יומן מסע

גיליתי לחברה אחת. גיליתי לשלושה אנשים דיסקרטיים בעבודה. זה גלש. זה גועש. זה

מעצבן ופוגע.

לא אעליב אף הומו, אבל הם מסתערים עליי בצימאון דם, לכאבי הרב, במיוחד

ההומואים שבהם שמתנהגים כאילו רווח להם שיש משהו שנחשב יותר קינקי וסליזי מהם. כל

הדעות הקדומות שלהם מתפרצות כלפיי. מתברר שכמעט לכולם יש דעות קדומות. אבל לי

מעולם לא היו נגדם. אני לא יכולה להרשות זאת לעצמי. אני יודעת איך זה נשמע, מה

שכתבתי לעיל, אבל ההקצנה נועדה להמחשת החדווה שאחזה בהם כשגילו משהו כל

כך "פרוע" ו"לא מוסרי". כולם. בלי יוצא מהכלל. גברים, נשים, כל זהות מינית. אם הייתי

מתעמתת אתם ושואלת אותם מה היו אומרים אם מישהו היה מתנהג כך כלפיהם, מה היו

אומרים לי? האם היו מעזים להודות בכך שסוף סוף יש שק חבטות אחר לאנשים סביבם?

שעכשיו הם אלה שנחשבים לנורמלים ולמתונים?


אלוהים אדירים, אם רק הייתי יכולה לספר למישהו לאיזה אבסורד זה הגיע אתמול בערב.

אבל אסור לי כי עלולים לפטר אותי. כי זה לא קשור רק אליי. ואני עוד עובדת במקום שהוא

סופר-אולטרה פוליטיקלי קורקט. אחרים יכולים לדבר על זה חופשי, אני לא. אני לא יכולה

להסגיר אפילו ברמז מה שהיה אתמול. משהו קטן אבל גדול וכל כך משמעותי בעיניי, במיוחד

לי ולאנשים כמוני.


אתמול היה רע לתפארת. שיהיה זה אחרת. אלוהים, בבקשה שיהיה אחרת.

למה יש לי הרגשה שהפעם עליי להשלים עם כך שמדובר במשהו שאין בכוחי לשנות? רק

להתפלל לכך שיש סוג של אלוהים כלשהו, שיכניס בינה בקודקודם, תרתי משמע?

אסביר לך למה. זה פשוט אבל גם מורכב. אבל לך לא תהיה בעיה לעקוב.
אנשים גדולים חייבים לסחוב על גבם כמה שאפשר. לא ברור לי אם זאת התניה שבאה עם גודל הגוף או האישיות, בנוסח: תקבלי יופי של נוכחות כריזמטית, אבל יש לזה מחיר. או שזה משהו שאחרים רגילים לייחס לך, גבר או אשה, מעצם זה שכולם רגילים לקטר ולהיאנק תחת עול החיים, ולכן מצפים מכולם להתנהג בסטנדרט של מסע אלונקות צה"לי עד המוות, פשוטו כמשמעו.
"תסחבי, מותק", כי את יכולה. אז מה אם את לא רוצה? אז מה אם את כבר עייפה? אז מה אם את כבר "מטורפת מפחד וחרדה ודוחה כל דבר שעלול לגעת בך" משום שכבר אי אפשר לשאת יותר?
(זה כבר נראה כמו כוויות או פצעי לחץ, שלא ניתן לגעת באזור עד להחלמתו).
"תשלטי". תשלטי בעצמך, תשלטי בבני משפחה כדי שלא יאונה להם רע, תשלטי בחברים שסורחים ומאבדים את דרכם, תשלטי בנתונים שלך, תשלטי במה שהוענק לך בכל כך הרבה נדיבות, ולמען השם אל תזרקי הכל לפח בבזבוז שערורייתי!! יש לך מושג כמה גברים ונשים היו רוצים לקבל את מה שיש לך ואת לא מעריכה?
לא, אין לי מושג. משום שמעולם לא היה לי מושג ואין לי מושג היכן התחבאה התודעה שלי עד כה. אבל הנה היא יוצאת לאור כעת.
הרי לך מונח מפתח נוסף בעולמי: את אחראית, משמע את אשמה. למה לא הגיוני? הגיוני מאד דווקא. את רוצה כוח? שלמי מחיר. מי ישלם אם לא את?
ואל תשליכי על אחרים מה שאת לא מקבלת בעצמך. הם זה הם. את זו את. אין טעם להשתלח בהם, הלא כן?

