לילימיי

 http://favim.com/orig/201108/17/girl-hair-light-ocean-summer-Favim.com-125130.jpg

אני פותחת את התריסים,

כדי שכל האור והחום הזה...

יכנס בברכה אל תוך הבית.

כןן, אני אוהבת את הקיץ.

מכינה לי צלחת,

עם הפשטידה של אמש,

וסלט ירקות טרי מהיום.

מוסיפה, כוסית של ערק

עם קוביות קרח ונענע.

אוכלת ושותה,

בתיאבון ורוויה.

לאחר מכן, אני מתרווחת על הספה

פושטת מעליי את הבגדים כולם.

מאוננת, משפשפת היטב את הדגדגן.

אצבעותיי חודרות ומענגות, לאט ועמוק

את הכוס הרטוב וחור התחת הקטן.

אני גומרת כמעט מייד, בחיוך גדול של סיפוק.

ואז, אני פנוייה.

להדיח את הכלים.

לעשות עוד כביסה.

והנה, הבננות

שרק מתחננות שאעשה מהן עוגה.

תיכף שנת צהריים מבורכת.

יש קסם בשבתות,

המתמשכות לאט.

 https://encrypted-tbn3.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcQaFswqDcPBSDPLmO0F2qh2UEzDT18MWalrh3E87bAMmY_1Pwu-Jw

אני אוהבת,

את הריח הזה של הכוסברה,

הממלא את הבית.

הפעם, היא מתעתדת

להכנס לפשטידה.

סוף שבוע רגוע...

או שלא?

השעות הבאות, יגידו.

 http://www.igloowindowfilms.co.uk/2009/girls_with_ice_cream45.jpg

דווקא נחמד, הוניל.

הרי בתוכנו, יש הכל מהכל.

כל תקופה בחיים, כך אני מאמינה

מעלה למעלה, על פני השטח

צורך אחר.

אני רגישה לצרכים שלי.

מחבקת אותם בחום ואהבה.

לפעמים אני חושבת,

על חוויות שחוויתי,

עוד לפני שידעתי בכלל, מה זה

סאדו או מאזו.

דברים שאם אספר כאן,

אפילו האקסטרימים של הכלוב,

יזדעזעו, או יגעלו, או יקנאו.

אז אני לא מספרת.

כי אצלי, רב הנסתר על הגלוי.

תמיד הייתי כזאת, וכנראה שכך אשאר.

חזרתי להיות בקשר, עם חברים מפעם.

חלקם יודעים על הכלוב וחלקם לא...

וזה בסדר.

אני אפילו מחפשת ליינים של מסיבות,

שאוכל לרקוד ולהנות בהן סוף סוף.

היא נחמדה לי, הוניליות הזאת.

אף פעם לא התחילו איתי כמו עכשיו,

כשלקחתי צעד אחורה מפה.

וזה משעשע אותי, מאוד.

אני מלקקת,

את הוניל הנוטף הזה...

ומחייכת.

לגמרי מחוייכת.

* שיהיה שבוע, מעולה *

http://ts1.mm.bing.net/th?&id=HN.608011445119616343&w=300&h=300&c=0&pid=1.9&rs=0&p=0 

...אבל לא פעם,

כאב ראש אחד גדול.

זה דור מדהים, הדור הזה.

הדור המזויין הזה.

כמות המידע והחשיפה שהם חווים,

היא מטורפת.

משעמם להם, כל כך

כל כך מהר.

לא פשוט להיות הורה, בזמננו.

אפילו אני, שהייתי מופרעת לא קטנה

(תעיד על כך אימי, שחיכתה לי בלילות עד שאחזור)...

אפילו אני, משפשפת עיניי

כלא מאמינה.

כמה תעוזה.

כמה הליכה על הקצה.

הכל מובן מאליו.

הכל נתון ומותר.

אין גבולות.

בצעירותי, תחמו אותי

בהרבה גבולות.

את כולם ריסקתי, בדרכי.

אבל כשהילד שלי,

עושה שטויות אצל הגרוש שלי

(שם אין גבולות ברורים),

זה צורם לי.

כואב לי.

עבור שניהם, וגם עבורי.

כי הוא עוד צעיר מדי,

מכדי להבין ולהפנים,

את החופש הניתן לו.

החופש, אותו כולנו מחפשים

כשאנחנו כבר בוגרים.

ושוב, זה מן ריקוד שכזה.

גם איתם.

לחנך ולחבק.

לאהוב, תמיד

עד האינסוף ומעבר לו.

הקולות מן העבר,

נעימים לי.

הם מביאים איתם,

מקצב שונה.

כשאן קלארק לוחשת,

מדקלמת כבעבר...

