הכלוב לדעתם. שוב זה היה מוזר. היא? שואלת מאנשים לא מוכרים שיאמרו לה מה לעשות? רוב הנשאלים (או כולם, לא ראיתי את הפוסט) היו נגד הרעיון והיא מחקה את הפוסט. צחקנו על זה בשעת לילה מאוחרת כשסיימה את עבודתה. ואז אתמול, שוב הפתעה, היא העלתה פוסט שמהלל אותי כ"סדיסט בעל לב הזהב". היה זה פוסט מחמיא, אבל היה לי נדמה שאני מתחיל להבין, בעיקר שקראתי את משפט הסיום, משהו כמו - הסמקת ספאנקינדן? מה תעשה בנדון, תסמיק לי את התחת? והנה הכתובת למי שמתעניינ(ת):    https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=1007025&blog_id=48171

היא פשוט רוצה סשן של עונש, אמיתי, חזק, שיכאב עם אלמנטים של עונש ולא סתם ספנקינג. הצלף בי החליטה שלפחות לסשן הזה, היא רוצה להעביר אלי את המושכות לגמרי, זו הייתה הדרך המיוחדת שלה לבקש את זה ממני...

עוד אתמול בערב דיברנו, שאלתי אותה מה ולמה - והיא שאלה בקול לא אופייני ומתחנחן אם לא אהבתי את זה. אמרתי לה שזה לא האישו ושניפגש למחרת (היום) אחרי הצהריים המוקדמות. לפני הפגישה דיברנו. אמרתי לה שמגיע לה עונש, והיא אמרה שתקבל אותו. אמרתי לה שהיא תבחר בכלי ואני במספר ובעוצמה. היא בחרה בקיין. 

"הכול יעשה עם קיין", אמרתי לה, כולל החימום, כולל הורדת הידיים שלך אם הם יעזו להסתיר את התחת. העונש יעמוד על חמישים מלקות." הודעתי לה שאני יוצא לכיוונה ואהיה בתוך כחצי שעה.  

לא היו לי אשליות, זה לא אני ש"שלט במצב" היא רצתה עונש אמיתי, כמו בספרים, ואני ביצעתי. כרגיל. זו לא "שליטה מלמטה" או מאיזה צד שהוא. היא ביימה תרחיש שהוביל למה שאני אמור הייתי לעשות. אבל, החלטתי לעשות אותו "עד הסוף". 

היא קיבלה אותי עם חוטיני שחור שקוף וחזייה תואמת ומעליהם חלוק קצר ושקוף לגמרי. יודעת להתלבש האישה. 

ראיתי בעיניה שהיא לחוצה וחשבתי לרגע להרגיע אותה. אבל ידעתי שלא לזה היא מחכה, לא היום. 

"הכנת את הכול" שאלתי בלי להגיד שלום. "כן" ענתה בקצרה והוליכה אותי לחדר השינה. בצד המיטה נחו שני כרים אחד על השני ולידם הקיין. הרמתי את הקיין וסימנתי לכיוון המיטה. "תרחם עלי" שאלה בקול קטן, ואני עניתי "לא. לא היום". והרמתי עם הקיין את שולי החלוק, מסמן לה מא אני רוצה שתעשה. היא הסירה אותו וגרדתי איתו בחזיה. גם היא ירדה ואחריה התחתונים. אני ראיתי את מפלס ההתרגשות שלה מטפס. וסימנתי על הכרים. היא נשכבה עליהם כשישבנה גבוה באויר ורגליה על הרצפה.סימנתי בין ירכיה עם הקיין בתפיחות קטנות ימינה ושמאלה - והיא פיסקה קצת את רגליה. שאלתי אותה בנוקשות למה היא נענשת. היא החלה להתווכח שזה לא צודק, בלה בלה.. הצלפה חזקה עם היין באוויר השתיקה אותה. חזרתי שוב על השאלה. היא השיבה. "ומה העונש "שאלתי 50 עם הקיין, ענתה בקול שקט

הודעתי לה שאהיה נחמד אליה ולא אצליף בה על קר, למרות שזה עונש. התחלתי לחמם אותה לאט לאט עם מכות קטנות ומהירות שנעו מצד ולצד ומלמעלה למטה, כולל הירכיים העלינות. "לא בירכיים" היא אמרה, קיבלה בתמורה הצלפה מהירה על הירכים ושתקה. 

שהישבן קיבל צבע אדום די עמוק. אמרתי לה שאלו יהיו חמישים הצלפות עונש, שאחרי כל אחת היא תספור, ותאמר "סליחה שהבכתי אותך דן".

בעונש כמו בעונש. 

היו אלו חמישים הצלפות חזקות. יותר מהרגיל בינינו. יותר ממה שמהווה עבורה איזור נוחות. הקיין שרק ופגע, סימן כעוס, כזה העשוי משני פסים אדומים ולבן באמצע ביניהם הופיע מייד על עורה. סליחה ש...היא אמרה מיד אחרי שאספה את נשימתה. 

באמצע היא החלה לבכות, התבלבלה לא פעם במספרים ואני תיקנתי אותה. אפילו חשבתי לרגע להפסיק, מה גם שראיתי סימני פציעה גלים איפה שהקיין חזר ופגע. אבל ידעתי שאסור לי. היא לא תסלח לי שלא נתתי לה לסיים את החוויה. 

אחרי חמישים, שץהיא בכתה כמו תינוקת, מרחתי ג'ל קריר על ישבנה ולא...לא שלחתי אותה לפינה אלא אספתי אותה בין ידי. 

והיא אמרה לי..."אני גאה בך ספאנקינדן" ואני ידעתי למה. כי לא הפסקתי את העונש לפני סיומו. 

"אני גאה בך הצלף בי" אמרתי לה. ובטוח שלא תחזרי על הטעות. 

ומקווה עמוק בלב, ששהיא כן תחזור עליה... 

הקורונה נסוגה והחיים חוזרים, לאט. 

ולהפתעתי, יש דברים בקורונה שאני כבר - ועדיין מתגעגע אליהם. כבר, כי היא לא יצאה מחיינו ועדיין - כי אני מניח שאפסיק עם הזמן. 

מתגעגע לשקט, לידיעה שאני לא מפסיד שום דבר ולא ממהר לשום מקום. מתגעגע לשעות האינטרנט, כולל הכלוב, שאני צורך עכשיו בצמצום. 

מתגעגע לבינג'ים שזללתי במלוא הפה: כל העונות של סול, הסדרה על מייקל, ועוד אחרות. 

מאידך, חסרו לי הפגישות הפיסיות עם חברים, משפחה ו...חברות למשחק (חלק מהזמן). 

אנסה לתמרן קצת בין שני הקצוות ולמצוא נקודת אמצע יותר מאוזנת.

פחות ריצה, פחות "עכשיו", פחות לטרוף את החיים - ובכל זאת מפגשים עם אלו שחסרו לי.