הכלוב הסודי

אישתו כוסית על. מהממת כזאת! ואני, לא. אני לא נראית טוב. אולי פנים יפות, לא יותר.
אני תוהה האם זו הסיבה שהוא בחר בי? בגלל שאני לא יפה, סקסית, כוסית או דומה לאישתו, הוא רוצה להקטין, להשפיל, להוריד אותי.

כמה זה הזוי שבאיזשהו מקום האפשרות הזאת מחרמנת אותי?

------
לא כוסית

כך האוותיות הגדולות באדום
מבריק אופייני, מודיעות לי, לאחר הקלקה על שמה, כבר למעלה משבוע.
בכל פעם שאני בודק, האותיות נראות גדולות יותר.
אדומות יותר.
(גם) בזכותה אני כאן. קורא כל מילה, כל פוסט
שיוצא מראשה היפה שאני מניח דומה לחצי הצמוד לו (רואים לפעמים רק את מחציתו) ומידיה.
מילים מיוחדות, מילים שנוגעות בלב ולפעמים מילים מהוקצעות.

ולמרות שהיא( נקראת) מאד אמיצה, חזקה וקשוחה -
אני דואג.

מחכה לך,

פלורסטון משובץ

צדקת. מזל שהגענו לרמות אינטימיות ואהבה כזו. מערכת היחסים איתך העמידה סטנדרטים גבוהים במיוחד לכל מי שאוכל לחשוב שתוכל למלא את מקומך. היא צריכה להיות אהובה, נערצת, יפה, חכמה ומצחיקה כמוך. היא צריכה להצליח לגרום ללב שלי לרטוט באושר בתדירות גבוהה כפי שהוא רטט איתך. בזכות האהבה הסוערת איתך, אני מאמין כיום שיכול להיות לי טוב יותר, שמגיע לי שיהיה לי טוב, שמגיע לי להיות אהוב כפי שאהבת אותי. אני מקווה עבורך שאת מאמינה שמגיע לך להיות אהובה כפי שאהבתי אותך ועוד הרבה יותר. בזכותך אני מאמין שלא צריך לברוח. בזכות מערכת היחסים הזו, אני מאמין שאני יכול להיות מאושר גם ללא סמים. כמעט 90 יום של ניקיון, ובקרים וימים של אושר, ותחושת אהבה לאנשים סביבי – ילדים, בני משפחה, חברים.

נתת לי מתנה ענקית. נתת לי את האמונה בי. גם אם זה כל מה שנשאר ויישאר, זה לא משהו שניתן לזלזל בו. אז קפצתי לי מהמיטה כי הרגשתי צרך עז לכתוב תודה. תודה לך על האהבה שנתת לי. מחילה ממך על חוסר שביעות הרצון, על הביקורת, על הדברים השליליים שהצבעתי עליהם. לא בך היה האשם. לא בך נפל הפגם או הפגמים, כי אם בי. היום אני מבין שחוסר האהבה העצמית שלי כלפי עצמי השתקף באותה ביקורת. היום אני יודע שאתה לא יכול באמת לאהוב אם אתה לא אוהב את עצמך. ההורים שלנו, החברים שלנו, בני הזוג שלנו – לא הם שצריכים לנטוע בנו את הביטחון בעצמנו, אלא אנחנו עצמנו. רק מי ששלם שבאמת עם עצמו, יכול לאהוב מישהו אחר בדיוק כפי שהוא. לא לחפש או לראות בהתנהגות שלו פגם, לא לבקר אותו אלא לעטוף אותו, לחבק אותו, פשוט לאהוב אותו. בדיוק כפי שהוא. מאחל לשנינו שהמסע הקסום הזה שנקרא חיים עוד יביא אותנו למצוא את מה שמגיע לכל אחד ואחת – אהבה עצמית אמיתית, ובן זוג שיידע פשוט להכיל אותה. בפשטות. ובינתיים, שוב תודה. השיעור שנתן לי הקשר איתך הוא חתיכת מתנה.

------
א' יקרה, תמיד תישאר לך פינה חמה חקוקה על לוח ליבי

תמיד פחדתי שהקובייה תקפא יותר בתוכך..

------
משגל קירחוניות

נשואים זה באמת הדבר הכי רע שקרה לי מאז שהתגרשתי. הם כמו עכבישים, מוצאים טרף קל, וטווים במהירות, בחוכמה ובאלגנטיות רשת קורים שנורא קשה לצאת ממנה. גם אחרי בקשה מפורשת לסיום הקשר, ולא לפנות יותר. הקטע הקשה זה כשיש חיבור טוב, שברור לשני הצדדים, והשיחה כל כך קולחת. מבינה שגם לי יש אחריות פה, ואני משתפת עם זה פעולה. בהרבה מובנים הם עונים על צורך- מחזרים, ונורא "רוצים" ורודפים. אבל זה פשוט ניצול של חולשה.
והשכנועים.. הו השכנועים. או שמוכרים לי פוליאמוריה בשקל, או שהלב מספיק גדול לכולן, שזה לא אותו "ספוט" ואת מיוחדת. אני מיוחדת, ואתה פטריה. הפטריה שלך חזרה. שוב ושוב ושוב. נראה שהאופציה היחידה היא לחסום. זה אקט ששנוא עליי, חסימה. זו טוטאליות שאני לא מתחברת אליה. מעדיפה בהרבה על דרך החיוב, בקשה פשוטה, נשוי- אל תפנה. נשוי- לא רוצה אותך. אתה לא יכול לספק לי את מה שאני זקוקה לו.
למה כל כך קשה לכבד את הבקשה הזו? והקטע שרבים מהם גברים מקסימים, מאמינה להם שבאמת לא רוצים לפגוע. אבל אתם לא מבינים שבסוף זו אני שנשארת בודדה ושבורת לב?

