מכתבים לקורדליה

Les feuilles mortes se ramassent à la pelle
Tu vois, je n'ai pas oublié
Les feuilles mortes se ramassent à la pelle
Les souvenirs et les regrets aussi.


אתמול חוויתי זריחה מדהימה בקיטשיות שלה. השמש העולה צבעה את האופק המסוים שהתגשם מול עיני בצבעים כל כך מיוחדים ואחרים, כמו דרך פילטרים של מצלמות הוליוודיות. כמו בהרבה מצבי עניינים חשבתי על ההיפוך הנואל הזה שגורם לעיתים קרובות לחיים להידמות לקולנוע, בגלל עומס המטאפורות המפורקות והלעוסות שהקולנוע נוהג להגיש לנו.

חשבתי איך היית נוהגת לומר שאני מבלבל אותך. שאת אף פעם לא יודעת בדיוק איפה הדברים עומדים ואיפה הם יושבים ואיך זה תמיד היה מחייך אותי, אחרי כל א ת היית האישה, כלומר זו שאצלה הדברים תמיד במצב היולי.
ואחרי שהייתי ממלמל משהו ברוח זו, היית מקמטת את המצח היפה שלך לאות שאת חושבת במרץ ואז היית מנענעת את הראש ואומרת: אתה רואה? שוב אתה הופך הכל על פיו.
וכמו תמיד הייתי נזכר ברגע שבו אמרת לי – you know you really rock my world, ואיך עינייך מלאו חשרת דמעות ואיך ידעתי שהגם שאת מתקשרת איתי את בעצם מתכתבת עם עצמך בלשון שאינני מבין.

זה מוזר, כי יום קודם יצא לי לראות שקיעה לא פחות מיוחדת. הקרניים הציפו כמניפה והאירו בצבע שאין לו שם את אחד המראות הכי יפים בעולם ושוב, חשבתי כמה זה יכול לגעת עמוק. זה היה מוזר כי בדרך כלל שקיעות מיופיפות כאלו משאירות אותי מהורהר בלבד, בודק בציניות מסוימת שדבקה בי לאחרונה את תסמונת הנסיך הקטן שמן הסתם גם אני לוקה בה, אלא שהפעם היא נגעה בי, נגעה בי ונגהה בי את האור האחרון, הכה צלול שלה וגרמה לי לחשוב עלייך, שוב, והפעם באו לי המילים דווקא בצרפתית:

Mais la vie sépare ceux qui s'aiment,
Tout doucement, sans faire de bruit
Et la mer efface sur le sable
Les pas des amants désunis .


קשה לדעת מה בא קודם ומי ניגש אל מי – השמש אל ההרים או ההרים אל השמש אבל המפגש אף פעם, לעולם, איננו חוזר על עצמו ואף פעם, אבל אף פעם איננו מספר את אותו הסיפור.

ואותו החול, אותן טביעות רגלים, שפעם, לפני הרבה גלים שהתרסקו אל החוף, ספרו את הסיפור המשעמם ההוא על פעימות הלב האבודות שהתלקחו עם אותם המבטים, אותו החול נשאר שם, רושם אל עצמו ומוחק, רושם ומוחק, והוא לבדו עד לאידם של מי שפעם היינו ואיננו עוד, הוא לבדו היודע שהיינו ואיננו עוד ואין בו עוד דמעות להכיל את הצער ורק ליקוקי הגלים הקטנים המוחים אותנו מדעתו מביאים לו נחמה.


C'est une chanson qui nous ressemble,
Toi tu m'aimais, moi je t'aimais
Et nous vivions, tous deux ensemble,
Toi qui m'aimais, moi qui t'aimais.


http://il.