יקירי,

ברשותך, אקרא לך ז'וזה. אני אוהבת לבקש את רשותך ולהמתין לתשובתך. לפעמים אתה

נשמע מי ששוקל למנוע זאת ממני ובכך למנוע ממני אותך. אבל זה בסדר, קיבלתי זאת על

עצמי. גם את ההמתנה הארוכה הזאת. ההמתנה מחשלת אותי, מכינה אותי לקראתך, לקבלת

רצונך ולקיבולך.



אני תוהה לפעמים מי מרצה אותך כשאיני לצדך ומקווה מאד שהיא לשביעות רצונך. אני תוהה

מה זה אומר עליי אם אני לא מקנאה. מפריע לך שאין בי קנאה? אני מקווה שזה לא מפחית

מהתמסרותי לך. אני פשוט חפה כעת מכל פגיעות או קנאה.



אתה נע ביני לבין חייך הסודיים בלעדיי, ואני מספרת לך סיפורים בראשי מבלי לכתוב לך

אותם. בקרוב, ז'וזה, בקרוב אשלח לך עוד ועוד סיפורים. כדי שתישאר עמי עוד מעט. כדי

שלא תחזור לשם כל כך מהר ואשאר כאן לבד. אמצא כבר במה לנחם את עצמי. אולי אסתפק

בנגינתו של צ'ט בייקר, אולי אפגוש עוד גבר שאינו משתווה לך. משהו למלא בו את השעות

הריקות בלעדיך.


בכל יום אני עוברת ליד הים. בכל יום אני חושבת עליך כשאני שם. בכל יום אני מנשקת אותך

בין רגליך, גם כשאני לבד ליד הים.

עכשיו הפרופיל שונה. גם מהחזית.

אני מאמינה לך.

אבל כמו שכבר אמרתי, עכשיו כבר לא אכפת לי אם אתה מרמה אותי.

פשוט קרע אותי לגזרים.

אני בהחלט עומדת מאחורי הבקשה שלי.

הריני מותרת לך ולא לכל אדם אחר.

רק שלך.

אני מרצה אותך?

אכלתי בשר. כולם אוכלים בשר, גם הצמחונים.

אלא אם כן הם לא מקיימים יחסי מין או מזדיינים.

אבל את השרדונה שתיתי לפני שאכלתי משהו.

אני יודעת, לא בטוח שזה הולך עם אנטרקוט. אבל זה מה שרציתי.

אין לי הנגאובר בכלל, אבל אני לא מצליחה להצטלל. לא מפריע לי בכלל.

הבנתי כבר מי רוצה ללכת לזונה: מי שמעולם לא הייתה לו הזדמנות להרגיש גבר.

זאת אומרת, יש עוד סוגים של גברים שרוצים זונות. אבל השבוע נתקלתי בגברים מהסוג

הראשון, ובשפע, ודווקא מאד קרוב אליי, במקום העבודה שלי.

הם מתרגשים מאד מהעבודה כתף אל כתף עם זונה שבהחלט לא נראית כזאת והם גם לא

נמשכים אליה בכלל. אבל היא זונה, לפי הצהרתה, וככזאת היא מותרת לכל חודר. חדירה

מנטלית, חדירה רגשית, חדירה גופנית, חדירה מינית. היא נחדרת מרצונה ולהנאתה. כך

הצהירה בריש גלי. ומי אנחנו שלא ננצל את ההזדמנות?

לגברים מותר הכל, שר ג'ו ג'קסון, גברים יכולים לקחת זונות.

והם לוקחים, אוהו, איך הם לוקחים.

בלי הסכמה ובלי מלת ביטחון.

לא סיפרתי לכם מעולם, אבל יש גם לקוחות מנוולים.

יום ההולדת שלי התחיל.

אין לי על מה להתלונן אם כשאני חוזרת מהעבודה באמצע הלילה

ממתין לי עציץ נוריות אדומות ליד הדלת מבעלת הבית שלי עם ברכה נחמדה.

החגיגות יימשכו לאורך כל השבוע.

ביום רביעי במסעדה עם דורשי טובתי. כשרה אמנם, אבל מה לא עושים מאהבה לאחד

החוגגים.