------
פרפר עצוב

די. פעמיים בשבוע זה טו מאץ׳. אני לא רוצה ללכת לישון, לחלום עליך בפעם השלישית השבוע ואז להתעורר ליום עבודה שבו אתה הבוס שלי.
כבר הפסקתי לרצות. לכאורה, כן? הכל לכאורה. ובחלומות אתה מחבק אותי חזק, מקרר את כפות רגליי בקוביות קרח, לוקח אותי לחדר מלא ספרים, כל תשומת לבך נתונה אליי ושכולם יתפוצצו. אתה רק שלי ואני רק שלך. ואני מרגישה בטוחה, עטופה ונינוחה. אני לא צריכה להילחם.
ואז אני מתעוררת, לעוד יום של קרבות עקובים מדם וממילים.
במציאות, אוי ואבוי לי אם אעז לעלות ברדאר שלך. הרי לא תעשה לי שום דבר רע, אבל כבר ״דיברנו״ על זה - זה לא מתאים (ז״א, אני חפרתי על זה פה, אתה - אין לך מושג וטוב שכך). אני צריכה להיות שקופה, לכל היותר לנשב בקלילות כשאתה חולף על פניי ברחבי המשרד. אסור לי להזכיר לך איך אני נשמעת, או איך נראה החיוך שלי מתחת למסיכה. ואתה, אסור לך להתקרב אליי. אתה מסוכן. ״למה את אומרת את זה???״ כי כל החיים שלי כאן על הכף, וגם אתה, הגדול והמופלא, לא תפריע לי להגשים. ״אבל מי בכלל רוצה להפריע לך?״ אף אחד, לפחות לא ידוע לי על חורשי רעה למיניהם. אבל אם אתקרב אליך, אתה תצרוב כמו גדר חשמלית.
תתרחק ממני. לפחות עד שאשיג את מה שאני רוצה. בינתיים, תשאיר לי מקום לחבק אותך בחלום.

------
מתעתעת

אני קוראת פה אנשים ולפעמים אני חושבת לעצמי שהם כ"כ מתמקדים ומתעסקים בתפל, כשיש להם את העיקר.
מתעסקים במה שאין ומתלוננים כל הזמן במקום להתמקד במה שכן יש להם, ויש להם כל כך הרבה!
יש להם משפחה, יש להם בני/ות זוג, יש להם קריירה מצליחה, ילדים, בית, טיולים, כסף, אהבה, חברים, ואת עצמם! ועתיד! ומטרות!
אבל לא, הם כל הזמן יקטרו על כמה שזה לא מספיק וכמה שכל מה שיש להם רע וכמה בא להם חיים אחרים ועל כל מה שעוד חסר להם בזמן שיש פה אנשים אחרים (אחמ אחמ, כמוני) שרוצים בדיוק את מה שיש להם.

הכרתי פה לא מעט אבל פתאום פגשתי מישהי אמיתית ובלי כוונות רעות.
רציתי שתשלטי בי ואת רצית ילדונת אבל כנראה שלא חשבת שאני מתאימה לך
אז פגשתי אחרות ובעיקר אחרים ולעיתיים גם ברבים
התרטבתי ונהניתי אבל משהו בנפש חסר לי

מעין חוסר שקט כזה

ההתלבטות מה לעשות בקשר לזה

בסוף אני כותבת פה וכנראה פחדנית שלא אומרת לך את האמת

לפי גודל הזין של השולט שלה.
אכן, יש לך במה להתגאות.
אני יודעת, כי בדקתי בעצמי.

הקנאה לא הורגת
הבריונות הורגת
המילים שלכם הורגות
המעשים שלכם רוצחים
אתם משאירים מאחוריכם שובל של שברון לב ואבדון
אנשים פצועים ומדממים
וממשיכים לדרככם כאילו כלום לא קרה
אבל זה קרה
ואני זוכרת
ואני לא סולחת
לך, שחשפתי בפניך הכל והשתמשת בזה נגדי.
ולך, שלקחת על עצמך לחנך אותי למרות שאת בריונית בכלל.
ולך, ששברת לי את הלב שנטשת אותי, אולי את באמת אגואיסטית כמו ש…. לא משנה
אני שמחה שאתם כולכם יחד מאושרים פה. מפיצים את האושר שלכם ודוחפים לכולם לגרון.
אני עדיין מרכיבה חזרה את מה ששברתם. לבד, כמו שדאגתם להשאיר אותי.

------
פוסט טראומתית