יומן מסע

אני נפרדת מהניק הזה שהתאים לי לתקופה הראשונה בשכונה חדשה זו.

אני עוברת לניק שמתאים לי יותר והוא הבחירה שלי, גם מבחינת הזהות שכתבתי עליה לא

מעט בבלוג זה.

מטבע הדברים, גם הבלוג לא יעודכן. פתחתי בלוג אחר שבו אני כותבת על המסע האמיתי

שעשיתי השנה, הנמצא בראשיתו.

מוקירה את כל מוקיריי. מי מכם שירצה לעקוב אחריי הלאה, אנא שלחו מסר פרטי לניק זה.

אבדוק הודעות מדי פעם.

תודה על הכל.

מכל מלמדיי השכלתי.

נעלמת?

נאלמת.

אני מעזה לקבוע שזאת הייתה טראומה לשנינו.

אם לא לך, לי בוודאי שכן.

אבל סאבית נשארת סאבית.

מרוב כבוד לאדון - אני לא מעזה לספר לך.

אני כל כך טיפשה לפעמים.

ואתה הרבה יותר אכזר ממה שאתה מספר.

תגידו, יש דבר כזה עבד של שפחה?

לא, כי אם יש - הביאוהו ואדעהו.

כל כך הרבה דברים לעשות, כל כך הרבה דברים להחליט ועוד לא התחלתי לדבר על הכסף

שאין לי ושאני צריכה.

אני יודעת אדוני, העשייה הזאת היא לא חלק מהחיים, היא החיים עצמם. אבל בכל זאת, קצת

עזרה? משהו? מישהו? כתף? יד? שכם?

יש נשלטות סאדיסטיות.

האם גם אני כזאת?

איזה פה מכאיב יש לי.

והוא דווקא ילד מתוק. בעצם, שניהם. וכל כך ניסו לרצות אותי.

אני זקוקה לעונש. אני רק לא יודעת אם יש עונש יותר טוב מהעונש שאני משיתה על עצמי.

בכלל לא יפה לראות כאב אמיתי של גבר צעיר. תמים וטוב עדיין. וכל כך רגשני ואוהב.

מותק, מה עשיתי?

עוד קצת זמן ואהפוך לזונה מיומנת.

אני חושבת שאני בדרך לשם, אם כבר שכחתי שמות וניקים של לקוחות ראשונים.

אני חושבת שאני מיומנת יותר, משום שאני אף פעם לא מבקשת מהם להישאר.

אני אף פעם לא מבקשת חדירה ואורגזמה.

אני חושבת שאני קרובה לשם כי אני מחייכת כשאני קוראת גברים שמתנפצים בזעם כמשברי ים אל מול הנקבים

שלי. הם משתמשים בכוח היחיד שנותר להם לאחר שהם נכנעים לחולשה הגברית הגופנית: השפלה. ואני עדיין

מחייכת. אני עדיין סופגת מהם יריקה אחת, בעיטה אחת, סטירה אחת, ולא די לי.

כי עוד אחת ועוד אחת משמען שהם לעולם לא מתחזקים, לעולם לא מתגברים, לעולם לא נגמלים מחלב אמם וחלב

שדיי, אלא נופלים שוב ושוב במלכודת "הכוס הבזוי".

בפרפראזה על משל הזן על עץ נופל ביער, האם כשאני מודעת להשפלה שלי אני עדיין מושפלת?

האם כשאני מבקשת ממך להשפילני, מוכנה ומזומנה לאגרוף בבטן ולשפיכת הוויסקי על הפרצוף, זה נחשב לכך

שאתה עדיין משפיל אותי ביוזמתך, מתוכך, מרצונך?

זאת השפלה זאת?

אתמהה.

למה את לא נושמת?

תעצרי רגע.

אל תתנגדי.

תנשמי. לשם.

עוד. גם לשם.

נושמת עכשיו?

מרגישה?