מחר קניות ללא חשבון, מבלי לראות את הספרות רצות בקופה הרושמת. ואל תנסו לעצור

אותי.

I wanna shoot the whole day down

שעת לילה כזאת נחשבת נסיבות מקילות בבית משפט ולכן אני מרשה לעצמי רגע דביק (ולא

מסקס):

מאחלת לעצמי הרבה אהבה. מכל הסוגים. גם לכם.

שישי. 10 בבוקר.

ארקפה, קניון גבעתיים.

יותר מדי אנשים. יותר מדי ילדים.

"תיכנסי פה לשירותים. תורידי חזייה".

"מה?!"

"עכשיו!"

"בוא אתי".

"קדימה. בואי."

נכנסים לשירותים. אף אחד לא רואה. או שרואים ומתעלמים.

מוצץ פטמות. צובט אותן. מכה בשדיים. אוהב אותם.

"תכניס יד לתוך המכנסיים."

"למה? מה מחכה לי שם?"

"תכניס תראה."

"אין לך תחתונים!"

החיוך שלי דבילי והאצבע שלו כבר בתוך הכוס. היד מעסה את השפתיים. התחתונות.

אנשים מנסים להיכנס. לתא השירותים, לא אליי.

"עצור. אני מרטיבה יותר מדי. אני עוד צריכה ללכת לקנות מצלמה."

אבל זה טוב לי. כבר עשיתי את זה בחניון של העבודה שלי, ליד השומר החביב שמזמין לי

מונית כל לילה. אני מבינה עכשיו שאני אקסהיביציוניסטית ואני לא יודעת למה. לא אכפת לי

בעצם. אני רוצה שכולם יעשו את זה עכשיו בחוץ. צאו החוצה להזדיין. עכשיו. מצאו מקום

למצוץ בו, לתחוב בו, למשש בו, למעוך, ללטף, לנשק, לזיין ולגמור.

אני נזכרת שעוד לא קניתי ספות לבית החדש.

"תגיד, כבר יצא לך להיות באיקאה? אז איך השירותים שם?"

תשכבי שם כמו תרנגולת מפוטמת שאף אחד לא רוצה אותה בחיים.
ימרטו את נוצותייך, יעירו על פיטומך הדשן, ללא קשר לעובדה שהייתה זו בחירתם מלכתחילה.
ייתנו לך לכרכר ולקרקר סביבם, כי הם בעלי הכרבולת, ואת תישכבי על הגב, ברכייך אל חזך, ככל שבטנך מרשה זאת, צעיף משי ענוג קושר את קרסולייך, והכוס פתוח כמובן.
פתוח למילוי בכל טוב, לפני שיצלו אותך, ימשחו אותך ברוטבי גוף, מיצי תאווה, נוזלי-טרום ונוזלי-פוסט ונוזלי-תוך-כדי.
שקדים, צימוקים, צנוברים, שום, בצל, עשבי תיבול וכל טוב. הכל ייכנס לכוס שלך. לתחת של התרנגולת הקדושה הזאת לא מכניסים דבר. הכל מיועד למילוי החלל הגדול והנזקק ביותר. חלל שדורש מילוי ותחיבה. עם היד, עם מלקחיים, עם הפה, עם הזין, כל מה שאפשר להעמיס בו ולשאת פנימה - עד הסוף.
אחר כך הכוס שלך ירגיש מלא ושבע. פעם ראשונה שהכוס שלך אוכל כמו הפה ומערכת העיכול הנתעבת ההיא.
איזה דבר נהדר זה לעכל מהנרתיק. ללעוס ולבלוס את הזין בשרירים פנימיים מוטרפים משמחת המלאות. לנוע ולעסות את הגליל הנחוש הזה בתנועתו פנימה והחוצה.
"מי פותחת נרתיק גדול?! הנה, עוד כף! מי פותחת כוס גדול ומשתוקק לאבא?"
אני כבר לא רוצה לחם, לא גבינה ולא יין.
(מתבקש פה החרוז "זין", אתה מגחך?)