אנו עטופים בישן נושן,

כשישובים על הספה,

שלושה עשורים קדימה.

כאן ועכשיו.

זה מן ריקוד, איטי איטי.

כזה, הנותן כבוד לעבר

ונותן תקווה לעתיד.

שלושת העשורים של חיים,

שעברנו, כל אחד בנפרד

מן הסתם יתאזנו, יתמזגו

גם הם.

 http://www.thesexywallpapers.com/images/wallpapers/nature-438907.jpeg

לפעמים, זה מרגיש

כמו פסיעות ברגליים קלילות,

על מרבדים של סגול,

בין רבדים של טבע ססגוני.

כשקרני שמש, בין העצים

פורצות את הצל,

בחסות האמירים הגבוהים.

ומלטפות ברוך, רוך של געגוע מתוק

למקום של בראשית.

הזיכרון של בראשית,

כל כך קסום, כל כך חי

גם לאחר הרבה, הרבה שנים.

דווקא ביום ההולדת שלי,

אני קצת חולה.

נדיר, שאני חולה.

אז בלעתי אקמול או שניים,

והלכתי לי לעבודה.

המקום קפוא, ואני מזיעה.

אולי זה הצינון,

אולי אלו גלי החום,

הפוקדים אותי לאחרונה.

משעות הבוקר, קיבלתי מלא

ברכות ליום ההולדת.

הרוב ונילים.

אחד מהכלוב.

ועוד אחת מפתיעה ומשמחת.

שלא לדבר על הברכות כל כמה שעות,

ברמקול המהדהד בעבודה,

שהסמיקו אותי, וגרמו ללקוחות

לברך ולהגיד לי, עד כמה אני לא נראית בגילי.

כןן, נושקת לחמישים

זה הארבעים החדש.

את זר הנוריות, קניתי לעצמי.

חוץ מזה קיבלתי במתנה...

ספא.

טיפול רפלקסולוגיה.

סופ"ש בחו"ל.

ומאג, המדגיש עד כמה אני

האמא הכי מדהימה שיש.

המאג מלא בתה עם לימון.

הרפלקסולוגיה, מחר.

את הספא, אשמור לפעם אחרת.

וחו"ל...אני צריכה לחשוב

מי יבוא להתפחלץ איתי, באמסטרדם.

 http://timesofindia.indiatimes.com/photo/13164407.cms

אישה, תמיד אישה.

מן יום שכזה, מאוד נחמד.

זהו פוסט, של טרום יום הולדת

והוא לא טראומטי בכלל.

אני דווקא אוהבת,

את השנים שחולפות.

חוויתי כל כך הרבה בחיים,

לטוב ולרע, עד שיש בי כעת

קצת תחושה של שובע.

לאחרונה, כשאני רעבה

אני אוכלת פריכיות, עם כל מני

טעמים טעימים עליהן.

לפעמים, אני מאזנת

את הקלוריות החסרות,

ב"מנצ'יס" מלוחים.

כאלה...נו, עתירים.

זה הכל תקופות בחיים.

לעיתים, תקופות דלות.

לעיתים, תקופות עתירות.

לכל תקופה, יש את הקסם שלה.

את השיעור שלה.

ואני, את השיעורים החשובים שבחיי

תמיד למדתי מחוץ למסגרת.

מחוץ לשבלונה הידועה מראש.

עוד שבוע ליום הולדתי...

ואין מאושרת ממני,

שהגעתי עד הלום.

כנראה שהשבילים שבחרתי ללכת בהם,

היו נכונים.

כי מי כמוני יודעת,

שהכל יכול היה להיות אחרת.

אני הכי אוהבת נוריות.

יש משהו בפשטות שלהן,

בדרך בה גבעולן גמיש ולא נשבר,

בעושר ואושר הצבע שלהן...

http://blog.tapuz.co.il/whimsi/images/2324651_175.jpg

שתמיד קוסם לי ומעלה בי חיוך.

מכונת הכביסה שלי,

רוקדת בזמן הסחיטה.

מענטזת, כאילו אין מחר.

היא נעה קדימה ואחורה,

עד שמגיעה לכבלים של החשמל,

ומקפיצה לי את הפקק.

ואני, אם יש משהו שאני לא אוהבת

זה שמקפיצים לי את הפקק.

אז אני תוחמת את הגבולות שלה,

בין המייבש לארון השירות.

שם, היא רגועה.

מענטזת קצת פחות,  הזונה.

בזמן ההמתנה,

לסיום פעולת המכונה...

בראשי, אני קצת

מייפה את התמונה.

http://resources2.news.com.au/images/2014/01/07/1226796/607802-5e0b1d46-773b-11e3-ae56-4ce697eaa265.jpg