המשפט הזה הוא כנראה חלק מהבעיה שלי, מהערצה לא נכונה, לא בריאה.
חשבתי על זה שבוע שעבר בשירותים של בר מחתרתי, כשאני וידידה ועוד הרבה אחרים פשוט עומדים שם ומסניפים בלי בושה, בלי לסגור דלתות, כל אחד מביא את שלו ואני נמצאת ממש שם אבל גם קצת צופה מלמעלה ותוהה למה אני עושה את זה לעצמי.
נכון, זה לא הכלל, זה מקרה יוצא דופן אבל השאלה היא למה להיות שם במקום הזה ולמה זה מרגיש לי רע ובו זמנית אמיתי יותר מאשר עם מאה מצליחנים במפגש הייטק?
למה אני סולדת מסאחיות, הגיון ובריאות ומחפשת את עצמי דווקא שם, במקומות שאני באמת לא אמורה להיות בהם?
אני רואה אנשים מצליחים, גרים במגדלים, גברים מעונבים ונשים עם עקבים אבל אני תוהה מה הם עושים בערב, בלילה, רואים נטפליקס, הולכים לישון, מגיעים לאותו המקום לעשות שורות?
זה לא עניין של כסף, זה עניין של תפיסה.
אני לא יודעת לדבר או להגדיר הצלחה, אני צריכה לעוף קצת מידי פעם ולהרגיש נאהבת.
מזל שיש מי שמחכה לי בצד השני של הדבר הזה ואני רק צריכה להשתדל לא להגזים, להשאיר את זה על אש נמוכה, השפל והגאות, ההרס העצמי והאהבה.
לפני 5 שנים. יום שלישי, 7 בספטמבר 2021 בשעה 15:54