בוכה?

טוב?

ככה זה צריך להיות.

עכשיו אני יודעת.

מצאתי את הסטייה שלי!

כלומר, אני יודעת עכשיו למה אני פה, אחרי ששאלו אותי כל כך הרבה ולא ידעתי להסביר

אפילו לעצמי.

אוףףף, איך נשמעת אנחת רווחה?

מצאתי גם כמה תכונות לא נעימות שלי, ככה על הדרך.

ומצאתי כמה תכונות נעימות שלי שלא באות לידי ביטוי פה בהכרח.

אבל את מה שחשוב באמת מצאתי.

עכשיו לכי תמצאי מישהו שיתאים לזה.

היה נחמד אתמול.

פינאלה נעימה לשבוע שבו נכנעתי למיאוס, בניגוד לרצוי.

vielen dank

ז'וזה, אתה שם?

רק מוזיקה ישראלית? והבלוזים של אריתה פרנקלין? אם יקרה הנס ותתקשר עכשיו,

שוב תדרוש ממני בכעס לכבות את המוזיקה כשאנחנו מדברים? אולי קצת אריק קלפטון

אנפלאגד?

(כן, זה בלי פלאג...)

מה אני מדברת, אתה לא תתקשר.

בסך הכל רציתי שתהיה הית'קליף שלי ואני אהיה קאת'י שלך.

My only master.

אבל אתה רק ז'וזה.

ואתה לא מוכן לשחרר אותי.

למה אתה מתעקש? גאווה של אדונים? לא מודה בטעויות?

תראה, קמתי לא מזמן אחרי שינה רבה מדי. אני עייפה עדיין. אהיה עייפה יותר מאוחר. אהיה

עייפה גם מחר.

ז'וזה, נדמה לי שלא אחכה יותר.

אני הולכת.

ראש המוסד, (הארגון, לא המועדון) התנגד לשחרור סמיר קונטאר תמורת רגב וגולדווסר.

קונטאר היה הקלף לקבלת מידע על רון ארד. אבל באותה הנשימה הוא הודה שאפסו

הסיכויים לקבל מידע על גורלו. אז מה אכפת לך לשחרר את הנבל ולסגור מעגל של שני

לוחמים אחרים? ממילא לא תקבל תשובות, אידיוט.

וכן, ברור שקונטאר ישוב לרצוח. זה המקצוע שלו. בדיוק כמו חייל שחוזר משדה הקרב ויוצא

אליו פעם נוספת, להבדיל, כמובן להבדיל. זה הציווי המוסרי שלו, טוב מאד בעינינו, רע בעיני

אוייבינו ולהפך. אבל יש דברים שחייבים להיכנע להם, מי כמונו יודע.


ובינתיים, בגזרה האישית שלי, אני שואלת את עצמי: הוא מאד נמשך למה שיש לי להציע, כי

הצלחתי להזיז אצלו ולזוז למענו, כמו שהוא אוהב. והוא אוהב מרחוק.

אבל הגזרה היא הבעייה. הוא לא מוכן להתקרב, להביט, להריח ולגעת כי אני לא האידיאל

שלו והוא פוחד שהקסם יפוג ויוכתם.

אני סמיר קונטאר שלו שמאיים לרצוח את הפנטזיה שהוא יקבל בדיוק את מה שהוא רוצה.

כי הוא רוצה שהכל יתיישב נכון וייפול למקומו כמו קוביות טטריס ממושמעות, כמה זמן שזה

ייקח. הוא הממשמע, אני הקובייה.

איך זה מתיישב לוגית, נפלא מבינתי. איך רוצים מבלי לרצות? איך מצליחים להחזיק בכל

הקלפים ביד קמוצה וצמודה לחזה ולא משרתים באף קלף? איך לוקחים כך ניצחון כלשהו?

אז לשחרר אותי או לא? זאת השאלה שאני שואלת את ראש המוסד שלי.