הוא בא, צנום מדי לטעמי ובערך בגובה שלי. לא מישהו שיכול להתמודד עם משקלי וכוחי. לא מישהו שאוכל להתגושש אתו על המיטה. "זה לא נראה מבטיח", חשבתי לעצמי, אבל אני גם מארחת מנומסת, אז הצעתי לו קפה טוב ואפילו הרשיתי לו לעשן סיגריה, אחרי שהתחנן לקצת טעם. הוא המשיך להדליק עוד אחת ועוד אחת, וכבר לא שאל אותי, ואני רק הבטתי בו, מוקסמת מהחוצפה.
"מה עוד מחכה לי?", הרהרתי. "הרי אונס לא יהיה כאן, אני גדולה וחזקה מכדי שיכריע אותי", היה לי ברור.
הוא סיפר לי על עצמו, ועל היישוב שבו גדל, ייחודי בהרכב האנושי שבו, מחוספס למדי. אחר כך עבר לדבר על יחסי גברים-נשים וכמה שחשובה המשיכה המינית. הוא אוהב חזה גדול, כבר ידעתי, וידעתי שלא יימשך אליי מינית כי אני שמנה גם במקומות אחרים. אבל הייתי חייבת להכיר אנשים. אני אוהבת להציץ בטלוויזיה שלהם, זאת שהם סוחבים אתם לכל מקום, ולשחק בכפתורים. לרוב אני יושבת ושותקת ומקשיבה.
"תשמעי, אם לגבר לא עומד ממישהי, לא יעזור כלום. לא האישיות ולא האופי ולא כסף ולא שום דבר. אם לא עומד לו – הוא לא ימשיך אתה. עצוב אבל נכון", התעקש.
"הוא מדבר עליי ועליו או באופן כללי?", תהיתי. "טוב, זאת כנראה הדרך המנומסת שלו לומר לי שאין בינינו התאמה מינית. גם זה קיים בין שוכני הכלוב, טבעי".
אז עברנו למחשב שלי כדי לבדוק "מישהי" שהיא כנראה גבר שמתחזה לאשה ועובדת עליי. אני כזאת נאיבית לפעמים. אני לא תוהה על מניעים נסתרים של אף אחד.
"זה גבר", קבע נחרצות אחרי מספר שניות.
"אולי זה הוא עצמו?", חשבתי ושתקתי. אני לא מעליבה אורחים.
"תגידי, איזה מידת חזה את?", שאל. "E", אמרתי.
"תני לי לבדוק, אני יודע בדיוק איך זה מרגיש", משך את שדיי מחזיית התחרה הלבנה והחל לחפון ולאמוד אותם בשקידה.
"ממש כמו למשש מלונים", חשבתי והסתייגתי מייד מהקלישאה. אני הרי שונאת קלישאות.
"בואי, בואי, נבדוק אותם בשכיבה", משך אותי למיטה, התפשט והתיישב על הבטן הגדולה בתנוחת רכיבה.
הוא החליט לא להעליב את הבטן שלי לכן גם לא הערתי על גודל הזין שלו. הוא נבלע לחלוטין בין שדיי.
"יש לך קרם?", שאל וקולו כבר אחר.
"תושיט יד למטה, לצד המיטה".
הוציא כמות גדולה מדי ומרח בנדיבות על הזין ועל ידיי.
"יהיה לך זין נעים אחר כך, עם כל הד"ר פישר הזה", כמעט צחקתי.
דקות ארוכות שיפשף את הזין החלקלק בין שדיי כשהוא נשען על הקיר שלמראשות המיטה ואני מהדקת את השדיים חזק כדי לסגור על הזין המאיים לגלוש מביניהם, לבן מקרם.
מדי פעם הציפורניים שלי נתקעות בטעות בבשרו והוא נרתע בכאב ומזהיר ברוך: "את חייבת להיזהר אתן".
"אפשר לגמור לך על החזה?", שאל בנימוס מופגן.
"כן, אבל לא על הפנים", הרגשתי נדיבה.
"אני אזהיר אותך לפני", המשיך להתחשב.
התגוששות הזין עם השדיים נמשכה עוד מספר דקות עד שגמר סוף סוף והרטיב אותי בנוזל שקוף למדי.
ירד מהאוכף ונשכב לידי כדי להתאושש ולספר לי כמה גברים מותשים אחרי זיון. אחר כך קם והתלבש וחיפש עוד סיגריה.
"תגיד, איך זה שלא הצעת לעשות לי ביד?", שאלתי בנימוס.
"כי ידעתי שאת לא רוצה", ענה בפסקנות, "אפשר עוד קפה"?.